וְכֵן שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאָבְדוּ וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן – כּוּלָּן יָמוּתוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה;

והקשה אביי: הרי פרה אדומה, דלא שכיחא [שאינה מצויה], ו בכל זאת תניא [שנויה ברייתא]: פרה אדומה נפדית על כל פסול ש אירע בה, אם מתה — תפדה, אם נשחטה שלא במקום הראוי — תפדה, אם מצא אחרת נאה הימנה — תפדה, אבל אם שחטה על גבי מערכתה כראוי, אלא שמצאו נאה הימנה — אין לה פדייה עולמית. הרי שפרה אדומה נפדית תמימה, למרות שאינה מצויה! והשיב רבה: שאני [שונה] פרה, שקדשי בדק הבית היא, שהרי אין מקריבים אותה על גבי המזבח, ולכן ניתן לפדותה אף בלא שנפל בה מום.

וְאַמַּאי? לֵימָא: לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן!

והקשה אביי: אי הכי [אם כך], אם מתה או נשחטה תפדה? הא בעינן [הרי צריכים אנו] בפדיון קדשים העמדה והערכה, שצריך להעמיד אותה לפני הכהן כדי שיעריך אותה, ואז תיפדה (ראה ויקרא כז, יא— יב), ואם נשחטה — כיצד מעמידים אותה? והשיב רבה: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר׳ שמעון היא, שאמר: דווקא קדשי מזבח היו בכלל דין זה של העמדה והערכה לצורך פדיונם (אם נופל בהם מום), ואילו קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ולכן אין צריך להעמידם, ופודה אותם אף לאחר שנשחטו.

אֲבוּדִין קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי אֲבוּדִין, דְּלָא שְׁכִיחִי.

והקשה לו אביי: אי [אם] אומר אתה שהברייתא כדעת ר׳ שמעון היא, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: שחטה על גבי מערכתה, אין לה פדייה עולמית.

הֲרֵי פָּרָה דְּלָא שְׁכִיחָא, וְתַנְיָא: פָּרָה נִפְדֵּית עַל כָּל פְּסוּל שֶׁבָּהּ, מֵתָה – תִּפָּדֶה, נִשְׁחֲטָה – תִּפָּדֶה, מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה – תִּפָּדֶה. שְׁחָטָהּ עַל גַּבֵּי מַעֲרַכְתָּהּ – אֵין לָהּ פְּדִיָּיה עוֹלָמִית! שָׁאנֵי פָּרָה, דְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת הִיא.

והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר׳ שמעון אומר: פרה אדומה שנשחטה מטמאה טומאת אוכלין אף על פי שאינה מותרת באכילה, הואיל והיתה לה שעת הכושר, שהיתה לה שעה שהיתה ראויה להיפדות ולהיאכל. ו מתי היא אותה שעת כושר? אומר ריש לקיש, אומר היה ר׳ שמעון: פרה נפדית אפילו על גב מערכתה! ואם כן ברייתא זאת אינה כשיטת ר׳ שמעון.

אִי הָכִי, מֵתָה אוֹ נִשְׁחֲטָה תִּפָּדֶה? הָא בָּעֵינַן הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה! הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.

ואמר רבה: אלא צריך לומר כך: שאני [שונה] פרה, הואיל ודמיה יקרין דואגים בית דין להתנות אף במקרה כזה שהוא בלתי שכיח. אגב הדברים, דנים באחד מן הפרטים שהוזכרו בברייתא.

אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָא סֵיפָא: שְׁחָטָהּ עַל גַּבֵּי מַעֲרַכְתָּהּ, אֵין לָהּ פְּדִיָּיה עוֹלָמִית.

אמר מר [החכם]: אם מתה — תפדה. ושואלים על כך: וכי פודין את הקדשים על מנת להאכילן לכלבים? שהרי אם פודים אותה אינה ראויה אלא למאכל כלבים! אמר רב משרשיא: אין פודים אותה לשם הבשר, אלא משום עורה. ושואלים: וקיימי [וכי עומדים] בית דין ומתנו אדעתא [ומתנים רק על דעת] עורה של הפרה? אמר רב כהנא, אמרי אינשי [אומרים אנשים] בפתגם מקובל: מגמלא אונה [מהגמל את אוזנו] כלומר, אם אתה יכול להציל משהו, הצל אפילו אוזן מגמל.

וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פָּרָה מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר; וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן: פָּרָה נִפְדֵּית עַל גַּב מַעֲרַכְתָּהּ!

ושבים לדון בדברי רבה ש״לב בית דין מתנה״. איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה ממה ששנינו במשנתנו, אמרו לו לר׳ שמעון: שעירי ראשי חודשים, שעירי רגלים ושעיר יום הכיפורים, מהו שיקרבו של זה בזה, שלא בזמן שהוקדשו לו מתחילה? אמר להו [להם]: יקרבו, אמרו לו: הואיל ו לשיטתך אין כפרתן של השעירים השונים שוה, היאך הן קריבין זה בזמנו של זה? אמר להן: כולן יש להם צד שווה, שהם באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.

אֶלָּא שָׁאנֵי פָּרָה, הוֹאִיל וְדָמֶיהָ יְקָרִין.

ואמאי [ומדוע] נזקקים לכל זה? לימא [שיאמר] כמו שאתה אומר: לב בית דין מתנה עליהן! השיב לו רבה: מדברי ר׳ שמעון קאמרת [אומר אתה] להקשות? ר׳ שמעון לית ליה [אין לו] הכלל הזה של לב בית דין מתנה עליהן, כפי שאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר׳ יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לצבור, לדברי ר׳ שמעון — אין נפדין תמימים, אלא ממתינים להם עד שיפול בהם מום, לדברי חכמים — נפדין תמימים.

אָמַר מָר: מֵתָה – תִּפָּדֶה. וְכִי פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים? אֲמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: מִשּׁוּם עוֹרָהּ. וְקַיְימִי בֵּית דִּין וּמַתְנוּ אַדַּעְתָּא דְּעוֹרָהּ? אֲמַר רַב כָּהֲנָא, אָמְרִי אֱינָשֵׁי: מִגַּמְלָא אוּנָּהּ.

ושואלים: ורבנן דפליגי עליה [ואותם חכמים שחולקים עליו] על ר׳ שמעון, וסבורים שלב בית דין מתנה, מאן נינהו [מי הם] חכמים אלה? היכן מבוארת שיטתם? אי נימא רבנן [אם תאמר שהם אותם חכמים] שאמרו את ההלכה בענין קטורת, שנותנים אותה לאומנים בשכרם — אין מכאן ראיה לתמידים,

אֵיתִיבֵיהּ, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָּזֶה? אָמַר לְהוּ: יִקְרְבוּ, אָמְרוּ לוֹ: הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה, הֵיאָךְ הֵן קְרֵיבִין? אָמַר לָהֶן: כּוּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו;

וכן שעירי עבודה זרה (שמביא הציבור שחטא בשגגה בעבודה זרה בהוראת בית דין) שאבדו והפריש אחרים תחתיהן והקריבם — כולן ימותו, כדין חטאות שנתכפרו בעליהן, דברי ר׳ יהודה. ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו (עד שיפול בהם מום), ו אז ימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת צבור מתה.

וְאַמַּאי? לֵימָא: לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן! רַבִּי שִׁמְעוֹן קָאָמְרַתְּ? רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן; דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּמִידִין שֶׁלֹּא הוּצְרְכוּ לַצִּבּוּר, לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן – אֵין נִפְדִּין תְּמִימִים, לְדִבְרֵי חֲכָמִים – נִפְדִּין תְּמִימִים.

ואמאי [ומדוע] ימותו או ירעו עד שיסתאבו? לימא [שנאמר] גם כאן: לב בית דין מתנה עליהן וייפדו!

וְרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאן נִינְהוּ? אִי נֵימָא רַבָּנַן דִּקְטוֹרֶת

ודחה רבה: שעירים אבודין קאמרת [אומר אתה]? שאני [שונים] אבודין, דלא שכיחי [שאינם מצויים], ואין בית דין מתנה על מקרה כזה מתחילה.