חזור
שבועות
דף י.חַטַּאת הַכִּפּוּרִים״, וְאִיתְּקוּשׁ חִיצוֹן לִפְנִימִי.
חטאת הכפורים״ (במדבר כט, יא), שהיא השעיר הפנימי, ואיתקוש [והוקש, הושווה] בכתוב זה שעיר החטאת חיצון לפנימי להלכות אלו.
״רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ״ כו׳.
שנינו במשנה: ר׳ שמעון בן יהודה אומר משמו של ר׳ שמעון ששעירי ראשי חודשים מכפרים רק על טהור שאכל את הטמא. ושעירי הרגלים מכפרים גם על כך, וגם על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. ושעיר חיצון של יום הכיפורים מכפר על שני אלה וגם על טומאה שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף.
מַאי שְׁנָא דְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים דְּלָא מְכַפְּרִי אַדִּרְגָלִים – דְּאָמַר קְרָא: ״עֲוֹן״, עָוֹן אֶחָד הוּא נוֹשֵׂא וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שְׁנֵי עֲוֹנוֹת; דִּרְגָלִים נַמִי לָא נִיכַפְּרוּ אַדְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, דְּאָמַר קְרָא: ״אוֹתָהּ״, אוֹתָהּ הוּא נוֹשֵׂא עָוֹן וְאֵין אַחֵר נוֹשֵׂא עָוֹן! ״אוֹתָהּ״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.
ושואלים: מאי שנא [במה שונה] שעירים של ראשי חדשים שלא מכפרי [מכפרים] על מה שמכפרים שעירי הרגלים? שאמר קרא [הכתוב] על שעיר ראש חודש: ״לשאת את עון העדה״ (ויקרא י, יז), ללמד: עון אחד הוא נושא ואינו נושא שני עונות; אם כן, שעירים של רגלים נמי לא ניכפרו [גם כן לא יכפרו] על מה שמכפרים שעירי ראשי חדשים, שהרי אמר קרא [הכתוב]: ״אתה״, ולמדנו מכאן: אותה שעיר של ראש חודש הוא נושא עון, ואין שעיר אחר נושא עון זה! ומשיבים: דרשה זו של ״אתה״, לא משמע ליה [לו] לר׳ שמעון, לפי דבריו של ר׳ שמעון בן יהודה.
תוספות
אותה לא משמע ליה וא״ת א״כ מנלן דמכפר אאין בה ואין בה דלמא לא מכפר אלא אדר״ח גרידא דהיינו טהור שאכל את הטמא ולא טמא שאכל את הקודש דבשלמא לר״ש כיון דדריש אותה על כרחך מיבעי ליה לאוקומה כפרה דרגלים אאין בה ואין בה כדקתני לעיל ולר״מ נמי אע״ג דלא דריש אותה אתי שפיר דהא דריש חטא שאין מכיר בו אלא ה׳ וגם אית ליה ג״ש דעון עון מציץ וילפינן כולהו מר״ח אבל לר״ש בן יהודה דלא דריש אותה ולא דריש נמי חטא שאין מכיר בו אלא ה׳ דהא קאמר דראש חדש לא מכפרת אלא על טהור שאכל את הטמא קשה וי״ל דלענין זה ודאי דריש אותה כיון דלרגלים אין להם כפרה אחרת אלא זאת אבל בשיש לרגלים כפרה אחרת דהיינו אין בה ואין בה מכפר נמי אדראש חדש ולא פשיטא ליה דרשה דאותה דסבירא ליה דאין סברא למעט שלא ישא אחר אותו עון אלא בשאינו נושא אלא עון זה והשתא אתי שפיר הא דפריך לעיל אלא דרגלים אמאי לא מכפרי אדר״ח פי׳ אמאי לא מכפרי נמי אדר״ח ולא פשיטא ליה דרשה דאותה כיון שיש להן כפרה אחרת כדפרישית מיהו גבי דרשה דאחת בשנה דפשיטא ליה טפי מדרשה דאחת יכפר צריך לפרש כדפירשתי לעיל ועי״ל דלר״ש בן יהודה איתקוש שעירי רגלים לשעיר החיצון מה חיצון מכפר על דבר שיש בו כרת דהיינו טומאת מקדש וקדשיו אף שעירי רגלים כן:
מַאי שְׁנָא דִּרְגָלִים דְּלָא מְכַפְּרִי אַדְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – דְּאָמַר קְרָא: ״אַחַת בַּשָּׁנָה״, כַּפָּרָה זוֹ לֹא תְּהֵא אֶלָּא אַחַת בַּשָּׁנָה; אִי הָכִי, דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נַמִי לָא נִיכַפְּרוּ אַדִּרְגָלִים, ״אַחַת״ כְּתִיב, כַּפָּרָה אַחַת מְכַפֵּר וְאֵינוֹ מְכַפֵּר שְׁתֵּי כַפָּרוֹת! ״אַחַת״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.
ועוד שואלים: מאי שנא [במה שונה] שעירים של רגלים שלא מכפרי [מכפרים] על מה שמכפר שעיר של יום הכפורים — שאמר קרא [הכתוב] לגבי הכפרה ביום הכיפורים: ״אחת בשנה״ (שמות ל, י), לומר שכפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, ולכן אינה מכפרת ברגלים; אולם אי הכי [אם כך], נאמר כי שעירים (החיצונים) של יום הכפורים נמי [גם כן] לא ניכפרו [יכפרו] על מה שמכפרים שעירי הרגלים, שהרי עוד ״אחת״ כתיב [נאמר] באותו פסוק, ללמד: כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות! ומשיבים: ״אחת״ לא משמע ליה [לו] לדרוש ממנה ענין זה.
רש"י
ה״ג אחת לא משמע ליה דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב:
אַמַּאי? דְּכִי כְּתִיב ״אַחַת״ – בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים כְּתִיב; אִי הָכִי, דִּרְגָלִים נַמִי נְכַפְּרוּ אַדְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּכִי כְּתִיב ״אַחַת״ – בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים כְּתִיב!
ושואלים: אמאי [מדוע] אינו דורש כך — משום דכי כתיב [שכאשר נאמר] ״אחת״ — בשעיר הנעשה בפנים כתיב [נאמר] ולא בשעיר החיצון; אי הכי [אם כך], שעירי הרגלים נמי נכפרו [גם כן שיכפרו] על מה שמכפר שעיר החיצון של יום הכפורים, דכי כתיב [שכאשר נאמר] באותו פסוק ״אחת בשנה״ — בשעיר הנעשה בפנים כתיב [נאמר], ולא בשעיר החיצון. והרי הוא עצמו אמר שאין שעירי הרגלים מכפרים על מה שמכפר השעיר החיצון!
לְעוֹלָם ״אַחַת״ מַשְׁמַע לֵיהּ, וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה״, קַרְנוֹתָיו דְּמִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי הוּא דְּכַפָּרָה אַחַת מְכַפֵּר וְאֵינוֹ מְכַפֵּר שְׁתֵּי כַפָּרוֹת, הָא דְּחִיצוֹן – אֲפִילּוּ שְׁתֵּי כַפָּרוֹת.
ומשיבים: לעולם ״אחת בשנה״, ממנו למדנו שכפרה זו אינה אלא פעם אחת בשנה, משמע ליה [לו] כמו שאמרנו, בין לשעיר הפנימי ובין לשעיר החיצון, ושאני הכא [ואולם שונה כאן], לענין הדין השני שנלמד מ״אחת״, שאין קרבן זה מכפר שתי כפרות — שאמר קרא [הכתוב]: ״וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה״ (שמות ל, י), לומר קרנותיו של מזבח הפנימי הוא שכפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, הא [הרי] שעיר זה שמזים מדמו על קרנות מזבח החיצון — אפילו שתי כפרות מכפר.
רש"י
אלא לעולם אחת משמע ליה נמי אחיצון דהא איתקוש ושאני הכא דאמר קרא כו׳ הכי פירושא אחת דסיפיה דקרא דממעטינן מינה שאין אחר מכפר כפרתו דסמיך יכפר לבשנה משמע ליה נמי אחיצון דהא בשעיר פנימי כתיב ביה כדכתיב מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר וחטאת יום הכפורים היינו פר כהן גדול ושעיר וכיון דבשעיר הפנימי כתיב וחיצון איתקש לפנימי דרשינן נמי אחיצון שאין אחר מכפר כפרתו אבל אחת דרישיה דקרא דדרשי׳ מיניה דהוא אינו מכפר כפרת אחרים לא מידריש אחיצון דהא לאו בשעיר כתיב אלא במזבח כתיב וכפר אהרן על קרנותיו של מזבח הפנימי אחת הלכך שעיר החיצון לא מימעיט מהכא דלאו למזבח איתקש:
אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּמִידִין שֶׁלֹּא הוּצְרְכוּ לַצִּבּוּר – נִפְדִּין תְּמִימִים.
אמר עולא אמר ר׳ יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לצבור כלומר, כבשים שהופרשו לצורך קרבן התמיד, ולא הוקרבו עד שהחלה שנה חדשה (המתחילה בראש חודש ניסן) שאז צריך להביא קרבנות מכספים חדשים של תרומת הלשכה — נפדין תמימים, רשאים לפדות אותם אף על פי שהם תמימים, ואין ממתינים להם בפדיונם עד שיפול בהם מום, כדרך שנוהגים בבהמות קדשים.
רש"י
תמידים שלא הוצרכו לצבור שלקחום ממעות תרומת הלשכה ותנן (ערכין דף יג.) אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים וכשמגיע ר״ח ניסן לא היו מקריבין שוב קרבנות צבור ממעות התרומה של אשתקד כדאמר במסכת ראש השנה (דף ז.) חדש בחדשו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה ונמצאו בכל שנה ושנה ארבעה טלאים בלשכת הטלאים ממעות התרומה הישנה והיינו לא הוצרכו לצבור להקריב בשנה שעברה:
נפדין תמימין להכשירן בשנה זו מחללין אותן על מעות חולין ואותם המעות ילכו למותר התרומה ישנה שעושין מהן רקועי פחים ציפוי לבית קודש הקדשים כדתנא במסכת שקלי׳ (פ״ד מ״ד) וכיון שיצאו לחולין חוזרים ולוקחים אותם ממעות תרומה חדשה ויקרבו בשנה זו ואע״ג שאין בהמת קדשי יחיד מתחללת בלא מום כדקיימא לן (מנחות דף קא.) מואם כל בהמה טמאה דאמר מר בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר אלו של צבור נפדים ולקמיה מפרש טעמא ובלא חולין אי אפשר לפדותן ממעות תרומה החדשה שאין הקדש מתחלל על הקדש הא מילתא נקט הכא משום דמותביה לקמן ממתני׳:
יָתֵיב רַבָּה וְקָאָמַר לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מַאן צָיֵית לָךְ וּלְרַבִּי יוֹחָנָן רַבָּךְ! וְכִי קְדוּשָּׁה שֶׁבָּהֶן לְהֵיכָן הָלְכָה?
מסופר, יתיב [יושב היה] רבה וקאמר לה להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו]. אמר ליה [לו] רב חסדא: מאן ציית לך [מי מקשיב לך] ולר׳ יוחנן רבך בהלכה זו, שאין הדברים מסתברים כלל! וכי קדושה שבהן להיכן הלכה? והרי בעל חיים שהוקדש בקדושת הגוף להיות קרבן אינו נפדה אלא כשנופל בו מום, וכיצד אפשר לפדות את התמידים הללו כשהם תמימים?
רש"י
קדושה שבהן קדושת הגוף שבהן דקים לן שאינה מתחללת בלא מום היכן הלכה:
תוספות
קדושה שבהן להיכן הלכה וא״ת הא בפרק בתרא דכתובות (דף קה. ושם) אמר דדייני גזירות נוטלין שכרם מתרומת הלשכה וכן (שם קו.) מגיהי ספרים וטובא חשיב התם אלמא לב ב״ד מתנה עליהן ומאי קשיא ליה הכא וי״ל דשאני התם דלא קדש קדושת הגוף:
אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ לָא תִּסְבְּרָא דְּלָא אָמְרִינַן קְדוּשָּׁה שֶׁבָּהֶן לְהֵיכָן הָלְכָה? וְהָתְנַן: מוֹתַר הַקְּטוֹרֶת מֶה הָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ? מַפְרִישִׁין מִמֶּנָּה שְׂכַר הָאוּמָּנִין, וּמְחַלְּלִין אוֹתָהּ עַל מְעוֹת הָאוּמָּנִין, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לָאוּמָּנִין בִּשְׂכָרָן, וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה;
אמר ליה [לו] רבה: את לא תסברא דלא אמרינן [ואתה אינך סבור שאין אנו אומרים] בעניינים הנוגעים לציבור את הסברה הזו ש״קדושה שבהן להיכן הלכה״? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מותר הקטורת שנשארה בסוף השנה במקדש, וצריך להביא קטורת מתרומה חדשה, מה היו עושין בה? מפרישין ממנה עבור שכר האומנין העוסקים בפיטום הקטורת, ומחללין אותה את הקדושה שבה על מעות האומנין כלומר, על המעות שחייבים להם בשכרם (שהרי שכר זה הוא חולין גמורים), ו אז, לאחר שנעשתה הקטורת חולין, נותנין אותה לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין (קונים) אותה מהם מ כספי תרומה חדשה של השנה החדשה.
רש"י
ואת לא תסברא דבמידי דצבור לא אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה היכא דחילול לצורך תקנה:
מותר הקטורת הנותר בכל שנה מתרומה ישנה:
מה היו עושין בה להכשירה לשנה הבאה דאין לך שנה שאין בה מותר קטורת משלשת מנים יתירים שמפטמין בכל שנה למלוא חפנים ביוה״כ ואי אפשר שיכנסו כולם בחפניו כדתניא בכריתות (דף ו:) אחת לששים או לשבעים שנה היתה חציה של שיריים:
מפרישין שכר האומנין מתרומת הלשכה שכר אומני בית אבטינס מפטמי הקטורת דאמר במסכת יומא (דף לח.) שהיו נוטלין בכל שנה שנים עשרה מנים:
ומחללין אותה על שכר מעות האומנין מזכין המעות לאומנין על ידי אחד מן הגזברים והרי הן חולין ואחר כך יחללו הקטורת עליהם ונותנין אותה לאומנין והרי היא חול וחוזרים ולוקחים אותה מתרומה חדשה והכי צניע מילתא טפי ולא למכרה ולחזור ולקנותה דזילא מילתא:
תוספות
מותר הקטורת פ״ה מותר משלשה מנין היתירים בכל שנה ממלוא חפנים ביוה״כ דאי אפשר שיכנסו כולם בחפניו ובחנם פירש כן דבלאו הכי יש מותר שבכל שנה היו מפטמין שס״ה מנים למנין ימות החמה וג׳ מנים לחפני כה״ג ביום הכפורים ומשס״ה היה נשאר בכל שנה פשוטה י״א מנין כמנין ששנות החמה יתירים על שנות הלבנה ואע״פ שהיו צריכין למלאות בהן לשנים מעוברות שהן גו״ח י״א י״ד י״ז י״ט מ״מ צריכין היו לחדש בר״ח ניסן כדי שיהיו מתרומה חדשה ומיהו הא דתניא בפ״ק דכריתות (דף ו:) ' דא׳ לע״ב שנה היו בו חצאים של שיריים א״א לפרש אלא ממותר ג׳ מנים של יום הכפורים שהרי כל מותר של י״א של שנה פשוטה היו צריכין למלאות במעוברות ובסוף המחזור חמה ולבנה שוין רק שעה אחת ותפ״ה חלקים אלא המותר שלשה מנים היה נשאר ולא היה נכנס בחפניו אלא חצי מנה וב׳ מנים וחצי נשאר בכל שנה נמצא לע״ב שנה ק״פ מנים ועוד חסר ד׳ מנים לפלגא דשס״ח ולא דק וי״ס דל״ג שתים אלא אחת לשבעים שנה ותו לא וכן יש בירושלמי פרק טרף בקלפי וניחא טפי למימרא דלא דק דאי גרסי׳ שתים לא ניחא כל כך ובפטום הקטורת הכתוב במחזורים גרס אחת לששים שנה או לשבעים שנה ויכול להיות כשכלים ס׳ שנה בשתי שנים פשוטות זו אחר זו:
מפרישין לא גרסי׳ ממנה שמתרומת הלשכה היו מפרישין והתם במסכת שקלים (דף ו.) לא איירי בתרומת הלשכה ומאי ממנה שייך:
מפרישין שכר האומנין פ״ה שמזכין להן ע״י אחד מן הגזברין ולפי׳ הא דקאמר בסמוך ומחללין אותה על מעות האומנין היינו מדעתן מאחר שכבר זכו בהן ומיהו לשון מפרישין לא משמע אלא הפרשה בעלמא וקאמר נמי נותנין אותה לאומנין בשכרן משמע שעדיין לא זכו בשכרן ולכך נראה דלב ב״ד מתנה עליהן ובהפרשה בעלמא יהיו חולין ואם תאמר ולמה להו כולי האי יתנו הקטורת מתחלה לאומנין בשכרן ומיהו לבן עזאי דאמר במס׳ שקלים בפ׳ התרומה (שם) דאין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא ואפי׳ לר״ע נמי דאמר מתחלל על המלאכה ה״מ בקטורת דיחיד כגון במקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראוים לקרבנות צבור דגבי הני מיתניא אבל בקטורת של צבור החמירו טפי אי נמי הכא איירי בשכר פטום אומני הקטורת של שנה חדשה וצריך ליתן להן מתרומה חדשה ולמאי דאמרינן במעילה בפרק ולד חטאת (מעילה דף יד: ושם) דהני אומנין באומני הבנין מ״מ אין יכולין לתת הקטורת בשכרן דאין נותנין שכרן אלא מקדושת בדק הבית:
וְאַמַּאי? נֵימָא: קְדוּשָּׁה שֶׁבָּהֶן לְהֵיכָן הָלְכָה!
ואמאי [ומדוע]? הלוא גם כאן נימא [נאמר]: קדושה שבהן, בקטורת שלא נפסלה, להיכן הלכה!
רש"י
נימא קדושה שבהן להיכן הלכה דס״ד שהמכתשת כלי שרת הוא וכיון דקדשה לה בכלי הויא לה קדושת הגוף ואילו מידי דיחיד שקדש בכלי אין לו פדיון:
אֲמַר לֵיהּ: קְטוֹרֶת קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי קְטוֹרֶת,
אמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: קטורת קאמרת [אומר אתה]? אין להוכיח ממנה לתמידים, שכן שאני [שונה] קטורת,