״נִטְמָא בָּעֲזָרָה וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טוּמְאָה״ וכו׳. טוּמְאָה בָּעֲזָרָה מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״אֶת מִשְׁכַּן ה׳ טִמֵּא״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה׳ טִמֵּא״; אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטוּמְאָה שֶׁבַּחוּץ, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְטוּמְאָה שֶׁבִּפְנִים.

שנינו במשנה: נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וכו׳. ושואלים: טומאה בעזרה, מנלן [מנין לנו]? מנין שמתחייב גם על טומאה שכזו אם אינו יוצא מהעזרה, ולא רק כאשר נכנס לעזרה כשהוא כבר טמא? אמר ר׳ אלעזר, כתוב אחד אומר: ״את משכן ה׳ טמא״ (במדבר יט, יג), וכתוב אחד באותה פרשה עצמה אומר: ״כי את מקדש ה׳ טמא״ (במדבר יט כ), והפסוק השני, אם אינו ענין לטומאה (למי שנטמא) שבחוץ לפני שנכנס למקדש, שזו כבר נאמרה בפסוק הקודם, תנהו ענין לטומאה ש נטמא בהיותו בפנים.

וּקְרָאֵי מְיַתְּרִי? הָא מִיצְרַךְ צְרִיכִי! דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר ״מִשְׁכַּן״ לָמָּה נֶאֱמַר ״מִקְדַּשׁ״, וְאִם נֶאֱמַר ״מִקְדַּשׁ״ לָמָּה נֶאֱמַר ״מִשְׁכַּן״? אִילּוּ נֶאֱמַר ״מִשְׁכַּן״ וְלֹא נֶאֱמַר ״מִקְדַּשׁ״, הָיִיתִי אוֹמֵר: עַל מִשְׁכָּן יְהֵא חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְעַל מִקְדָּשׁ לֹא יְהֵא חַיָּיב; וְאִם נֶאֱמַר ״מִקְדַּשׁ״ וְלֹא נֶאֱמַר ״מִשְׁכַּן״, הָיִיתִי אוֹמֵר: עַל מִקְדָּשׁ יְהֵא חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי קְדוּשָּׁתוֹ קְדוּשַּׁת עוֹלָם, וְעַל מִשְׁכָּן לֹא יְהֵא חַיָּיב; לְכָךְ נֶאֱמַר ״מִשְׁכַּן״, לְכָךְ נֶאֱמַר ״מִקְדַּשׁ״!

ושואלים: וקראי מיתרי [וכי הפסוקים הללו מיותרים] ודי היה באחד מהם? הא מיצרך צריכי [הרי נחוצים הם]! דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ אלעזר אומר: אם נאמר ״משכן״ למה נאמר ״מקדש״? ואם נאמר ״מקדש״ למה נאמר ״משכן״? ומשיב: אילו נאמר ״משכן״ ולא נאמר ״מקדש״, הייתי אומר: על טומאת משכן יהא חייב, שהרי המשכן מקודש בעצמו שהוא משוח בשמן המשחה, ועל מקדש שלא נמשח בשמן המשחה לא יהא חייב. ואם נאמר ״מקדש״ ולא נאמר ״משכן״, הייתי אומר: על מקדש יהא אדם הנכנס בטומאה חייב, שהרי קדושתו קדושת עולם, ועל משכן לא יהא חייב על כך לפי שקדושתו לא היתה אלא לזמנו, לכך נאמר ״משכן״, לכך נאמר ״מקדש״!

רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מִכְּדֵי מִשְׁכָּן אִיקְרֵי ״מִקְדָּשׁ״ וּמִקְדָּשׁ אִיקְרֵי ״מִשְׁכָּן״, נִכְתּוֹב אוֹ אִידִי וְאִידִי מִקְדָּשׁ אוֹ אִידִי וְאִידִי מִשְׁכָּן, ״מִשְׁכַּן״ וּ״מִקְדַּשׁ״ לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

ומשיבים: ר׳ אלעזר לא מייתור הפסוקים למד, אלא משינוי הלשון, הכי קא קשיא ליה [וכך היה קשה לו]: מכדי [הואיל] ומשכן איקרי [נקרא] ״מקדש״, ו גם מקדש איקרי [נקרא] ״משכן״, אם כן נכתוב [שיכתוב] או אידי ואידי [זה וזה] בשני המקראות הללו ״מקדש״ או אידי ואידי [זה וזה] ״משכן״, ״משכן״ ו״מקדש״ בשינוי הלשון למה לי? שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים] הן שגם על טומאה שנטמא בפנים מתחייב, והן שהדבר מתייחס גם למשכן וגם למקדש.

בִּשְׁלָמָא מִקְדָּשׁ אִיקְרֵי ״מִשְׁכָּן״, דִּכְתִיב: ״וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם״. אֶלָּא מִשְׁכָּן דְּאִיקְרֵי ״מִקְדָּשׁ״ מְנָלַן? אִילֵימָא מִדִּכְתִיב: ״וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ״ – הַהוּא בָּאָרוֹן כְּתִיב! אֶלָּא מֵהָכָא: ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״, וּכְתִיב: ״כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן״.

ומתקשים: בשלמא [נניח] מקדש איקרי [נקרא] ״משכן״, דכתיב [שנאמר]: ״ונתתי משכני בתוככם״ (ויקרא כו, יא), אלא משכן דאיקרי [שנקרא] ״מקדש״ מנלן [מנין לנו]? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר]: ״ונסעו הקהתים נשאי המקדש״ (במדבר י, כא), ושם הרי מדובר על המשכן — אולם הפסוק ההוא בארון כתיב [נאמר], ו״המקדש״ שם אין כוונתו למשכן אלא לדבר המקודש, שהוא ארון הקודש! אלא מהכא [מכאן מפסוק זה], שנאמר: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך: ״ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן״ (במדבר י ט).

״וְהִשְׁתַּחֲוָה אוֹ שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה״. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי פְנִים; אֲבָל הִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי חוּץ, שָׁהָה – אִין, לֹא שָׁהָה – לֹא.

שנינו במשנה: והשתחוה או ששהה כדי השתחואה. אמר רבא: לא שנו אלא שהשתחוה בהיותו במקדש כלפי פנים המקדש, שזו אכן נקראת השתחואה, שהרי משתחוה בדרך הנכונה, אבל אם השתחוה כלפי חוץ, אין זו עצמה נקראת השתחואה, ואז אם שהה במקדש משך זמן השתחואה — אין [כן], חייב, לא שהה — לא.

אִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵּיפָא: אוֹ שֶׁשָּׁהָה בִּכְדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה – מִכְּלָל דְּהִשְׁתַּחֲוָאָה גּוּפָהּ בָּעֲיָא שְׁהִיָּיה. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי חוּץ, אֲבָל כְּלַפֵּי פְנִים – אַף עַל גַּב דְּלֹא שָׁהָה; וְהָכִי קָאָמַר: הִשְׁתַּחֲוָה כְּלַפֵּי פְנִים, אוֹ שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה בְּהָךְ הִשְׁתַּחֲוָאָה דִּכְלַפֵּי חוּץ – חַיָּיב.

איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים את דברי רבא על סופה של המשנה]: או ששהה בכדי השתחואה, ויש לדייק: מכלל שהשתחואה גופה בעיא [עצמה צריכה] שהייה, ולא די בעצם המעשה. ועל כך אמר רבא: לא שנו אלא שהשתחוה כלפי חוץ, אז מתחייב אם שהה כשיעור השתחואה, אבל כלפי פנים — אף על גב [אף על פי] שלא שהה — מתחייב, והכי קאמר [וכך הוא אומר]: השתחוה כלפי פנים, או ששהה כדי השתחואה בהך [בזו] ההשתחואה שכלפי חוץ — חייב.

הֵיכִי דָּמֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה דְּאִית בָּהּ שְׁהִיָּיה, וְהֵיכִי דָּמֵי הִשְׁתַּחֲוָאָה דְּלֵית בָּהּ שְׁהִיָּיה? דְּלֵית בָּהּ שְׁהִיָּיה – זוֹ כְּרִיעָה בְּעָלְמָא הִיא, דְּאִית בָּהּ שְׁהִיָּיה – פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

ושואלים: היכי דמי [כיצד היא בדיוק] השתחואה דאית [שיש] בה שהייה, והיכי דמי [וכיצד היא] השתחואה דלית [שאין] בה שהייה? ומשיבים: דלית [שאין] בה שהייה — זו כריעה בעלמא [בלבד] היא, שמכופף את חלק גופו העליון. דאית [שיש] בה שהייה — היא השתחואה שיש עימה פישוט ידים ורגלים על הארץ.

וְכַמָּה שִׁיעוּר שְׁהִיָּיה? פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי וְחַד דְּעִימֵּיהּ, וּמַנּוּ? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי; וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי וְחַד דְּעִימֵּיהּ, וּמַנּוּ? רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי, וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר נַחְמָנִי; חַד אָמַר: כְּמֵימְרֵיהּ דְּהַאי פְּסוּקָא, וְחַד אָמַר: כְּמִ״וַיִּכְרְעוּ״ לְסֵיפָא, ״וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה׳ עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָּה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה׳ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״.

ושואלים: וכמה הוא שיעור אותה שהייה? פליגי [נחלקו] בה ר׳ יצחק בר נחמני וחד דעימיה [וחכם אחד שעימו], ומנו [ומי הוא זה]? ר׳ שמעון בן פזי; ואמרי לה [ויש אומרים] את המסורת באופן זה: ר׳ שמעון בן פזי וחד דעימיה [ואחד שעימו] שנחלק איתו, ומנו [ומי הוא]? ר׳ יצחק בר נחמני; ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה האיש השני ר׳ שמעון בר נחמני; חד [אחד מהם] אמר: כמימריה דהאי פסוקא [כמשך זמן אמירתו של פסוק זה], וחד [ואחד מהם] אמר: כ זמן שאומרים מ״ויכרעו״ שבאמצע אותו פסוק לסיפא [לסופו]. ומהו הפסוק? ״וכל בני ישראל ראים ברדת האש וכבוד ה׳ על הבית, ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״ (דברי הימים ב ז, ג).

תָּנוּ רַבָּנַן: קִידָּה – עַל אַפַּיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ״; כְּרִיעָה – עַל בִּרְכַּיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו״; הִשְׁתַּחֲוָאָה – זוֹ פִּישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְכֵן אוֹמֵר: ״הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה״.

ובענין זה מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: קידה האמורה בכל מקום היא על אפים כלומר, שמכופף את קומתו עד שנוגע בפניו בארץ, וכן הוא אומר: ״ותקד בת שבע אפים ארץ״ (מלכים א א, לא). כריעה היא על ברכים, וכן הוא אומר: ״מכרע על ברכיו״ (מלכים א ח, נד). השתחואה — זו פישוט ידים ורגלים על הארץ, וכן אומר: ״הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה״ (בראשית לז, י) כלומר, שהשתחוואה היא כשנמצא כל כולו שטוח על הארץ.

בָּעֵי רָבָא: צָרִיךְ שְׁהִיָּיה לְמַלְקוֹת, אוֹ אֵין צָרִיךְ שְׁהִיָּיה לְמַלְקוֹת? לְקָרְבָּן גְּמִירִי שְׁהִיָּיה, לְמַלְקוֹת לָא גְּמִירִי שְׁהִיָּיה;

בעי [שאל] רבא: האם צריך שהייה למלקות שאם התרו בו שלא יישאר בעזרה, האם רק אם נשאר שם כדי השתחויה הריהו מתחייב במלקות, או אין צריך שהייה למלקות, והריהו מתחייב מיד במלקות? וצדדי השאלה: לקרבן גמירי [למדנו] שצריך שהייה, למלקות לא גמירי [למדנו] שצריך שהייה