וַאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא? מִמַּה נַּפְשָׁךְ טָמֵא הוּא! אֲמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ בָּרִאשׁוֹן, וּבְשָׁעָה שֶׁהָלַךְ בַּשֵּׁנִי שָׁכַח שֶׁהָלַךְ בָּרִאשׁוֹן, דְּהָוְיָא לֵיהּ מִקְצָת יְדִיעָה.

ואפילו בקמייתא [במקרה הראשון], שעבר בשני השבילים ולא נטהר בינתיים? הרי ממה נפשך [רצונך], מכל צד שתרצה טמא הוא, שהרי באחד משני השבילים בוודאי נטמא! אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שהלך ב שביל הראשון, ו אחר כך בשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון, דהויא ליה [שהריהי לו] הידיעה שנעלמה ממנו בזמן שנכנס למקדש רק מקצת ידיעה, שכאשר נכנס למקדש, נעלמה ממנו רק הידיעה שהלך בשביל השני. והעלם ידיעה זו לעצמה לא היה מחייב אותו קרבן (שהרי ספק הוא אם נטמא שם).

וּבְהָא קָא מִיפַּלְגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אָמְרִינַן מִקְצָת יְדִיעָה כְּכָל יְדִיעָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: לָא אָמְרִינַן מִקְצָת יְדִיעָה כְּכָל יְדִיעָה.

ובהא קא מיפלגי [ובזה הם חלוקים], תנא קמא [התנא הראשון] בשם ר׳ שמעון סבר [סבור]: אמרינן [אומרים אנו] שמקצת ידיעה של טומאה דינה ככל ידיעה, ור׳ שמעון בן יהודה בשם ר׳ שמעון סבר [סבור]: לא אמרינן [אין אנו אומרים] שמקצת ידיעה ככל ידיעה.

״הָלַךְ בָּרִאשׁוֹן וְנִכְנַס, הִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל, חָזַר וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְנִכְנַס – חַיָּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר״. וְאַמַּאי חַיָּיב? סְפֵק יְדִיעָה הוּא!

שנינו בברייתא: הלך בראשון ונכנס, הזה ושנה וטבל, חזר והלך בשני ונכנס — חייב, ור׳ שמעון פוטר. ושואלים: ואמאי [ומדוע] חייב לשיטת התנא הראשון? הלוא ספק ידיעה של טומאה הוא שנעלם ממנו כל פעם שנכנס למקדש!

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּאן עָשׂוּ סְפֵק יְדִיעָה כִּידִיעָה; וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: הָא מַנִּי? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: לָא בָּעֵינַן יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה.

אמר ר׳ יוחנן: כאן בענין זה של טומאת מקדש וקדשיו עשו ספק ידיעה כידיעה גמורה. וריש לקיש אמר: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר׳ ישמעאל היא, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] כלל ידיעה של טומאה בתחלה קודם שנכנס למקדש, ודי אם נודע לו בסוף שהיה טמא.

וְרָמֵי דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְרָמֵי דְּרֵישׁ לָקִישׁ אַדְּרֵישׁ לָקִישׁ; דְּתַנְיָא: אָכַל סְפֵק חֵלֶב וְנוֹדַע, סְפֵק חֵלֶב וְנוֹדַע – רַבִּי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמֵּבִיא חַטָּאת עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כָּךְ מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד.

ומעירים: ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] בין דברי ר׳ יוחנן על דברי ר׳ יוחנן, ורמי [וכן משליכים, מראים סתירה] בין דברי ריש לקיש על דברי ריש לקיש. דתניא [ששנויה ברייתא]: אכל ספק חלב ונודע לו שהיה זה ספק חלב, ושוב אכל ספק חלב אחר ונודע לו — רבי אומר: כשם ש אם נודע לו שאכל חלב ודאי מביא חטאת על כל אחד ואחד מן החלבים, אם אכל ונודע לו, וחזר ואכל ושוב נודע לו — כך מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד, אם לאחר כל אכילה נודע לו שאכל ספק חלב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא אָשָׁם תָּלוּי אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג״, הַתּוֹרָה רִיבְּתָה שְׁגָגוֹת הַרְבֵּה וְאָשָׁם תָּלוּי אֶחָד;

ר׳ שמעון בן יהודה ור׳ אלעזר בר׳ שמעון אמרו משום ר׳ שמעון: למרות שנודע לו שאכל ספק חלב בין כל אכילה ואכילה אינו מביא אלא אשם תלוי אחד, שנאמר באשם התלוי: ״והביא איל תמים... על שגגתו אשר שגג״ (ויקרא ה, יח), לומר: התורה ריבתה בלשון זו שגגות הרבה ואשם תלוי אחד, לומר שעל שגגות הרבה מביא אשם אחד. ונחלקו ריש לקיש ור׳ יוחנן בהבנת דברי רבי, באיזה מקרה בדיוק אמר שמביא חטאת על כל אחד ואחד.

וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כָּאן שָׁנָה רַבִּי: יְדִיעוֹת סְפֵיקוֹת מִתְחַלְּקוֹת לְחַטָּאוֹת.

ואמר ריש לקיש, כאן שנה רבי שידיעות ספיקות הן מתחלקות לחטאות שאם ייוודע לו לאחר מכן שמה שאכל היה חלב ודאי, יצטרך להביא שתי חטאות על החלבים שאכל קודם, למרות שהידיעה שחילקה בין שני החלבים היתה ידיעת ספק.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּשֵׁם שֶׁיְּדִיעוֹת וַדַּאי בְּעָלְמָא מִתְחַלְּקוֹת לְחַטָּאוֹת, כָּךְ יְדִיעוֹת סָפֵק מִתְחַלְּקוֹת לַאֲשָׁמוֹת;

ור׳ יוחנן אמר: אין רבי אומר שידיעות ספק מחלקות גם לענין חטאות, אלא רק קבע כלל: כשם שידיעות ודאי בעלמא [בכלל] מתחלקות לחטאות, במקרה שאכל חלב ונודע לו שאכל חלב ודאי, ונעלם ממנו ושוב אכל, כך ידיעות ספק מתחלקות לאשמות תלויים. הרי שבמחלוקת זו סבור ר׳ יוחנן שידיעת ספק אינה נחשבת כידיעה, וריש לקיש סבור שהיא נחשבת כידיעה. ובניגוד למה שאמרו לעיל!

בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא: כָּאן עָשׂוּ, וְלֹא בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עָשׂוּ; הָכָא הוּא דְּלָא כְּתִיבָא יְדִיעָה בְּהֶדְיָא – מִ״וְנֶעְלָם״ הוּא דְּקָא אָתֵי, וְלֹא בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עָשׂוּ – דִּכְתִיב ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו״, יְדִיעָה מְעַלַּיְיתָא בָּעֵינַן;

ומוסיפים: בשלמא [נניח] מדברי ר׳ יוחנן על דברי ר׳ יוחנן לא קשיא [אינו קשה], אפשר להסביר שר׳ יוחנן דייק בדבריו ואמר כי כאן בהלכה זו של טומאת מקדש וקדשיו דווקא עשו ספק ידיעה כידיעה, ולא בכל התורה כולה עשו, ויש טעם להבדלה זו, כי הכא [כאן] בטומאת המקדש הוא שלא כתיבא [כתובה] ידיעה בהדיא [במפורש], אלא מ מה שנאמר ״ונעלם״ הוא דקא אתי [שבא] שצריך שתהיה לו ידיעה שנעלמה, ואם כן די גם בידיעה שאינה גמורה. ו אולם, לא בכל התורה כולה עשו ספק ידיעה כידיעה — משום דכתיב [שנאמר]: ״או הודע אליו חטאתו״ (ויקרא ד כח), לומר שידיעה מעלייתא בעינן [מעולה אנו צריכים].

אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ, אַדְּמוֹקִים לֵיהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, נוֹקְמָהּ כְּרַבִּי! הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל לָא בָּעֵי יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה.

אלא ל דעת ריש לקיש, אדמוקים ליה [עד שהוא מעמיד את ההלכה הזו] של שני שבילים, כר׳ ישמעאל שאינו מצריך ידיעה בתחילה, נוקמה [יעמיד אותה] כרבי שהוא סבור שידיעות ספק נחשבות כידיעות! ומשיבים: ריש לקיש הא קא משמע לן [דבר זה עצמו משמיע לנו], שר׳ ישמעאל לא בעי [אינו צריך] ידיעה בתחלה לענין טומאת מקדש וקדשיו.

פְּשִׁיטָא דְּלָא בָּעֵי, מִדְּלָא מְיַּיתְרֵי לֵיהּ קְרָאֵי ״וְנֶעְלָם״, דְּמִיחַיַּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ! מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי לֵית לֵיהּ – מִקְּרָאֵי, אֲבָל מִגְּמָרָא אִית לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן. הדרן עליך ידיעות הטומאה

ותוהים: פשיטא דלא בעי [פשוט שאינו צריך], מדלא מייתרי ליה קראי [מכיון שאין הכתובים מיותרים לו לשיטתו], שר׳ עקיבא למד מייתור זה שצריך ידיעה גם בתחילה, ואילו לדעתו ״ונעלם״ (ויקרא ה, ד) בא לומר ענין אחר — דמיחייב [שחייב] על העלם מקדש! ודוחים: מהו דתימא [שתאמר]: כי לית ליה מקראי [כאשר אין לו הלכה זו הרי זה מן המקרא] שאינו דורש כן את הכתובים, אבל מגמרא אית ליה [מן המסורת יש לו] הלכה זו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ריש לקיש שלדעת ר׳ ישמעאל אין צורך בידיעה בתחילה.

מתני׳ שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע: ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל״ וְ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״, ״שֶׁאָכַלְתִּי״ וְ״שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי״.

״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּיב, שֶׁזֶּה חַיָּיב? אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן?

שבועות ביטוי שמביא עליהן קרבן עולה ויורד, ששנינו שהן שתים שהן ארבע, מה הן? אמר ״שבועה שאוכל״ ו״שבועה שלא אוכל״, ״שבועה שאכלתי״, ו״שבועה שלא אכלתי״.

גמ׳ לְמֵימְרָא, דְּ״שֶׁאוֹכַל״ דְּאָכֵילְנָא מַשְׁמַע. וּרְמִינְהִי: ״שְׁבוּעָה לֹא אוֹכַל לְךָ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל לְךָ״, ״לֹא שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל לְךָ״ – אָסוּר!

אם נשבע ״שבועה שלא אוכל״ ואכל כל שהוא (אפילו פחות כזית, שהוא שיעור אכילה בכל מקום) — חייב, דברי ר׳ עקיבא. אמרו לו לר׳ עקיבא: היכן מצינו (מצאנו) דוגמא לכך באוכל כל שהוא שהוא חייב, שאתה אומר שזה חייב? אמר להם ר׳ עקיבא: וכי היכן מצינו ב מי שמדבר ומביא קרבן על כך, שזה מדבר כלומר, מוציא שבועה מפיו ומביא קרבן? ואם כן על הפרת שבועתו הוא מתחייב, ולא על האכילה.

אֲמַר אַבַּיֵי: לְעוֹלָם דְּאָכֵילְנָא מַשְׁמַע, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּמְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל, כָּאן בְּשֶׁאֵין

תחילה באים לברר את לשון המשנה: למימרא [האם לומר] שלשון ״שאוכל״, דאכילנא משמע [שאוכל משמעו]? ורמינהי [ומקשים ומשליכים, מראים סתירה על כך] ממה ששנינו במשנה במסכת נדרים, שאם אמר אדם: ״שבועה לא אוכל לך״ (אצלך, או משלך), או: ״שבועה שאוכל לך״, או: ״לא שבועה שלא אוכל לך״ — בכל שבועות אלה אסור באכילה. הרי שהשבועה ״שאוכל״ משמעה — שלא אוכל!