אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דַּוְקָא גְּמִירִי, הֵיכִי מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ?

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שדוקא גמירי [בדקדוק למדו במסורת] וכל ההולך בקצרה ושוהה כדי השתחוואה חייב, גם אם לא חרג מזמן ההליכה של הדרך הקצרה, היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה] אפשרות זו?

אֲמַר אַבַּיֵי: מַאי קוּשְׁיָא? מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ – כְּגוֹן שֶׁבָּא בַּקְּצָרָה וְהָפַךְ בְּצִינּוֹרָא, וְכִדְרַב הוּנָא; דְּאָמַר רַב הוּנָא: זָר שֶׁהָפַךְ בְּצִינּוֹרָא – חַיָּיב מִיתָה.

אמר אביי: מאי קושיא [מה הקושיה בדבר]? משכחת לה [מוצא אתה אותה] כגון שבא יצא מן המקדש בקצרה אבל תוך כדי יציאתו הפך בצינורא (כעין מזלג) את אחד מאברי הקרבן על המזבח. וכ דברי רב הונא, שאמר רב הונא: זר (שאינו כהן) שהפך בצינורא את אברי הקרבנות שעל המזבח — חייב מיתה משום שהוא כמקטיר את הקרבנות, שהיא עבודת כהן.

גּוּפָא, אָמַר רַב הוּנָא: זָר שֶׁהָפַךְ בְּצִינּוֹרָא – חַיָּיב מִיתָה. הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּלָא הָפַךְ לָהּ לָא מִיעַכְּלִי – פְּשִׁיטָא! וְאִי דְּלָא הָפַךְ בְּהוּ נַמִי מִיעַכְּלִי – מַאי קָא עָבֵיד?

ומבררים: לגופא [גופה] של הלכה זו שאמר רב הונא שזר שהפך בצינורא חייב מיתה, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דלא הפך לה לא מיעכלי [אם במקרה שלולא היה הופך אותה לא היו מתעכלים האיברים] — פשיטא [פשוט] שחייב על כך, שהרי מה שעשה היא עבודה של הקטרה! ואי דלא הפך בהו נמי מיעכלי [ואם במקרה שגם אם לא היה הופך אותם גם כן היו מתעכלים האיברים] — מאי קא עביד [מה הוא פועל במה שעשה], שהרי גם ללא מעשהו היו מתעכלים האיברים?

לָא צְרִיכָא, דְּאִי לָא הָפַךְ בְּהוּ מִיעַכְּלִי בְּתַרְתֵּי שָׁעֵי, וְהָשְׁתָּא מִיעַכְּלִי בְּחַד שַׁעְתָּא. וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּכָל קָרוֹבֵי עֲבוֹדָה – עֲבוֹדָה הִיא.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא במקרה דאי לא הפך בהו מיעכלי בתרתי שעי [שאם לא היה הופך בהם היו מתעכלים בשתי שעות], והשתא מיעכלי בחד שעתא [ועכשיו על ידי מעשהו הם מתעכלים בשעה אחת בלבד], והא קא משמע לן [ודבר זה משמיע לנו], שכל קרובי [קירוב] עבודה, שגורם לה שתיעשה מהר יותר, אף היא עבודה היא.

אֲמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא, בָּעֵינָא דְּאֵימָא מִילְּתָא וּמִסְתַּפֵינָא מֵחַבְרַיָּא: הַנִּכְנָס לַבַּיִת הַמְנוּגָּע דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו, וַאֲפִילּוּ כּוּלּוֹ חוּץ מֵחוֹטְמוֹ – טָהוֹר, דִּכְתִיב: ״וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת״, דֶּרֶךְ בִּיאָה אָסְרָה תּוֹרָה.

ושבים אל הענין הכללי של הטמא שנכנס למקדש, ומביאים מה שאמר ר׳ אושעיא: בעינא דאימא מילתא, ומסתפינא מחבריא [רוצה אני לומר דבר, וחושש אני מן החברים שיקשו עלי]. ומהו אותו שרצה להשמיעו? הנכנס לבית המנוגע בנגע צרעת, שנאמר בתורה שהוא טמא, אם נכנס דרך אחוריו, כאשר גבו נכנס תחילה לבית, ואפילו נכנס כל הגוף כולו בדרך זו חוץ מחוטמו שנשאר מחוץ לבית — הרי הוא טהור, דכתיב [שנאמר]: ״והבא אל הבית... יטמא עד הערב״ (ויקרא יד, מו), לומר דרך ביאה אסרה (כלומר, טימאה) תורה.

וּמִסְתַּפֵינָא מֵחַבְרַיָּא, אִי הָכִי כּוּלּוֹ נַמִי! אֲמַר רָבָא: כּוּלּוֹ – לָא גָּרַע מִכֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת, דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת״.

ומסתפינא מחבריא [וחושש אני מן החברים], שיכולים להקשות עליה כך: אי הכי [אם כך] שהדבר תלוי בדרך הביאה, אם נכנס כולו נמי [גם כן] היה צריך להיות טהור! אמר רבא: יש להשיב על קושיה זו ולומר שאם היה נכנס לשם כולו באופן זה, הריהו נטמא משום שהוא לא גרע [אינו פחות] מכלים שבבית המנוגעים שהם טמאים, דכתיב [שנאמר]: ״ופינו את הבית... ולא יטמא כל אשר בבית״ (ויקרא יד לו).

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: גַּגִּין הַלָּלוּ – אֵין אוֹכְלִין שָׁם קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, וְאֵין שׁוֹחֲטִין שָׁם קֳדָשִׁים קַלִּים, וְטָמֵא שֶׁנִּכְנָס דֶּרֶךְ גַּגִּין לַהֵיכָל – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא״, דֶּרֶךְ בִּיאָה אָסְרָה תּוֹרָה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כשיטתו של ר׳ אושעיא, שבמקום בו נזכרת ביאה, מדובר דווקא בדרך ביאה: גגין הללו שהיו בעזרה על גבי הלשכות — אין אוכלין שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים, לפי שאין בגגות הללו קדושת עזרה. וטמא שנכנס דרך גגין להיכל — פטור, שנאמר באשה שנטמאה: ״ואל המקדש לא תבא״ (ויקרא יב, ד), לומר: דרך ביאה בדרך הרגילה שבאים למקדש אסרה תורה, ולפיכך הנכנס למקדש בטומאה שלא כדרך שרגילים לבוא — אינו חייב. ומכאן יש ללמוד גם לענין בית המנוגע, שנאמרה בו ביאה — שרק הנכנס אל הבית דרך ביאה נטמא, וכדברי רב אושעיא.

״זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ״ וכו׳. הֵיכָא קָאֵי, דְּקָאָמַר ״זוֹ הִיא״? הָתָם קָאֵי: אֵין חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ,

שנינו במשנה: זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה וכו׳. ושואלים: היכא קאי [היכן הוא עומד] כלומר, לאיזה ענין מתייחס התנא בדבריו דקאמר [שהוא אומר] ״זו היא״ ובשונה מהלכה אחרת שאינה כן? שהרי לא הזכיר כלל ענין חיוב נוסף בזה! ומשיבים: התם קאי [שם הוא עומד], במה ששנינו במסכת הוריות: אין חייבין בית דין הגדול להביא פר חטאת על שגגתם, אם הורו בית דין הגדול בטעות על עשה ועל לא תעשה שב טומאת מקדש, ו כן

וְאֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ,

אין אנשים שיש להם ספק אם חטאו בשגגה מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, משום שאין דינים אלה שייכים אלא בעבירה שמביאים על שגגתה קרבן חטאת קבוע, ולא קרבן עולה ויורד כמו שהוא בעבירות אלו.

אֲבָל חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבְּנִדָּה, וּמְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבְּנִדָּה.

אבל חייבין הציבור להביא פר חטאת אם שגגו בית הדין הגדול בהוראה על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאין אנשים שיש להם ספק אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה.

וְקָאָמַר: זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ. וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבְּנִדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ? הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה, וְאָמְרָה לוֹ ״נִטְמֵאתִי״ וּפֵירֵשׁ מִיָּד – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ.

וקאמר [ועל כך הוא אומר] במשנתנו: המצוה על הטמא לצאת מן המקדש זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה, אם הורו בית הדין שאין צורך לצאת מיד. ואיזו היא מצות עשה שבנדה שדומה לזו שבמקדש, שחייבין עליה? הרי זה במקרה שהיה משמש עם הטהורה, ואמרה לו ״נטמאתי״ ופירש מיד — שחייב, מפני שיציאתו היא הנאה לו כביאתו.

אִיתְּמַר, אַבַּיֵי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר רַב: חַיָּיב שְׁתַּיִם; וְכֵן אָמַר רָבָא אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר שַׁבָּא אָמַר רַב הוּנָא: חַיָּיב שְׁתַּיִם, חֲדָא אַכְּנִיסָה וַחֲדָא אַפְּרִישָׁה.

ובבירור פרטי ענין זה של פרישה מאשה שנטמאה איתמר [נאמר] שדנו אמוראים, אביי אמר משמיה [משמו] של ר׳ חייא בר רב: חייב שתים (שתי חטאות) על שגגה זו. וכן אמר רבא אמר רב שמואל בר שבא אמר רב הונא: חייב שתים, חדא [אחת] חייב על הכניסה (שבא עליה מתחילה) וחדא [ואחת] על הפרישה שפרש מיד.

הָוֵי בָּהּ רַבָּה: בְּמַאי? אִילֵימָא סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, וּבְמַאן? אִילֵימָא בְּתַלְמִיד חָכָם, בִּשְׁלָמָא אַכְּנִיסָה לִיחַיֵּיב – קָסָבַר: יָכוֹלְנִי לִבְעוֹל, אֶלָּא אַפְּרִישָׁה אַמַּאי לִיחַיֵּיב? מֵזִיד הוּא!

הוי [היה עוסק, מתקשה] בה רבה: במאי [במה] מדובר? אילימא [אם תאמר] שהיה זה סמוך לוסתה לזמן שבו היא עתידה לראות דם נידה, ובכל זאת בא עליה, ובמאן [ובמי] מדובר? אילימא [אם תאמר] שמדובר בתלמיד חכם, הרי בשלמא [נניח] על הכניסה ליחייב [שיהיה חייב] קרבן חטאת משום שהיה זה בשוגג, קסבר [סבור היה]: יכולני לבעול לפני שתתחיל הוסת, אלא על הפרישה אמאי ליחייב [מדוע הוא חייב] בחטאת? הרי מזיד הוא כיון שהוא תלמיד חכם, ויודע שבמקרה שכזה אסור לו לפרוש מיד, ואין חטאת באה על המזיד!