הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת. וְכָל שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית בְּכָל אֵלּוּ, הַנִּכְנָס לְשָׁם אֵין חַיָּיב עָלֶיהָ.

התודה הפנימית נאכלת ו התודה החיצונה נשרפת וכאשר יבוארו הדברים לפרטיהם בגמרא. וכל תוספת למקדש שלא נעשית בכל אלו, הנכנס לשם כשהוא טמא אין חייב עליה קרבן (בשוגג) או כרת (במזיד).

נִטְמָא בָּעֲזָרָה, וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טוּמְאָה וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ, נֶעְלַם הֵימֶנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר הַטּוּמְאָה, נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה, וְהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִּכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה, אוֹ בָּא לוֹ בַּאֲרוּכָּה – חַיָּיב, בִּקְצָרָה – פָּטוּר.

בתחילה עסקה המשנה במי שנטמא קודם שנכנס למקדש. ומביאים מקרה אחר, במי שקודם כניסתו לעזרה היה טהור ונטמא בהיותו בעזרה, ו אחר כך נעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש כלומר, זכר שהוא נמצא במקדש, או נעלם הימנו שהוא במקדש וזכור הטומאה, וכן אם נעלם ממנו זה וזה, ו בכל אחד ממקרים אלה, אם בזמן שנעלם ממנו השתחוה כלפי פנים המקדש או ששהה בעזרה זמן בכדי השתחואה אף שלא השתחווה בפועל, או בא לו בארוכה כלומר, יצא מן המקדש בדרך ארוכה כשאפשר היה לו לקצר את הדרך — הרי זה חייב להביא קרבן עולה ויורד. אבל אם יצא מהמקדש ב דרך קצרה ביותר — פטור.

זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ.

ומצוה זו שצריך לשלח את הטמא מן המקדש היא מצות עשה שבמקדש ששנינו בה במסכת הוריות שאין חייבין עליה הסנהדרין קרבן (פר העלם דבר), אם שגגו והורו לו בטעות לצאת בארוכה.

וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבְּנִדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ? הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה, וְאָמְרָה לוֹ ״נִטְמֵאתִי״, וּפֵירֵשׁ מִיָּד – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ.

ואיזו היא מצות עשה שבנדה ששנינו בה שם שחייבין עליה בהוראה? אם היה משמש עם אשתו הטהורה, ואמרה לו תוך כדי ביאה ״נטמאתי״, ופירש ממנה מיד כשאמרה לו כן, ולא המתין עד שלא יהא בקישוי — חייב, מפני ש במקרה כזה יציאתו הנאה לו כביאתו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״הַשֶּׁרֶץ…וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ״ – עַל הֶעְלֵם שֶׁרֶץ חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ.

ר׳ אליעזר אומר: נאמר בדיני קרבן עולה ויורד: ״או נפש אשר תגע בכל דבר טמא... או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו״ (ויקרא ה, ב), ויש לדייק: על העלם ידיעה שנגע ונטמא בשרץ חייב קרבן עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו, ואינו חייב קרבן על העלם מקדש.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא״ – עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ.

ובדומה לכך ר׳ עקיבא אומר: נאמר ״ונעלם ממנו והוא טמא״ (ויקרא ה, ב) — להדגיש: על העלם טומאה חייב קרבן כשנודע לו, ואינו חייב על העלם מקדש.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״וְנֶעְלַם״ ״וְנֶעְלַם״ שְׁתֵּי פְעָמִים, לְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה וְעַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ.

ר׳ ישמעאל אמר: ״ונעלם״ ״ונעלם״ שנאמר שתי פעמים באותו כתוב בענין ידיעות הטומאה — הרי זה בא לרבות ולחייב גם על העלם טומאה ו גם על העלם מקדש.

גמ׳ אֲמַר רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע? שְׁתַּיִם שֶׁהֵן שֵׁשׁ הָוְיָין: יְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה תְּחִלָּה וְסוֹף, יְדִיעוֹת הַקּוֹדֶשׁ תְּחִלָּה וְסוֹף, יְדִיעוֹת מִקְדָּשׁ תְּחִלָּה וְסוֹף!

שנינו במשנה ״ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע״, אמר רב פפא לאביי: וכי שתים שהן ארבע הן? הלוא כפי שפירטה המשנה לאחר מכן שתים שהן שש הויין [הן], כיצד? ידיעות הטומאה תחלה וסוף, ידיעות הקודש תחלה וסוף, ידיעות מקדש תחלה וסוף!

וּלְטַעֲמֵיךְ, תְּמָנֵי הָוְיָין, דְּהָא אִיכָּא טוּמְאָה דְּקוֹדֶשׁ וְטוּמְאָה דְּמִקְדָּשׁ תְּחִלָּה וְסוֹף!

והשיב לו אביי: ולטעמיך [ולשיטתך] שאתה מונה את המקרים השונים שפירטה המשנה, תמני הויין [שמונה הן], דהא איכא [שהרי יש] ידיעה של טומאה של קודש בתחילה וסוף, ו ידיעה של טומאה של מקדש תחלה וסוף, שהרי המשנה הזכירה ידיעות טומאה הן בדין הראשון העוסק בקודש, והן בדין השני העוסק במקדש!

הָא לָא קַשְׁיָא, שֵׁם טוּמְאָה אַחַת הִיא. מִכָּל מָקוֹם שִׁית הָוְיָין!

ודחה רב פפא: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שם טומאה אחת היא, שמכל מקום טמא הוא, ונעלם ממנו, ואין לחלק בין טומאת קודש וטומאת מקדש. וחוזרת איפוא השאלה: מכל מקום שית הויין [שש הן]!

אֲמַר רַב פַּפָּא: לְעוֹלָם תְּמָנֵי הָוְיָין, אַרְבָּעֵי קַמַּיְיתָא דְּלָא מַיְיתָן לֵיהּ לִידֵי קָרְבָּן לָא קָא חָשֵׁיב, אַרְבָּעָה בַּתְרַיְיתָא דְּמַיְיתָן לֵיהּ לִידֵי קָרְבָּן קָא חָשֵׁיב.

אמר רב פפא עצמו, שנתן תשובה לשאלתו שלו ואמר: לעולם תמני הויין [שמונה הן], שתי ידיעות (תחילה וסוף) של טומאה לענין קודש, שתי ידיעות של טומאה לענין מקדש, שתי ידיעות קודש ושתי ידיעות מקדש. אלא ארבעי קמייתא דלא מייתן ליה [ארבע ידיעות ראשונות שאין מביאות אותו] כשלעצמן לידי קרבן לא קא חשיב [אינו מונה אותן], שהרי אם לא נודע לו בסוף — אינו מביא קרבן, שהרי אינו יודע שחטא. ארבעה בתרייתא דמייתן ליה [ארבע ידיעות אחרונות שמביאות אותו] לידי קרבן קא חשיב [מונה אותן].

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר רַב פַּפָּא: לְעוֹלָם תְּמָנֵי הָוְיָין, וְאַרְבָּעֵי קַמַּיְיתָא דְּלֵיתְנְהוּ בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ קָא חָשֵׁיב, אַרְבָּעֵי בַּתְרַיְיתָא דְּאִיתְנְהוּ בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לָא קָא חָשֵׁיב.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שאמר רב פפא כך: לעולם תמני הויין [שמונה הן], וארבעי קמייתא דליתנהו [וארבע ידיעות ראשונות שאינן] בכל התורה כולה קא חשיב [מונה אותן], שבכל מקום שמביא קרבן על שגגה אינו צריך שתהא לו ידיעה בדבר מתחילה, וכיון שחידוש הן מונה אותן. ארבעי בתרייתא דאיתנהו [ארבע אחרונות שישנן] בכל התורה כולה כאשר נודע לו לאחר מעשה שחטא — לא קא חשיב [אינו מונה אותן].

בָּעֵי רַב פַּפָּא: נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ הִלְכוֹת טוּמְאָה, מַהוּ? הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּלָא יָדַע אִי שֶׁרֶץ טָמֵא אִי צְפַרְדֵּעַ טָמֵא, זִיל קְרֵי בֵּי רַב הוּא!

ומעתה דנים בהגדרה של ידיעת הטומאה שבמשנה. בעי [שאל] רב פפא: אם נעלמו ממנו הלכות טומאה, מהו? האם גם על כך מתחייב קרבן עולה ויורד? ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] דלא ידע [שאינו יודע] אי [אם] שרץ טמא אי [אם] צפרדע טמא — זו אינה נקראת העלמה, זיל קרי בי רב הוא [לך קרא מקרא בבית הרב הוא] שהדברים האלו כתובים וידועים לכל, ואין זו העלמה!

לְעוֹלָם דְּיָדַע בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ, וּכְגוֹן דִּנְגַע בְּכַעֲדָשָׁה, וְלָא יָדַע כַּעֲדָשָׁה אִי מְטַמֵּא אִי לָא מְטַמֵּא, מַאי? כֵּיוָן דְּיָדַע דִּמְטַמֵּא שֶׁרֶץ בָּעוֹלָם – יְדִיעָה הִיא, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּכַעֲדָשָׁה לָא יָדַע אִי מְטַמֵּא אִי לָא מְטַמֵּא – הַעֲלָמָה הִיא? תֵּיקוּ.

אלא לעולם יש לומר שידע ב עיקר טומאת שרץ, וכגון שנגע ב חתיכת שרץ שגודלו רק כעדשה, ולא ידע את ההלכה, האם כעדשה אי [אם] הוא מטמא אי [אם] לא מטמא, אם כן מאי [מה דינו]? וצדדי השאלה: כיון דידע [שהוא יודע] שמטמא שרץ בעולם (בכלל) — ידיעה היא, או דלמא [שמא] כיון שכעדשה לא ידע אי [אינו יודע אם] מטמא אי [אם] לא מטמא — העלמה היא? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד].

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: בֶּן בָּבֶל שֶׁעָלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ מְקוֹם מִקְדָּשׁ, מַהוּ?

ושאלה אחרת הנוגעת להגדרה של ידיעת המקדש בעי [שאל] ר׳ ירמיה: בן בבל או מקום אחר שעלה לארץ ישראל, ונעלם ממנו מקום מקדש, שלא ידע שזהו המקדש ונכנס לתוכו בטומאה, מהו? האם חייב בקרבן?

אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּבָעֵי יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה – הָא לָא מְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ, אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דִּמְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ – הָא לָא בָּעֵי יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה!

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי הוא שואל]? אי אליבא [אם לפי שיטתו] של ר׳ עקיבא דבעי [שמצריך] שתהיה ידיעה בתחלה כדי לחייבו בקרבן — הא לא מחייב [הרי הוא אינו מחייב] כלל על העלם מקדש! אי אליבא [אם לפי שיטתו] של ר׳ ישמעאל שמחייב על העלם מקדש — הא לא בעי [הרי אינו מצריך] ידיעה בתחלה, ואם כן אין פה שאלה לא לשיטה זו ולא לשיטה זו!

לָא צְרִיכָא, אַלִּיבָּא דְּרַבִּי דְּבָעֵי יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה, וּמְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ, וְאָמַר: יְדִיעַת בֵּית רַבּוֹ שְׁמָהּ יְדִיעָה, מַאי? כֵּיוָן דְּיָדַע דְּאִיכָּא מִקְדָּשׁ בָּעוֹלָם – יְדִיעָה הִיא, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דִּמְקוֹמוֹ לָא יָדַע לֵיהּ – הַעֲלָמָה הִיא? תֵּיקוּ.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] שאלה זו אלא אליבא [לפי שיטתו] של רבי, דבעי [שמצריך] ידיעה בתחלה ו גם מחייב על העלם מקדש, ואמר [והוא גם אומר] כי ידיעת בית רבו שמה (נקראת) ידיעה, ואם כן אינו צריך לדעת מתחילה שהמקום המסויים אליו הוא נכנס הוא המקדש, אם כן מאי [מה הדין] במקרה זה? האם נאמר: כיון שידע דאיכא [שיש] מקדש בעולם — ידיעה היא, או דלמא [שמא] כיון שמקומו של המקדש לא ידע ליה [אינו יודע אותו] — העלמה היא ואין היא נחשבת לידיעה? אף שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

״אֶחָד הַנִּכְנָס לַעֲזָרָה״ וכו׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא, דְּאָמַר קְרָא: ״כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו

שנינו במשנה: אחד הנכנס לעזרה ואחר הנכנס לתוספת העזרה, שאין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא וכו׳. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב שימי בר חייא שאמר קרא [הכתוב]: ״ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו