חזור
שבועות
דף יג.כָּרֵת דִּימָמָא לְרַבִּי לֵית לֵיהּ?
מודה רבי בכרת של יום הכיפורים עצמו שאינו מתכפר בלא תשובה, שאם לא נאמר כן, כי וכרת דיממא [של יומו של יום הכיפורים] ל דעת רבי לית ליה [אין לו]?
רש"י
ומקשינן וכרת דיממא לרבי לית ליה בתמיה והא בהדיא כתיב כרת דיממא דכתיב בין בעינוי בין במלאכה בעצם היום הזה (ויקרא כ״ג:כ״א):
אַלָּמָּה לָא? מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ דַּאֲכַל אוּמְצָא וְחַנְקֵיהּ וּמִית; אִי נַמִי, דַּאֲכַל סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה, דְּלָא הֲוָה שְׁהוּת לְכַפּוּרֵי לֵיהּ.
ודוחים: אלמה [מדוע] לא? משכחת לה [מוצא אתה אותה] במקרה שאכל אומצא [חתיכת בשר] וחנקיה ומית [וחנקו הבשר ומת], שכיון שנחנק מיד לא היה זמן ביום הכיפורים לכפר לו לאחר העבירה. אי נמי [או גם כן], שאכל סמוך לשקיעת החמה בסוף היום, שלא הוה [היתה] שהות ביום לכפורי ליה [לכפר לו] על אכילתו זו.
רש"י
וחנקתיה שלא עבר עליו רגע מן היום לאחר עבירתו:
סמוך לשקיעת החמה עם צאת היום שלא עבר רגע ביום אחר העבירה: דתניא חומר בשעיר כו׳ לא גרסינן לה:
תוספות
דעבד סמוך לשקיעת החמה אבל לאחר שילוח שעיר לא מצי לאוקומה שהוא מכפר כל היום ואף על גב דמשמע לעיל (שבועות דף ח:) שאין קרבנות מכפרין על עבירות של אח״כ אפילו בו ביום דאמר נפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה שאני שעיר המשתלח דכתיב ביה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם משמע דכל היום יכפר אי נמי היום עצמו בלא שעיר המשתלח מכפר קצת ואין כאן כרת גמור וכה״ג אשכחן בפרק קמא דזבחים (דף ו. ושם) דעולה מכפרת על היורש. מקופיא ולא מקיבעא כלומר לגמרי והשתא אתי שפיר דלא קאמר כגון שמת קודם שנשתלח השעיר או כגון דליכא שעיר המשתלח כדאמר לעיל (שבועות דף ח:) ונפקא מינה היכא דלא עבד חיצון וי״מ דיום הכפורים בלא שעיר המשתלח מכפר לגמרי ונפקא מינה דשעיר מכפר מיד ויום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך למוצאי יום הכפורים כדתניא חומר בשעיר מביום הכפורים שהשעיר מכפר מיד ויום הכפורים עד שתחשך חומר ביוה״כ מבשעיר שיום הכפורים מכפר בלא קרבן מה שאין כן בשעיר והא דנקט כגון דחנקתיה אומצא לאו דוקא אלא הוא הדין שמת בו ביום ולרווחא דמילתא נקטה. אי נמי אפילו לא מת בו ביום אלא אחר כמה ימים וכגון דעבד סמוך לשקיעת החמה:
״אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֲנִים וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ״.
שנינו במשנה ששעיר המשתלח מכפר, אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח.
הָא גּוּפָא קַשְׁיָא, קָתָנֵי: אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֲנִים וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ. וַהֲדַר תָּנֵי: מַה בֵּין יִשְׂרָאֵל לְכֹהֲנִים וּלְכֹהֵן מָשׁוּחַ! אֲמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֲנִים וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ מִתְכַּפְּרִין בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת, וְאֵין חִילּוּק בֵּינֵיהֶן. וּמַה בֵּין יִשְׂרָאֵל לְכֹהֲנִים וּלְכֹהֵן מָשׁוּחַ? אֶלָּא שֶׁהַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו וכו׳,
ושואלים: הא גופא קשיא [משנה זו עצמה קשה], שכן בתחילה קתני [שנה בה]: אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח, משמע שכולם שווים, והדר תני [וחזר ושנה]: מה ההבדל בין ישראל לכהנים ולכהן משוח, משמע שיש הבדל ביניהם ואינם שווים! אמר רב יהודה, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות, ואין חילוק ביניהן בענין זה. ומה בין ישראל לכהנים ולכהן משוח? אלא לענין טומאת מקדש וקדשיו, שהפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו
וּמַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא; דְּתַנְיָא: ״וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ״ – זֶה לִפְנַי וְלִפְנִים, ״אֶת אֹהֶל מוֹעֵד״ – זֶה הֵיכָל, ״מִזְבֵּחַ״ – כְּמַשְׁמָעוֹ, ״יְכַפֵּר״ – אֵלּוּ עֲזָרוֹת, ״כֹּהֲנִים״ – כְּמַשְׁמָעוֹ, ״עַם הַקָּהָל״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, ״יְכַפֵּר״ – אֵלּוּ הַלְוִיִּם;
ומני [ושיטת מי היא] משנתנו — שיטת ר׳ יהודה היא, דתניא [ששנויה ברייתא] על הכתוב ״וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר״ (ויקרא טז, לג): ״וכפר את מקדש הקדש״ — זה כפרה של לפני ולפנים (קדש הקדשים), ״ו את אהל מועד״ — זה היכל, ״ואת המזבח״ — כמשמעו, ״יכפר״ — אלו עזרות, ״ועל הכהנים״ שנאמר שם — כמשמעו, ״ועל כל עם הקהל״ — אלו ישראל, ״יכפר״ שמוסיף — אלו הלוים;
רש"י
וכפר את מקדש הקדש בעבודת פר ושעיר של יום הכפורים כתיב המכפרת על טומאת מקדש וקדשיו:
זה לפני ולפנים על טומאה שאירעה לפני ולפנים כגון נטמא לפני ולפנים ושהה כדי השתחואה דמחייבת ליה על שהייתו כדמפרש בפ׳ שני (לקמן שבועות דף טז:):
זה היכל אם נטמא בהיכל:
זה מזבח מזבח הזהב אם הקטיר קטורת בטומאה ובשהייה:
אלו העזרות נכנס לעזרה בטומאה:
תוספות
וכפר את מקדש הקדש זה לפני ולפנים פירש בקונטרס דבטומאת לפני ולפנים ובטומאת היכל מיירי וקשה דאמאי צריך קרא לכולהו הא לקמן פ״ב (שבועות דף טז:) גבי כרת לא מצריכין אלא חד קרא לכולהו ושמא כיון שהושוו לענין כפרה הושוו לכל דבר ומיהו קשיא שצריך לדחוק הקונט׳ לפרש מזבח כמשמעו כגון שהקטיר עליו בטומאה וא״כ היינו טמא ששימש ולא מצינו שיכפר שעיר הפנימי על כהן ששימש בטומאה ועוד אי בטומאת מקדש וקדשיו איירי הכא לרבי יהודה מאי קאמר לעיל (שבועות דף ח.) רבי שמעון ממקומו הוא מוכרע הא אפי׳ לרבי יהודה נמי ממקומו מוכרע ועוד דבס״פ הוציאו לו (יומא דף סא.) מייתי לה אמתניתין דוכן בהיכל וכן במזבח הזהב דמתני׳ לענין הזאה ע״כ נראה דבהזאה איירי ולפני ולפנים היינו על בין הבדים וההיכל היינו על הפרכת ומזבח היינו מזבח הזהב ועזרות היינו שירי הדם שהיה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון שהיה בעזרה כדתנן באיזהו מקומן (זבחים מז.) ומיהו קשיא הא דנקט עזרות דה״ל למימר עזרה ועוד דהזאות כולהו כתיבי בהדיא בפרשה ולעיכובא לא איצטריך דנפקא לן בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נב:) ובפרק הוציאו לו (יומא דף ס:) וכלה וכפר אם כלה כיפר ואם לא כלה לא כיפר וי״ל דאיצטריך האי קרא דכהן משוח ומרובה בגדים יכול לעשות כן לפי שכל הפרשה כתיב בה אהרן וכן תניא בת״כ וכפר הכהן אשר ימשח מת״ל לפי שכל הפרשה כולה אמור בה אהרן לכן כתיב וכפר את מקדש הקדש וגו׳ שכל משוח ומרובה בגדים צריך לעשות כן:
הוּשְׁווּ כּוּלָּן לְכַפָּרָה אַחַת, שֶׁמִּתְכַּפְּרִין בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
הושוו כולן כהנים, ישראל ולויים לכפרה אחת, שמתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות, אבל בטומאת מקדש וקדשיו הם שונים מישראל, שעל ישראל מכפרים השעירים הפנימי והחיצון, ועל הכהנים מכפר פר החטאת, דברי ר׳ יהודה.
רש"י
הושוו כולן בכפרה אחת בהא יכפר בתרא השוה כהנים לוים וישראלים מלמד שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות דאילו בטומאת מקדש וקדשיו ליכא למימר דהשוו שהרי הפר מכפר. על הכהנים ושעיר הפנימי על ישראל:
תוספות
הושוו כולן לכפרה אחת אבל לשעיר הפנימי לא הושוו דכתיב אשר לעם ודרשינן בסמוך ולא לכהנים:
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁדַּם שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו – כָּךְ דַּם הַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, וּכְשֵׁם שֶׁוִּידּוּיוֹ שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת – כָּךְ וִידּוּיוֹ שֶׁל פָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת.
ואילו ר׳ שמעון אומר: כשם שדם שעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו, כך דם הפר שנזרק בפנים מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, וכשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות, כך וידויו של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות.
רש"י
ר׳ שמעון אומר כשם שדם השעיר לבדו מכפר על ישראל בטומאת מקדש בלא שום וידוי שהרי אין שום וידוי בשעיר הפנימי כך דם הפר לבדו בלא וידוי מכפר על הכהנים בטומאת מקדש ואייתר ליה וידוי הפר לשאר עבירות:
וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָא וַדַּאי הוּשְׁווּ! מַאי הוּשְׁווּ? דִּבְנֵי כַפָּרָה נִינְהוּ, מִיהוּ כָּל חַד וְחַד מְכַפֵּר בִּדְנַפְשֵׁיהּ.
ושואלים: ולר׳ שמעון, הא [הרי] ודאי הושוו כולם בפסוק זה! ומשיבים: לשיטתו מאי [במה] הושוו? שבני כפרה נינהו [הם] שכולם מתכפרים ביום הכיפורים, מיהו [אולם] כל חד וחד מכפר בדנפשיה [אחד ואחד מתכפר בשל עצמו].
רש"י
הא ודאי הושוו בכפרה אחת ואי בשאר עבירות לא הושוו במאי הושוו:
ומשני הושוו דבני כפרה נינהו לכך הושוו ללמדך שיש לכולם כפרה בין בטומאת מקדש בין בשאר עבירות:
מיהו כל חד בדנפשיה אלו בפר ואלו בשעיר:
מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב: ״וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם״, אִיתְּקַשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים, מַה שָּׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים אֵינוֹ מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״אֲשֶׁר לָעָם״ – אַף שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ אֵינוֹ מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת.
ומבררים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר׳ שמעון שהכהנים אינם מתכפרים בשעיר המשתלח? דכתיב [שנאמר]: ״ולקח את שני השעירם״ (ויקרא טז, ז), איתקש [הוקש, הושווה בכתוב זה] שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים, מה שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, דכתיב ביה [שהרי נאמר בו]: ״ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרכת״ (ויקרא טז, טו), אף שעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עבירות.
רש"י
אשר לעם ולא לכהנים:
תוספות
ואיתקש שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים תימה דבפ״ב דכריתות (דף כה:) גבי חטאים דומיא דפשעים פריך האי בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב והשתא לגמר מיניה שעיר המשתלח דהא איתקש:
וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ: לְהָכִי אִיתְּקוּשׁ, שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִים בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים הוּא דְּאָתָא.
ור׳ יהודה אמר לך [יכול לומר לך] כנגד זה: להכי איתקוש [לכך הוקשו] השעירים, לומר שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים (במחיר), לזה הוא דאתא [שבא הכתוב], אבל לא לענין כפרתם.
מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם״ – שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים מִתְכַּפְּרִין בּוֹ; וּבַמֶּה מִתְכַּפְּרִין? בְּפָרוֹ שֶׁל אַהֲרֹן.
ומבררים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את הברייתא הזו ששנו חכמים]: נאמר ״ושחט את שעיר החטאת אשר לעם״ (ויקרא טז, טז) — ללמד שהוא לכפרת העם דווקא, שאין הכהנים מתכפרין בו; ובמה מתכפרין? בפרו של אהרן.
יָכוֹל לֹא יִתְכַּפְּרוּ בְּפָרוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״אֲשֶׁר לוֹ״, מֵעַתָּה אֵין לָהֶן כַּפָּרָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״יְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים״ – מָצִינוּ לָהֶן כַּפָּרָה;
יכול לא יתכפרו בפרו של אהרן, שהרי כבר נאמר: ״פר החטאת אשר לו״ (ויקרא טז, ו), ומשמע — אשר לו ולא לאחרים, אם כן מעתה, אם כך אתה אומר — אין להן כפרה כלל! כשהוא אומר: ״יכפר על הכהנים״ (ראה ויקרא טז, לג) — מצינו שיש להן כפרה.
בְּמַה הֵן מִתְכַּפְּרִין? מוּטָב שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ בְּפָרוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁהֲרֵי הוּתַּר מִכְּלָלוֹ אֵצֶל בֵּיתוֹ, וְאַל יִתְכַּפְּרוּ בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים שֶׁלֹּא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ אֵצֶל בֵּיתוֹ.
ואם כן, במה הן מתכפרין? מוטב לומר שיתכפרו בפרו של אהרן, שהרי הותר מכללו אצל ביתו, שהרי הפר אינו מכפר רק עליו, אלא גם על ביתו, כלשון הכתוב ״וכפר בעדו ובעד ביתו״ (ויקרא טז, ו), ואל יתכפרו בשעיר הנעשה בפנים, שלא הותר מכללו אצל ביתו.
רש"י
הותר מכללו מכלל שאמר אשר לו דמשמע לו ולא לאחרים הותרו:
אצל ביתו דכתיב (ויקרא ט״ז:ו׳) וכפר בעדו ובעד ביתו:
וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר – הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה׳, בֵּית הַלֵּוִי בָּרְכוּ אֶת ה׳, יִרְאֵי ה׳ בָּרְכוּ אֶת ה׳״;
ואם נפשך (רצונך) לומר ולהקשות על ראיה זו — הרי ראיה אחרת, הרי הוא אומר בכתובים: ״בית ישראל ברכו את ה׳, בית אהרן ברכו את ה׳, בית הלוי ברכו את ה׳, יראי ה׳ ברכו את ה׳ "(תהלים קלה, יט), הרי זה מלמד שבכלל ״וכפר בעדו ובעד ביתו״ כל הכהנים כולם, ולאו רק בני משפחתו של הכהן הגדול.
רש"י
ואם נפשך לומר להקשות כלום על המדרש הזה ולקמיה מפרש מה יש לו להקשות:
הרי הוא אומר כו׳ ע״כ המקרא מלמדך שמתכפרים בפרו של אהרן שנאמר בית אהרן ברכו את ה׳ הרי כל הכהנים קרויין ביתו הרי הם בכלל ובעד ביתו:
מַאן תַּנָּא? אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה – הָאָמַר: כֹּהֲנִים יֵשׁ לָהֶן כַּפָּרָה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וּמַנִּי? רָבָא אָמַר: רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: כֹּהֲנִים אֵין לָהֶם כַּפָּרָה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.
ושואלים: מאן [מיהו] תנא זה ששנה ברייתא זו? אמר ר׳ ירמיה: הרי זה שלא כ דעת ר׳ יהודה, דאי [שאם] כדעת ר׳ יהודה, מה שנאמר שאם אינם מתכפרים בפרו של אהרן אין להם כפרה אינו מתאים לשיטתו. האמר [הרי אמר]: כהנים יש להן כפרה בשעיר המשתלח. ושואלים: ומני [ושיטת מי היא]? רבא אמר: שיטת ר׳ שמעון היא, שאמר: כהנים אין להם כפרה בשעיר המשתלח.
רש"י
מאן תנא להא מתניתא דקתני מעתה אין להן כפרה דמשמע דאם לא בפר יתכפרו אין להם כפרה כלל:
דלא כרבי יהודה אלא כר״ש דאמר כל כפרותיהן בפר תלויות דאי רבי יהודה א״נ לא מכפרי בפר אית להו כפרה מיהת בשעיר המשתלח בשאר עבירות:
אַבַּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: מֵעַתָּה אֵין לָהֶם כַּפָּרָה בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״יְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים״ – מָצִינוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כַּפָּרָה בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת, וּכְמוֹ דְּמָצִינוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כַּפָּרָה בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת, כָּךְ יֵשׁ לָהֶן כַּפָּרָה
אביי אומר: אפילו תימא [תאמר] ששיטת ר׳ יהודה היא, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אם אין הכהנים מתכפרים בפרו של אהרן, מעתה אין להם כפרה בטומאת מקדש וקדשיו? כשהוא אומר: ״יכפר על הכהנים״ (ויקרא טז, לג) — מצינו שיש להן כפרה בשאר עבירות כפי שראינו לעיל, שלשיטת ר׳ יהודה הושוו גם הכהנים בפסוק זה לכפרה בשעיר המשתלח. וכמו שמצינו שיש להן כפרה בשאר עבירות, כך יש להן כפרה
רש"י
אביי אמר כו׳ והכי קאמר מעתה אין להם כפרה בטומאת מקדש וקדשיו כשהוא אומר על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר ולימד שהושוו כולם לכפרה אחת בשעיר המשתלח לרבי יהודה מצינו שיש להם כפרה בשאר עבירות כי היכא דחס רחמנא למיכתב עלייהו כפרה בשאר עבירות אית לן למילף מינה דיהיב להו נמי כפרה בטומאת מקדש ובמה הן מתכפרים כו׳: