חזור
שבועות
דף יב.קַיִץ כִּבְנוֹת שׁוּחַ לַמִּזְבֵּחַ. וְהָכְתִיב: ״כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ״ וגו׳! תָּנֵי רַב חֲנִינָא: כִּבְנוֹת שׁוּחַ לְאָדָם.
קיץ כבנות שוח (קינוח סעודה כמין תאנים) למזבח. ותוהים: וכי אפשר להעלות תאנים על המזבח? והכתיב [והרי נאמר]: ״כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳ "(ויקרא ב, יא), ואף כל פירות העץ בכלל זה! ומשיבים, תני [שנה] רב חנינא: מביאים מן המותרות קיץ למזבח כבנות שוח שמביאים בקינוח סעודה לאדם.
רש"י
קיץ כבנות שוח למזבח כאדם שמביא בקינוח סעודה מיני מתיקה והוא לשון קיץ כדכתיב (שמואל ב ט״ז:ב׳) הלחם והקיץ לאכול לנערים:
וכל דבש וכל מיני פירות האילן בכלל:
תוספות
כבנות שוח לאדם משמע שהן טובות ובקרא נמי כתיב (בראשית ג׳:ו׳) כי טוב העץ למאכל והיינו בנות שוח כדמשמע בבראשית רבה כי גרמו שוחה לאדם א״נ בנות שבע שגרמו ז׳ ימי אבילות וקשה לר״ת דבפ״ק דע״ז (דף יד. ושם) משמע דלא חזו לאכילה כל כך דקתני גבי שביעית הוסיפו עליהן אלכסוסין ואיצטרובלין מוכסוסין ובנות שוח אבל מעיקרא לא הוה בהו שביעית משמע דגריעי ותירץ ר״ת דלאו משום דגריעי אלא ששנינו במס׳ שביעית (פ״ה מ״א) בנות שוח שביעית שלהן שניה שעושין לג׳ שנים וכשהפרי נחנט בשביעית אינו נגמר עד שנה שניה של שמיט׳ והשתא מעיקרא סבור דאזלינן בתר לקיטה ובסוף סבור דאזלינן בתר חנטה ועוד תירץ ר״ת דגרס בפ״ק דע״ז (שם) מוכסוסין בנות שוח בלא וי״ו ופרי אחת הוא והוא גרוע ואינו אותו ששמו בנות שוח גרידא וכן משמע בפ״ק דבכורות (דף ח. ושם) דשנים הם דהא אמר הזאב והארי לג׳ שנים וכנגדן בבנות שוח נחש לז׳ שנים ולאותו רשע לא מצינו שום חבר וי״א מוכסוסין בנות שוח ומיהו בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ:) משמע דבנות שוח הן גרועין שלא נחשדו עליהן עמי הארץ דחשיב להו גבי קלין שבדמאי ושמא פרי הוא שגדל ביערים כמו עוזרדין דחשיב בהדייהו ולפי שמצוי להן מן ההפקר לא נחשדו שלא לעשר הגדל בגנותיהן ובפרדסותיהן ולא מפני שהוא גרוע:
דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: אֵין מְקַיְּצִין בְּעוֹלַת הָעוֹף. אֲמַר רָבָא: הָא בּוּרְכָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: מַאי בּוּרְכְתָא? אֲנָא אֲמַרִיתָהּ נִיהֲלֵיהּ, וּמִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא אֲמַרִיתָהּ נִיהֲלֵיהּ. דְּאָמַר רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא: מוֹתָרוֹת לְנִדְבַת צִבּוּר אָזְלִי, וְאֵין עוֹלַת עוֹף בְּצִבּוּר.
דרש רב נחמן בר רב חסדא ברבים: אין מקיצין כלומר, אין מביאים את קיץ המזבח בעולת העוף. אמר רבא: הא בורכא [זוהי שטות]. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי בורכתא [מה השטות שבדבר]? אנא אמריתה ניהליה [אני אמרתי אותה את האימרה הזו לו], ומשמיה [ומשמו] של רב שימי מנהרדעא אמריתה ניהליה [אמרתי אותה לו], שאמר רב שימי מנהרדעא: מותרות לנדבת צבור אזלי [הולכים], ואין עולת עוף בצבור.
רש"י
אין מקיצין בעולת העוף אין לוקחין בדמי הנדבה עולת העוף:
הא בורכא דבר הבדוי מן הלב דמנא לך הא:
לנדבת צבור אזלא כדרבנן דפליגי עליה דר״א:
ואין עולת העוף בצבור דתניא בת״כ והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאין עוף:
תוספות
הא בורכא תימה היכי ס״ד דמקיצין בעוף האמר זה מדרש דרש יהוידע הכהן שמותר חטאת ומותר אשם יהא לנדבת עולה משום דכתיב (ויקרא ה׳:י״ג) לה׳ לכהן איזהו דבר שהוא לה׳ ולכהן הוי אומר זה עולה שבשר עולה כולה לה׳ והגיזה והעור לכהן ובעוף אין לכהן חלק בו וי״ל דהתם במותר מעות כגון הפריש מעות לחטאת ואשם כדכתיב (מלכים ב י״ב:י״ז) כסף אשם כסף חטאת והכא כשנתותר גוף אשם:
ואין עוף בצבור משום דכתיב ביה נפש דמשמע ביחיד דוקא וא״ת והאמר בפ׳ טרף בקלפי (יומא דף מא: ושם) אי זבן פרידה אחת אי עולה זבן עולה אזלא לנדבה וי״ל דאין לקנות עוף במעות שנתותרו אך אם כבר בא עוף לפנינו מקיצים בו דמה יעשה ממנו [וע״ע תוס׳ תמורה כג: ד״ה וששה]:
וְאַף שְׁמוּאֵל סָבַר לְהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: קָרְבְּנוֹת צִבּוּר – סַכִּין מוֹשַׁכְתָּן לְמַה שֶּׁהֵן.
ושבים לענין הראשון, ומעירים: ואף שמואל סבר להא [כהלכה זו] של ר׳ יוחנן, שאמר כי לדעת ר׳ שמעון, תמידים תמימים שנותרו יקרבו לקיץ המזבח, למרות שלא הוקדשו מתחילה לכך אלא לקרבן חובה, שאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור — סכין היא המושכתן למה שהן כלומר, בשעת שחיטה נקבע למה הם שייכים, ועד אז ניתן להחליט עליהם דלשם איזה קרבן הם מוקרבים כעולה.
רש"י
להא דר׳ יוחנן דאמר לעיל תמידין שלא הוצרכו לר״ש דלית ליה לב ב״ד מתנה מקיצין בהן את המזבח בגופן ואין צריכין רעיה:
סכין מושכתן למה שהן סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרש מתחלה לכך ואפילו אין זה אותו קרבן עצמו וכגון עולת תמיד עולה לקיץ אם אינו ראוי לתמיד:
תוספות
ואף שמואל סבר לה פי׳ בקונטרס להא דאמר דלר״ש מקיצין בהן המזבח דאמר שמואל סכין מושכתן פי׳ סכין השוחטת סתם מושכתן לקרבן שהופרשו מתחלה לכך כגון עולת תמיד לעולת קיץ אע״פ שאין זה אותו קרבן עצמו כיון דמעיקרא עולה והשתא עולה וקשה דבפ״ק דזבחים (דף ג. ושם) מוכח דמילתא דשמואל כרבנן דר״ש דאית להו לב בית דין מתנה עליהן ואמאי דגרס בסמוך תניא נמי הכי קשה דמתני׳ ה״ל לאיתויי ונראה כפירוש הערוך דפי׳ סכין מושכתן למה שהם אם תמידים אם מוספין סכין מושכתן להיות כן דטרם משכן לסכין אין לומר איזה תמיד איזה מוסף אלא תלויין ועומדין בתנאי לב ב״ד דאף ע״פ שאמרו שהן תמידים אם ירצו להקריבן לשם זבח אחר רשאין לפי שבזמן שמשך זה סכין לשחיטת תמיד הרי הוא תמיד ואם למוסף מוסף והוי סייעתא לר׳ יוחנן דאמר תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי רבנן נפדין תמימים שהרי עדיין לא משכן לסכין ול״ג תניא נמי הכי אלא תניא וי״מ תניא נמי הכי אדרב שמואל בר רב יצחק דאמר מודה ר״ש בשעירי חטאת שאין מקיצין בגופן דקתני אם לא קרב ברגל כלומר בפסח יקרב בר״ח כו׳ ואם לא קרב ביוה״כ יקרב ברגל פירוש בסוכות ואם לא קרב ברגל זה של סוכות יקרב ברגל אחר היינו שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו אבל טפי מרגל אחר דהיינו בפסח הבא לא מצי לאקרובי לגופיה דה״ל תרומה ישנה ולא להקיץ בגופו לפי שמתחלתו לא הוקדש אלא לכפר על מזבח החיצון כלומר לכפר בחטאת וא״א לשנותן בנדבה אלמא אין מקיצין בגופן אלא בדמיהן אבל קשה דאמאי נטר עד הכא לעיל ה״ל לאיתויי:
תַּנְיָא נַמִי הָכִי: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשָׂעִיר – שֶׁאִם לֹא קָרַב בָּרֶגֶל יִקְרַב בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְאִם לֹא קָרַב בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ יִקְרַב בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאִם לֹא קָרַב בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים יִקְרַב בָּרֶגֶל, וְאִם לֹא קָרַב בְּרֶגֶל זֶה יִקְרַב בְּרֶגֶל אַחֵר, שֶׁמִּתְּחִלָּתוֹ לֹא בָּא אֶלָּא לְכַפֵּר עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.
ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] לענין חטאת: ומודה ר׳ שמעון בשעיר חטאת של מוספי הרגלים, שאם לא קרב השעיר ברגל יקרב בראש חדש, ואם לא קרב בראש חדש יקרב ביום הכפורים, ואם לא קרב ביום הכפורים יקרב ברגל, ואם לא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר, שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון.
רש"י
מודה ר״ש כו׳ ומסקנא דטעמא שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון אלמא אהא הוא דקפדינא שיקרב על מזבח החיצון לכפר מקצת דבר שהוקדש לו חטאת דטומאת מקדש תקרב לטומאת מקדש ואע״פ שאין כפרתן שוה ה״נ לעולה שהוקדש לעולה יקרב:
תוספות
שמתחלה לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון אע״ג דבמתני׳ מפרש משום דבאין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו תרתי בעינן מקדש וקדשיו ומזבח החיצון לאפוקי שעיר הפנימי ואע״ג דמשמע לעיל דאי לאו משום גזירה אטו לפני כפרה היו מקיצין אפילו במותר חטאת הפנימית היינו משום דהכי גמירי דמותר חטאת צבור לעולה:
תָּנָא: לֹא הוּקְדַּשׁ אֶלָּא לְכַפֵּר עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.
ומביאים, תנא [שנה החכם]: לא הוקדש שעיר החטאת אלא לכפר על מזבח החיצון.
״וְעַל זְדוֹן טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו – שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים״ כו׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי?
שנינו במשנה: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפרים. ושואלים על כך: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שמכפר על הזדונות?
תוספות
ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו אין זה ב׳ כפרות אלא מה שקרבן אחר מכפר כדפ״ל א״נ כפרה אחת לשוגג ואחת למזיד:
דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ וגו׳, פְּשָׁעִים – אֵלּוּ הַמְּרָדִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי״, וְאוֹמֵר: ״אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא״; חַטָּאוֹת – אֵלּוּ הַשְּׁגָגוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה״.
דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בענין שעיר הנעשה פנים: ״וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם״ (ויקרא טז, טז), וביאור הדברים הנזכרים: פשעים — אלו המרדים, וכן הוא אומר בדברי יהורם מלך ישראל ליהושפט מלך יהודה: ״מלך מואב פשע בי״ (מלכים ב ג, ז), כלומר מרד בי. ואומר: ״אז תפשע לבנה בעת ההיא״ (מלכים ב ח, כב), משמע שפשע הוא מרידה, וכוונתו — מי שעושה עבירה בזדון. חטאות — אלו השגגות, וכן הוא אומר: ״נפש כי תחטא בשגגה״ (ראה ויקרא ד, כז).
רש"י
וכפר על הקדש בשעיר הפנימי כתיב:
״עַל שְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, הַזְּדוֹנוֹת וְהַשְּׁגָגוֹת״ כו׳.
שנינו במשנה: על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין — שעיר המשתלח מכפר.
הַיְינוּ קַלּוֹת הַיְינוּ עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה, חֲמוּרוֹת הַיְינוּ כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, הוֹדַע הַיְינוּ מֵזִיד, לֹא הוֹדַע הַיְינוּ שׁוֹגֵג!
על לשון המשנה תוהים: היינו [זהו] קלות היינו [זהו] עשה ולא תעשה, חמורות היינו [זהו] כריתות ומיתות בית דין, הודע היינו [זהו] מזיד, לא הודע היינו [זהו] שוגג! ומפני מה חזר וכפל אותו ענין עצמו?
רש"י
היינו קלות היינו עשה ולא תעשה כלומר הי ניהו קלות עשה ולא תעשה אמאי תני להו תרתי:
היינו זדונות היינו הודע קס״ד הודע שידע ועשה דהיינו מזיד דהא ליכא למימר הודע שנודעה לו שגגתו כדפרשינן ליה בכל דוכתי דא״כ הוה ליה חטאות ואשמות ודאין ותנן במס׳ כריתות (דף כה.) חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה״כ חייבין להביא אחר יוה״כ:
אֲמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: עַל שְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת, בֵּין שֶׁעֲשָׂאָן בְּשׁוֹגֵג בֵּין שֶׁעֲשָׂאָן בְּמֵזִיד. אוֹתָן שֶׁעֲשָׂאָן בְּשׁוֹגֵג – בֵּין נוֹדַע לוֹ סְפֵיקָן בֵּין לֹא נוֹדַע לוֹ סְפֵיקָן. וְאֵלּוּ הֵן קַלּוֹת – עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה, וְאֵלּוּ הֵן חֲמוּרוֹת – כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין.
אמר רב יהודה, הכי קאמר [כך הוא אומר]: על שאר עבירות שבתורה, בין קלות בין חמורות, בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד. ולגבי אותן שעשאן בשוגג — בין נודע לו ספיקן (שנוגע לו שעבר על ספק עבירה) לפני יום הכיפורים, בין לא נודע לו ספיקן — על כולם מכפר שעיר זה. ואחר כך חוזר ומפרש את הדברים במשנה: ואלו הן קלות — מצוות עשה ולא תעשה, ואלו הן חמורות — כריתות ומיתות בית דין.
רש"י
אמר רב יהודה כו׳ סיפא דמתניתין מפרשא ליה לרישא וכולהו פירוש דקלות וחמורות הוא:
בין כשעשאן בשוגג האי שוגג דהכא ליכא לפרושי אלא בדבר שאין שגגתו חטאת אלא אשם תלוי כגון אכל אחת משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע איזה אכל:
בין שנודע לו ספיקן שנודע לו שבא לידי ספק חלב:
בין שלא נודע לו לפני יוה״כ שאכל ספק חלב אין צריך להביא אחר יוה״כ אשם תלוי והכי נמי תנן בכריתות (שם) חייבי אשמות תלויין שעבר עליהן יוה״כ פטורין ויליף לה התם מקראי:
הַאי עֲשֵׂה הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּלָא עֲבַד תְּשׁוּבָה – ״זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה״, אִי דַּעֲבַד תְּשׁוּבָה – כָּל יוֹמָא נַמִי; דְּתַנְיָא: עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ!
ושואלים: האי [זה] העשה שמתכפר בשעיר המשתלח ביום הכיפורים היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דלא עבד [אם שלא עשה] החוטא תשובה — הלוא אמרו: ״זבח רשעים תועבה״ (משלי כא, כז), והקרבן אינו מועיל לכפר. אי דעבד [אם שעשה] תשובה, הרי כל יומא נמי [יום גם כן] מתכפר לו, אף שאינו יום הכיפורים. דתניא [ששנויה ברייתא]: עבר על מצות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו, ואם כן אינו נזקק לשעיר המשתלח!
רש"י
האי עשה דמכפר עליה יוה״כ:
ה״ד אי דלא עשה תשובה שאינו תוהא על חטאו:
הא כתיב זבח רשעים תועבה והיכי מכפר עליה קרבן יוה״כ:
ואי דעבד תשובה למה לי יוה״כ כל יומא נמי תשובה מכפרא עליה דתניא לא זז משם עד שמוחלין לו:
תוספות
לא זז משם עד שמוחלים לו ואף על גב דתנן במתני׳ בפרק בתרא דיומא (דף פה: ושם) על עשה ועל לא תעשה תשובה מכפרת ואמר נמי במס׳ חגיגה (דף ה.) כל העושה דבר ומתחרט מוחלין לו מיד אפי׳ בשאר עבירות אינה מחילה גמורה אלא שמקילין לו הדין אבל במצות עשה מוחלין לגמרי:
אֲמַר רַבִּי זֵירָא:
אמר ר׳ זירא: