Mo'ed Katan

מועד קטן

Some explain that the word tzippori means: Like the knot of a rope (Rashi). Others explain that it refers to a rope made from the fibers of a coconut tree, which was used to tie ships (Arukh). Still others say that the word is related to the term “young goat [tzefir izim]” (Daniel 8:8) and means that death is as difficult as the birth of a firstborn goat (Rabbi Shlomo ben HaYatom). There are some with a version of the text that reads: Like a bird [tzippor] caught in the esophagus [veshet]. They say that the expression refers to the difficulty of swallowing a bird in a single gulp (ge’onim). The Ran has a version that reads: Like a fingernail [tzipporen] caught in the esophagus, which would cause great pain. Most commentaries explain that the metaphor is meant to compare death to something that has become stuck in the esophagus [veshet] and can be swallowed only with difficulty and great pain.

Like a knotted rope [tzippori] to pass through an eye [veshet] in a ship’s rigging

כְּצִיפּוֹרִי בְּפִי הַוֵּושֶׁט

Most commentaries explain that the word pitirei is similar in meaning to the word tzippori, and it denotes a thick rope used on a ship. The ge’onim explain that it means mushroom [pitria], so that death is compared to one who swallows a mushroom whole (see Ran).

As a halyard [pitirei] to pass through an eye

כְּפִטִּירֵי בְּפִי וֵושֶׁט

According to those who understand that this word means a kind of ship’s rope, it is similar to the expression “knobs and open flowers [peturei tzitzim]” (I Kings 6:18), which Rashi explains to mean decorated ropes.

Halyard [pitirei]

פִּטִּירֵי

יש מפרשים ״כציפורי״ — כקשר של חבל (רש״י ועוד). ואחרים מפרשים ש״ציפורי״ הוא חבל עשוי מסיבי דקל הקוקוס, שבו קושרים אניות (ערוך). ויש מפרשים שהוא מלשון צפיר עזים, ועניינו כלידת עז מַבְכִּירָה (רשב״ה). ויש הגורסים ״כציפור״ ומפרשים שהוא כציפור דרור שבולעה בבת אחת (גאונים). והר״נ גרס ״כציפורן״, שהיא מכאיבה מאד אם נתקעה בוושט. ומכל מקום כולם סבורים כי אלו דימויים לדבר הנתקע בתוך בית הבליעה ונכנס בקושי ובכאב. ויש מי שמפרש כי ״וושט״ כאן הוא שם לעץ שבו מצויה טבעת ובה מעבירים את חבלי הספינה (רשב״ה).

כציפורי בפי וושט

עיונים

ראה ב״עיונים״ את ריבוי הגרסות והפירושים, ולפירוש ש״ציפורי״ הוא חבל מקבילה המלה לערבית וףz (צפר) במשמעות זו.

ציפורי

לשון

 כחבל שיש בו קשר ויוצא בקושי מן התורן:

כציפורי בפי הוושט 

 שקושרין שתי ספינות ביחד:

פיטורי 

as it is for a knotted rope [tzippori] <note data-assoc="n"/>to pass through an eye [veshet] in a ship’s rigging. Rabbi Yoḥanan said: It is as difficult as it is for a halyard [pitirei] <note data-assoc="l"/>to pass through an eye [veshet]. <note data-assoc="n"/>

כציפורי בפי הוושט [כמו קשר שמוצאים בפי החבל] וקשה להוציא את החבל מהמקום בו הוא קשור, כך גם יציאת הנשמה קשה לגוף. ר׳ יוחנן אמר כפטירי [כקשר אוניות] שמוציאים בקושי בפי וושט.

כְּצִיפּוֹרִי בְּפִי הַוֵּושֶׁט. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּפִטִּירֵי בְּפִי וֵושֶׁט.

With regard to the difference between these expressions, some say that: Go in peace, means that this person should be in a place where there is peace, i.e., to the grave. Meanwhile, the phrase: Go to peace, refers to the person’s direction. Using this time alludes to a person going towards greatness, symbolized by the letter lamed, which is the tallest of all the letters (Rabbi Shlomo ben HaYatom). The Ran explains that: Go in peace, means that one’s journey should be in peace; however, it does not refer to his destination. Therefore, it is appropriate to say this only with regard to the dead and not the living. The Ritva explains that the dead no longer need to be concerned about future calamities, and everything that will happen to them in the future depends on what they did in this world. Therefore, those present bless the dead with the words: Go in peace, meaning that this person’s passing will be complete and in peace. However, with regard to the living, they have already left in peace and now need only a blessing that they should go peacefully to their future destination.

Go to peace…go in peace

לֵךְ לְשָׁלוֹם…לֵךְ בְּשָׁלוֹם

Based on the verse “and you shall go to your fathers in peace” (Genesis 15:15), those who have accompanied the deceased say after the burial: Go in peace (Rambam Sefer Shofetim, Hilkhot Evel 4:4).

One who departs from the deceased

הַנִּפְטָר מִן הַמֵּת

One should not say to his friend: Go in peace, rather he should say: Go to peace (Magen Avraham; Shulḥan Arukh, Oraḥ Ḥayyim 110).

One who departs from the living

הַנִּפְטָר מִן הַחַי

המלוים את המת אומרים לו אחר הקבורה ״לך בשלום״, כאמור: ״ואתה תבוא אל אבותיך בשלום״. (רמב״ם ספר שופטים הלכות אבל פ״ד ה״ד).

הנפטר מן המת

אורח ההלכה

אל יאמר אדם לחבירו ״לך בשלום״ אלא ״לך לשלום״. (שו״ע או״ח סימן קי במג״א).

הנפטר מן החי

And Rabbi Levi bar Ḥayyata said: One who departs from the deceased <note data-assoc="h"/>should not say to him: Go to peace, but rather he should say: Go in peace. <note data-assoc="n"/>One who departs from the living should not say to him: Go in peace, but rather he should say: Go to peace.

ואמר ר׳ לוי בר חיתא: הנפטר (הנפרד) מן המת, לא יאמר לו ״לך לשלום״ אלא ״לך בשלום״. ולהיפך הנפטר מן החי לא יאמר לו ״לך בשלום״ אלא ״לך לשלום״.

וְאָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חַיָּתָא: הַנִּפְטָר מִן הַמֵּת לֹא יֹאמַר לוֹ ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״ אֶלָּא ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״. הַנִּפְטָר מִן הַחַי לֹא יֹאמַר לוֹ ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״, אֶלָּא ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״.

One who departs from the deceased should not say to him: Go to peace, but rather: Go in peace, as it is stated: “And you shall go to your fathers in peace; you shall be buried in a good old age” (Genesis 15:15).

וראיה לדבר: הנפטר מן המת לא יאמר לו ״לך לשלום״ אלא ״לך בשלום״, שנאמר: ״ואתה תבוא אל אבתיך בשלום תקבר בשיבה טובה

הַנִּפְטָר מִן הַמֵּת לֹא יֹאמַר לוֹ ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״ אֶלָּא ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״ – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה תָּבֹא אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם״.

בהבנת ההבדל בין הלשונות, יש אומרים כי ״לך בשלום״ פירושו לך אל המקום שבו תהיה בשלום, בקבר. ו״לך לשלום״ הוא ענין של כיוון, ואף סימן טוב של גדולה כאות למ״ד זו הגדולה משאר האותיות (רשב״ה). והר״נ מסביר כי ״לך בשלום״ משמעו שההליכה תהיה בשלום, אבל אינו מדבר על המקום שאליו הוא מגיע, ודבר זה ראוי לאומרו למת ולא לחי. והריטב״א מסביר כי המת שוב אין לו לדאוג מפורענויות חדשות בעתיד, וכל אשר יקרה לו לעולם הבא תלוי במה שעשה בעולם הזה, ולכן מברכים אותו ״לך בשלום״ שתהא הליכתו ויציאתו בשלום ובשלימות. ואילו החי ההולך למקום אחר, הרי יציאתו היתה בשלום ואינו צריך אלא ברכה שילך לשלום למקום שיהיה בו בעתיד.

לך בשלום, לך לשלום

One who departs from the living <note data-assoc="h"/>should not say to him: Go in peace, but rather: Go to peace, as David said to Absalom: “Go in peace” (II Samuel 15:9), and he subsequently went and was hanged; whereas Jethro said to Moses: “Go to peace” (Exodus 4:18), and he went and was successful.

"(בראשית טו, טו). הנפטר מן החי לא יאמר לו ״לך בשלום״ אלא ״לך לשלום״, שהרי דוד שאמר לאבשלום: ״לך בשלום״ (שמואל ב׳ טו, ט) סופו היה שהלך ונתלה, ולעומת זה יתרו שאמר למשה ״לך לשלום״ (שמות ד, יח), הלך והצליח.

הַנִּפְטָר מִן הַחַי לֹא יֹאמַר לוֹ ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״ אֶלָּא ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״, שֶׁהֲרֵי דָּוִד שֶׁאָמַר לְאַבְשָׁלוֹם ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״ – הָלַךְ וְנִתְלָה. יִתְרוֹ שֶׁאָמַר לְמֹשֶׁה ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״ – הָלַךְ וְהִצְלִיחַ.

After leaving the synagogue, one should go to the study hall and set aside time to study. He must establish a regular time to study, so that he will not skip it, even if an opportunity arises during that time to make a large profit. Even one who does not know how to study Torah should go to the study hall so that he will receive reward for walking there (Rabbeinu Yona). One should establish a fixed place for himself in the study hall, so that he can study what he is capable of studying and contemplate his actions, so as to develop the fear of Heaven (Shulḥan Arukh, Oraḥ Ḥayyim 155:1, and in the comment of Rema).

From the synagogue to the study hall

מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ

By doing so, one shows that engaging in Torah and mitzvot is his primary intent and goal; however, in order to make a living he must also engage in other activities.

שעל ידי כך מראה שהעיסוק בתורה ובמצוות הוא עיקר מעשיו וכוונתו, אף שלצרכי חייו הוא עוסק גם בדברים אחרים (פירוש לרי״ף).

מבית הכנסת לבית המדרש

אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה. וכתב הרמ״א בשם רבינו יונה ״ואף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבית המדרש ושבר הליכה בידו, או יקבע לו מקום וילמד במה שהוא יודע ויחשוב בענייניו ותכנס בלבו יראת שמים״. (שו״ע שם קנה, א).

 שילכו מבית המדרש לבית הכנסת ומבית הכנסת לבית המדרש אחר יראה אל אלהים בציון יזכנו אל עליון:

ילכו מחיל אל חיל 

And Rabbi Levi said: Anyone who leaves from the synagogue and goes to the study hall <note data-assoc="nh"/>or goes from the study hall to the synagogue, i.e., he goes from the mitzva of prayer to the mitzva of Torah study or vice versa, merits to receive the Divine Presence, as it is stated: “They go from strength to strength, every one of them appears before God in Zion” (Psalms 84:8).

ואמר ר׳ לוי: כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש, ומבית המדרש לבית הכנסת — שהולך ממצות תפילה למצות לימוד תורה, וממצות לימוד תורה למצות תפילה זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר: ״ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון״ (תהלים פד, ח).

וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וּמִבֵּית הַמִּדְרָשׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת – זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן״.

This is a continuation of what is stated with regard to one who goes from the synagogue to the study hall. In the World-to-Come, there is no break, and he goes from strength to strength there as well (Yad David). The early authorities write that this is based on what is mentioned in many places in the Talmud, that in the supernal world souls engage in Torah study and understanding of the Creator (Tosefot HaRosh; Rabbi Shlomo ben HaYatom). The Rambam writes in Sefer HaMadda that the reward of the righteous will be that they will know the truth of the Creator, things that they could not know when they were in a body.

Have no rest

אֵין לָהֶם מְנוּחָה

והוא המשך לנאמר קודם לענין היוצא מבית הכנסת לבית המדרש, שאף בעולם העליון אין לכך הפסקה אלא הולכים גם שם מחיל אל חיל (יד דוד). וכתבו ראשונים שזה על פי המוזכר במקומות רבים בתלמוד שאף בעולם העליון עוסקות הנשמות בלימוד התורה ובהשגת הבורא (תוהרא״ש, רשב״ה). וראה מה שכתב הרמב״ם בספר המדע על שכר הצדיקים ״שיודעים מאמיתת הבורא מה שאינם יודעים והם בגוף״.

אין להם מנוחה

Many different areas of halakha were discussed and ruled on in this chapter. With regard to the intermediate days of a Festival, it was explained that one who was prevented due to duress is permitted to cut his hair and wash his clothing on these days, whether the duress was due to an external factor, such as being locked up in prison, or whether due to his halakhic status, for example if he was a mourner or had been excommunicated. Similarly, even though it is normally prohibited to write on the intermediate days of a Festival, it is permitted to do so in cases of loss, or for the sake of dire financial need. This chapter also discussed those halakhot and restrictions of the intermediate days of a Festival that are shared by a leper, a mourner, and one who is ostracized, e.g., hair-cutting, laundering, and greeting others. Similarly, they are prohibited from wearing leather shoes, from engaging in marital relations, and from donning phylacteries, and all are required to wrap their heads. The Gemara explained that there is a difference between the more lenient form of ostracism and the more stringent excommunication, which are applied to those who transgress various prohibitions or who do not listen to the rulings of the court. The most stringent form of excommunication involves a higher degree of isolation from others, and contains an aspect of curse. This chapter is the main source in the Talmud for the halakhot of mourning. It explained most of the halakhot of mourning, of rending garments, and of comforting mourners. There is a distinction made between rending at the time of death over any person, particularly an upright person, rending over a relative for whom one is obligated to mourn, and rending over a parent, a teacher, or the Nasi. For a relative other than one’s parents there is a specific time to rend and a minimum size for the tear. For a mother, father, teacher, or Nasi one must make a tear that is more visible, and it may never be fully mended. The Gemara also discusses other times when one must rend one’s garments as a sign of mourning. The halakhot of the meal of comfort for the mourners were also explained in this chapter, as well as how one comforts the mourners, both during their mourning period and afterward. The Gemara discussed the various degrees of mourning, which lessen with the passage of time. Acute mourning begins before the burial of the deceased; mourning is most stringent on the first day; for seven days the mourner must remain in his home, may not work, and must observe all the stringencies of mourning; for thirty days there are public signs of mourning for relatives; and for twelve months there are mourning practices observed after the death of a parent. The halakhot of distant tidings, i.e., if one hears of the death only after some time has passed, were also discussed. The Gemara concluded that on Shabbat and Festivals there is no public mourning, and even during the intermediate days of a Festival one may not eulogize excessively or do other activities that lead to emotional pain. Furthermore, the days of a Festival sometimes cancel the mourning, or at least shorten the length of the mourning period.

With regard to the same verse, Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: Torah scholars have no rest, <note data-assoc="n"/>even in the World-to-Come, as even there they remain in constant movement and ascent, as it is stated: “They go from strength to strength, every one of them appears before God in Zion.” Even when they are in the World-to-Come, they continue to go from strength to strength, until the final redemption will arrive in the end of days and God will appear in Zion.

ועל אותו פסוק אמר רב חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא שגם שם הם הולכים ומתעלים, שנאמר: ״ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון״, שגם כאשר הם בעולם הבא, עד אשר תבוא הגאולה באחרית הימים ויראה אלהים בציון, הולכים הם עוד מחיל אל חיל.

אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לָהֶם מְנוּחָה אֲפִילּוּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן״.   הדרן עלך ואלו מגלחין וסליקא לה מסכת מועד קטן

With regard to the same verse, Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: Torah scholars have no rest, even in the World-to-Come, as even there they remain in constant movement and ascent, as it is stated: “They go from strength to strength, every one of them appears before God in Zion.” Even when they 