שֶׁבִּיטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זֶהוּ יִסּוּדָהּ, דִּכְתִיב ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״ – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ.

ועוד בענין שמירת התורה, ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] דבר אחד: התורה ניתנה בארבעים יום, שעלה משה לשמים לקבלה. ו אף הנשמה שבאדם נוצרה בארבעים יום, שרק אחרי ארבעים יום ליצירתו, הוולד נחשב כמי שיש בו נשמה. ללמדנו שכל המשמר תורתו — אף נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה — אין נשמתו משתמרת.

וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: תַּלְמִיד חָכָם שֶׁסָּרַח – אֵין מְבַזִּין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה״ – כַּסֵּהוּ כַּלַּיְלָה.

בענין זה תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו, לשומרה. ואמר לו: כמדומה אתה שאם אתה מאבדה — שאני נוטל ממך איסר (מטבע קטנה) בדמיה של ציפור זו שאבדת? לא כך הוא, אלא את נשמתך אני נוטל ממך כעונש על כך. ואף זה שאינו משמר את התורה שבידו, ומאבדה — עונשו מרובה וחמור.

וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הַמְשַׁכֵּחַ דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים״, וְכִדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אֶילְעָא, דְּאָמַר רַבִּי אָבִין, אָמַר רַבִּי אֶילְעָא: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר״ ״פֶּן״ וְ״אַל״ – אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַּעֲשֶׂה.

ועוד בתיאור סדר עריכת לחם הפנים על השולחן. שני שולחנות היו עומדים באולם שלפני ההיכל מבפנים האולם על פתח הבית (ההיכל): שולחן אחד — של שייש, ו שולחן אחד — של זהב. על השולחן של שייש היו הכהנים נותנים את לחם הפנים החדש, המוכנס להיכל, לאחר שנאפה בכניסתו להיכל, כדי שיתקרר הלחם מעט מחום התנור על ידי אבן השיש, ולא יתעפש. ועל שולחן של זהב היו מניחים את הלחם הישן, שהוסר מעל שולחן הפנים ביציאתו מההיכל, והיה מונח שם עד שיוקטרו בזיכי הלבונה.

רָבִינָא אָמַר: ״הִשָּׁמֶר״ וּ״פֶּן״ – שְׁנֵי לָאוִין נִינְהוּ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים״.

וטעם הדבר שהיה השולחן, עליו מונח עליו הלחם הישן, של זהב (ולא של שיש, כשולחן עליו הונח בכניסתו, ואף לא של כסף) — ש כלל הוא: מעלין בהנהגת חשיבות ב דבר שהוא קודש, ולא מורידין בחשיבותו. ולאחר שהיה הלחם נתון (כל השבוע) על שולחן הפנים שהוא מזהב, אין מניחים אותו במקדש על שולחן הפחות בערכו. ו מלבד שני שולחנות אלה, היה עוד שולחן אחד העשוי משל זהב, ושולחן זה היה מבפנים (בתוך ההיכל), שעליו נתון לחם הפנים תמיד. הוא הנקרא ״שולחן הפנים״.

יָכוֹל אֲפִילּוּ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ״ – בִּמְסִירָם מִלִּבּוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי אָמַר: יָכוֹל אֲפִילּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״רַק״.

ו כך הוא סדר עריכת לחם הפנים באופן שעל השולחן תמיד יהיה לחם הפנים: בכל יום שבת ארבעה כהנים נכנסין פנימה להיכל, שנים מהכהנים הללו נושאים בידם את שני הסדרים (מערכות) לחם הפנים, שש חלות בכל מערכת, ו השנים האחרים נושאים בידם שני בזיכין (כפות) של לבונה. וארבעה כהנים אחרים מקדימין להיכנס להיכל לפניהם, שנים מארבעת הכהנים הללו באים ליטול מעל השולחן את שני הסדרים של לחם הפנים הישן המוסר עתה, ו השנים האחרים באים ליטול את שני הבזיכין של הלבונה הנתונים סמוך ללחם הפנים המוסר עתה.

רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: תּוֹרָה נִיתְּנָה בְּאַרְבָּעִים, וּנְשָׁמָה נוֹצְרָה בְּאַרְבָּעִים. כָּל הַמְשַׁמֵּר תּוֹרָתוֹ – נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה – אֵין נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת.

הכהנים המכניסים עתה את הלחם החדש ואת הלבונה עומדים ב צד צפון (שקדושתו גדולה משל צד דרום) של שולחן הפנים, ופניהם ל כיוון דרום. שכן גדולה מצוותם של כהנים אלה, בהכנסת הלחם החדש. ו אילו הכהנים ה מוציאין עתה את הלחם הישן עומדים ב צד דרום של השולחן, ופניהם ב כיוון צפון. וכך הריהם עושים במלאכתם באותה עת: אלו המוציאים את הלחם הישן מושכין אותו אל מחוץ לשולחן, ו באותה שעה אלו המכניסים את הלחם החדש מניחין אותו על השולחן. ו נעשה הדבר באופן זה שטפחו (שיעור טפח) של לחם זה היוצא מהשולחן היה כנגד טפחו של לחם זה הנכנס לשולחן, ובאופן זה, מעולם לא חסר לחם על השולחן, לקיים מה שנאמר ״ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד״ (שמות כה, ל).

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמָּסַר צִפּוֹר דְּרוֹר לְעַבְדּוֹ, אָמַר: כִּמְדוּמֶּה אַתָּה שֶׁאִם אַתָּה מְאַבְּדָהּ, שֶׁאֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ אִיסָּר בְּדָמֶיהָ? נִשְׁמָתְךָ אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ.

ר׳ יוסי אומר: לא היתה חובה לנהוג דווקא כך בסידור לחם הפנים, אלא אפילו אם אלו הכהנים המוציאים את הלחם הישן נוטלין בתחילה את הלחמים כולם מעל השולחן, ו לאחר מכן אלו הכהנים המכניסים את הלחם החדש מניחין אותו על השולחן — אף היא היתה נקראת ״לפני תמיד״, שהרי לא עבר השולחן לילה בלא לחם הפנים עליו.

מתני׳ שְׁנֵי שׁוּלְחָנוֹת הָיוּ בָּאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת: אֶחָד שֶׁל שַׁיִישׁ, וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל שַׁיִישׁ נוֹתְנִים לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב – בִּיצִיאָתוֹ,

וממשיכים בסדר הדברים הנעשים בלחם הפנים: יצאו הכהנים עם שתים עשרה חלות הלחם הישן, ונתנום על שלחן הזהב שהיה באולם. לאחר מכן הקטירו על המזבח את ה לבונה שהיתה נתונה בבזיכין שהוסרו מהלחם הישן, ו לאחר מכן החלות מתחלקות לאכילה לכהנים של משמר הכהנים המסיים עתה ביום השבת את שבוע העבודה שלו (״היוצא״) ולכהנים של משמר הכהנים המתחיל עתה את שבוע העבודה שלו במקדש (״הנכנס״).

שֶׁמַּעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד.

אם חל יום הכיפורים להיות ב יום השבת, שאי אפשר לאכול את החלות באותו יום — החלות מתחלקות לערב, במוצאי שבת, לכשיסתיים צום הכיפורים. והלכה נוספת בענין דומה: אם חל יום הכיפורים להיות בערב שבת — קרבן שעיר החטאת של יום הכפורים, הנאכל לכהנים — נאכל רק לערב הבא, במוצאי יום הכיפורים שהוא ליל שבת (שכן זמן אכילתו של קרבן זה אינו אלא ביום הקרבתו ובלילה שלאחר מכן, עד חצות). ו מאחר ואין אפשרות לבשל את הקרבן (שהרי הוקרב ביום הכיפורים, ומשיצא יום הכיפורים נכנס יום השבת), הבבליים (כהנים שעלו מבבל), אוכלין אותו (את בשר הקרבן) כשהוא חי (לא מבושל), ומסוגלים הם לאכול כך, מפני שדעתן יפה, כלומר, שלא היו איסטניסים במאכלם.

וְאַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִין, שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בָזִיכִין. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי בָזִיכִין.

שנינו במשנתנו כי סבור ר׳ יוסי שאף אם מוציאים בתחילה את לחם הפנים הישן ולאחר מכן מכניסים את לחם הפנים החדש — אף זה נחשב כקיומו של האמור בלחם הפנים שיהיה ״תמיד״ על השולחן. ובענין זה מביאים עוד, תניא [שנויה ברייתא] שר׳ יוסי אומר כי אפילו אם סילק מעל שולחן הפנים את מערכות הלחם הישנה בשחרית (בוקר) של יום השבת, וסידר את החדשה בערבית של יום השבת — אין בכך כלום, שאין הלחם נפסל בכך. אלא במה (באיזה אופן) אני מקיים (מסביר) את הציווי האמור בלחם הפנים שיהיה ״לפני תמיד״? לומר: שלא ילין (יעבור לילה) על שלחן הפנים בלא שיהיה עליו לחם.

הַמַּכְנִיסִים עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם, וְהַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם וּפְנֵיהֶם בַּצָּפוֹן, אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה כְּנֶגֶד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְפָנַי תָּמִיד״.

אמר ר׳ אמי: מדבריו אלה של ר׳ יוסי האומר כי ״תמיד״ הריהו נחשב אף שלא היה הדבר ברצף זמן גמור, ודי במקצת זמן בשחרית ובערבית להחשיב הדבר כ״תמיד״, נלמוד גם שאפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד של משנה בשחרית היום ופרק אחד של משנה בערבית היום — קיים בכך את מצות ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה״ (יהושע א, ח).

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, אַף הִיא הָיְתָה תָּמִיד.

וכיוצא בדבר אמר ר׳ יוחנן משום [בשם] ר׳ שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם בתורה אלא קרית (קריאת) שמע בשחרית ו קריאת שמע בערבית — קיים ״לא ימוש״, ו אולם דבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ, שלא יחשבו שבכך בלבד הם יוצאים ידי חובת לימוד התורה. ו אילו רבא אמר: להיפך, מצוה היא לאומרו בפני עמי הארץ, שיבינו מתוך כך מה גדול הוא שכרם של הלומדים תורה יומם ולילה, ולא רק בזמנים קצרים ביום ובלילה.

יָצְאוּ וּנְתָנוּם עַל שֻׁלְחַן הַזָּהָב שֶׁהָיָה בָּאוּלָם. הִקְטִירוּ הַבָּזִיכִין, וְהַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים.

ובענין זה מסופר כי שאל בן דמה, בן אחותו של ר׳ ישמעאל, את ר׳ ישמעאל: כגון אני, שלמדתי את כל התורה כולה, מהו דיני לענין ללמוד חכמת יונית, האם מותר אני בה? קרא עליו ר׳ ישמעאל את המקרא הזה ״לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה״. ועתה שנאמר בכתוב במצות לימוד התורה שהיא ביום ובלילה, צא ובדוק (חפש) שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמת יונית.

חָל יוֹם כִּיפּוּרִים לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעֶרֶב. חָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת – שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱכָל לָעֶרֶב, וְהַבַּבְלִיִּים אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה.

ומעירים: ופליגא [וחלוק] ר׳ ישמעאל בכך על דעת ר׳ שמואל בר נחמני, שאמר ר׳ שמואל בר נחמני, אמר ר׳ יונתן: פסוק זה (״והגית בו יומם ולילה״) אינו לא חובה ולא מצוה, אלא ברכה. ועניינה של ברכה זו שהתברך בה יהושע: שראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, ש כך נאמר ביהושע ״ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל״ (שמות לג, יא), אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה? מברכך אני שלא ימוש ספר התורה הזה מפיך.

גמ׳ תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ סִילֵּק אֶת הַיְּשָׁנָה שַׁחֲרִית וְסִידֵּר אֶת הַחֲדָשָׁה עַרְבִית – אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״לְפָנַי תָּמִיד״? שֶׁלֹּא יָלִין שֻׁלְחָן בְּלֹא לֶחֶם.

ומביאים עוד מדברי חכמים במצות לימוד התורה. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: דברי תורה לא יהו עליך חובה, שתחוש שחייב אתה לעסוק בהם בתור מחוייבות, ו מצד שני אי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.

אָמַר רַבִּי אַמִּי: מִדְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי נִלְמוֹד, אֲפִילּוּ לֹא שָׁנָה אָדָם אֶלָּא פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית וּפֶרֶק אֶחָד עַרְבִית – קִיֵּים מִצְוַת ״לֹא יָמוּשׁ (אֶת) סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״.

אמר החכם חזקיה: מאי דכתיב [מה פירוש זה שנאמר] ״ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה״ (איוב לו, טז)? בוא וראה שלא כמדת (הנהגת) הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם היא ש אדם מסית (מפתה) את חבירו לדבר שיש בו העברה מדרכי חיים לדרכי מיתה. ו אילו הקדוש ברוך הוא מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים, ש כן נאמר ״ואף הסיתך מפי צר״ כלומר, הקדוש ברוך הוא מסיתך לצאת מגיהנם, שפיה צר, שעשנה צבור

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: אֲפִילּוּ לֹא קָרָא אָדָם אֶלָּא קְרִיַּת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית – קִיֵּים ״לֹא יָמוּשׁ״, וְדָבָר זֶה אָסוּר לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְרָבָא אָמַר: מִצְוָה לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ.

יש ש נחשב ביטולה של תורה כעושה מעשה שזהו יסודה (בניין והרחבה) של התורה. וכגון שמפסיק הלומד תורה מלימודו לצורך הלויית המת ולהכנסת כלה. וראיה לדבר, דכתיב [שכן נאמר] למשה, לאחר שבירת הלוחות הראשונים "...וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת״ (שמות לד, א), שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יישר (״אשר״) כחך ששברת, ששבירה זו של התורה היא שהביאה את ייסודן של הלוחות השניים.

שָׁאַל בֶּן דָּמָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּגוֹן אֲנִי, שֶׁלָּמַדְתִּי כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, מַהוּ לִלְמוֹד חָכְמַת יְוָנִית? קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה״, צֵא וּבְדוֹק שָׁעָה שֶׁאֵינָהּ לֹא מִן הַיּוֹם וְלֹא מִן הַלַּיְלָה, וּלְמוֹד בָּהּ חָכְמַת יְוָנִית.

ו עוד אמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח (שחטא) — אין מבזין אותו בפרהסיא, ש כן נאמר: ״וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה״ (הושע ד, ה) ואמר הכתוב כי כשלונו של הנביא הוא בלילה, להורות שתלמיד חכם שכשל — כסהו כלילה, שלא יהא הדבר נודע לרבים משום שיש בזה בזיון לתורה.

וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: פָּסוּק זֶה אֵינוֹ לֹא חוֹבָה וְלֹא מִצְוָה אֶלָּא בְּרָכָה, רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יְהוֹשֻׁעַ שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה חֲבִיבִים עָלָיו בְּיוֹתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְהוֹשֻׁעַ, כָּל כָּךְ חֲבִיבִין עָלֶיךָ דִּבְרֵי תוֹרָה? ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״.

ו עוד אמר ריש לקיש: כל המשכח דבר אחד מתלמודו — עובר ב כך על איסור לאו (לא תעשה). ש כן נאמר לאחר קבלת התורה במעמד הר סיני ״רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך..." (דברים ד, ט). ו מנין שלשון הכתוב מורה על איסור לאו — כ דברי ר׳ אבין שאמר בשם ר׳ אילעא. שכך אמר ר׳ אבין, אמר ר׳ אילעא: כל מקום שנאמר בתורה לשון ״השמר״ או ״פן״ או ״אל״ — אינו אלא מצות לא תעשה.

תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: דִּבְרֵי תוֹרָה לֹא יְהוּ עָלֶיךָ חוֹבָה, וְאִי אַתָּה רַשַּׁאי לִפְטוֹר עַצְמְךָ מֵהֶן.

רבינא אמר: כיון שנאמר בפסוק זה הן לשון ״השמר״ ו הן לשון ״פן״ — צריך לומר כי השוכח דבר מלימודו שני לאוין נינהו [הם] שעבר עליהם. רב נחמן בר יצחק אמר: בשלשה לאוין הוא עובר, ש כן נאמר בפסוק זה ״השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים״ — הרי איפוא ישנם בכתוב זה שתי לשונות שמירה (״השמר״, ״ושמור״), וכן לשון ״פן״, והרי אלה שלוש מצוות לא תעשה.

אֲמַר חִזְקִיָּה, מַאי דִּכְתִיב ״וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי צָר רַחַב לֹא מוּצָק תַּחְתֶּיהָ״? בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מֵסִית אֶת חֲבֵירוֹ מִדַּרְכֵי חַיִּים לְדַרְכֵי מִיתָה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵסִית אֶת הָאָדָם מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי צָר״ – מִגֵּיהִנָּם, שֶׁפִּיהָ צָר, שֶׁעֲשָׁנָהּ צָבוּר

ומבררים: יכול עבר אדם על איסור זה של שכחת התורה אפילו אם שכח מחמת אונסו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בכתוב ״ופן יסורו מלבבך״ — רק ב זה שמסירם מלבו מרצונו ומדעתו, הכתוב מדבר. ר׳ דוסתאי בר׳ ינאי אמר: יכול שעבר אדם על שכחת התורה אפילו אם תקפה עליו משנתו, שהיה קשה לו לזכור? לכך תלמוד לומר בכתוב ״רק״ — למעט מכלל איסור מי שאינו יכול לזכור.