חזור
שבועות
דף ב.עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא.
על האיש הטהור שאכל את בשר הקודש הטמא.
רש"י
על טהור שאכל את הטמא אדם טהור שאכל את הקודש טמא ובגמרא מפרש מנא ליה ואף על פי שאין בה חיוב כרת ניתנה כפרה זו על כך:
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַשְּׂעִירִין כַּפָּרָתָן שָׁוָה – עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
ר׳ מאיר אומר: אין להבחין ביניהם, אלא כל השעירין הבאים במוספים (בראש חודש, בחגים וביום הכיפורים) כפרתן שוה — על טומאת מקדש וקדשיו.
רש"י
כל השעירים כפרתן שוה כל שעירי מוספין בין שעיר הנעשה בחוץ דיום הכפורים בין של רגלים בין של ראשי חדשים כפרתן שוה כולן מכפרים על כל בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה לבסוף בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בין על טהור שאכל את הטמא ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה אבל שעיר הנעשה בפנים לא נחלקו עליו שאינו מכפר עם אלו ולא אלו תולין את תלייתו כשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף כדאמר בגמרא (דף ח:):
הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, וְשֶׁל רְגָלִים מְכַפְּרִין עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף.
ובענין זה נמסר, היה ר׳ שמעון אומר כפי שהובא קודם בשמו: שעירי ראשי חדשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, ו שעירים של רגלים מכפרין על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, ו שעיר החיצון של יום הכפורים מכפר על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף.
רש"י
היה ר״ש אומר האי נקט לה משום דבעי למימר אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה אם אבד שעיר שהופרש ליום הכפורים ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל או בראש חדש מהו שיקריב לשם שעירו של יום:
אָמְרוּ לוֹ: מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָּזֶה? אָמַר לָהֶן: יִקְרְבוּ. אָמְרוּ לוֹ: הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה, הֵיאָךְ קְרֵבִין זֶה בָּזֶה? אָמַר לָהֶם: כּוּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
אמרו לו חכמים: מהו שיקרבו זה בזה, האם אפשר, למשל, להקריב שעיר שהופרש מתחילה למוספי רגלים, כמוסף יום הכיפורים? שהרי כפרתם אינה שווה. אמר להן ר׳ שמעון: יקרבו. אמרו לו: הואיל ואין כפרתן שוה, היאך קרבין זה בזה? אמר להם: אף שיש הבדל ביניהם בפרטי הכפרה, מכל מקום כולן דומים זה לזה בעיקרם, שהרי הם באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.
רש"י
היאך יקריבו והלא כשהופרש לא לכפר על כפרה זו הופרש ורבי מאיר דקאמר להא בשלמא אי אמרינן כולן כפרתן שוה יקרב שהרי כולם כפרה אחת מכפרים אלא לדידך זה הופרש לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף היאך יקרב לכפר ברגל על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף או בר״ח לכפר על טהור שאכל את הטמא:
כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו כל דהו וכיון דבכך שוין ואע״פ שכפרותיהן חלוקות יכול הוא ליקרב דהא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הופרש ועל טומאת מקדש וקדשיו הוא קרב:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא; מוֹסִיף עֲלֵיהֶן שֶׁל רְגָלִים – שֶׁמְּכַפְּרִין עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף;
ר׳ שמעון בן יהודה אומר משמו של ר׳ שמעון (בר יוחאי) בנוסח שונה קצת: שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל את הטמא. מוסיף (יתר) עליהן שעירי מוספים של רגלים, שמכפרין גם על טהור שאכל את הטמא, ו גם על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.
רש"י
משמו של ר״ש וסתם ר״ש הוא ר״ש בן יוחאי:
מוֹסִיף עֲלֵיהֶן שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים – שֶׁהֵן מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף.
מוסיף עליהן שעיר הנעשה בחוץ של יום הכפורים, שהן מכפרין גם על הטהור שאכל את הטמא, ו גם על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, כמו שעירי הרגלים, ו בנוסף לכך גם על טומאה שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף.
אָמְרוּ לוֹ: מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָּזֶה? אָמַר לָהֶם: הֵן. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, יִהְיוּ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵבִין בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, אֲבָל הֵיאָךְ שֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים קְרֵבִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר כַּפָּרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהּ? אָמַר לָהֶם: כּוּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
אמרו לו לר׳ שמעון: מהו שיקרבו זה בזה? אמר להם: הן. אמרו לו: אם כן יהיו של יום הכפורים קרבין בראשי חדשים, שהרי בכלל כפרתם גם הטהור שאכל את הטמא, שמכפרים עליו שעירי ראשי חדשים, אבל היאך של ראשי חדשים קרבין ביום הכפורים לכפר כפרה שאינה שלה? אמר להם: כולן, כל שעירי המוספים, באין בעיקר לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ולכן אין זו כפרה שאינה שלהם.
וְעַל זְדוֹן טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו – שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין.
עד כאן עסקנו בכפרה של טומאת מקדש וקדשיו שנעשתה בשגגה. וממשיכים: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו — שעיר הנעשה בפנים (שמזים מדמו בקודש הקדשים ביום הכיפורים) ויום הכפורים עצמו מכפרין.
רש"י
ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו סתמא היא:
עַל שְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, הַזְּדוֹנוֹת וְהַשְּׁגָגוֹת, הוֹדַע וְלֹא הוֹדַע, עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה, כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין – שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר.
על שאר עבירות שבתורה: הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע (שיש בהן ידיעה של האיסור, ושאין בהן ידיעה), מצוות עשה ו מצוות לא תעשה, ואף עבירות שחייבים עליהן כריתות ומיתות בית דין — שעיר המשתלח מכפר.
רש"י
הודע ולא הודע בגמ׳ מפרש לה:
אֶחָד יִשְׂרְאֵלִים וְאֶחָד כֹּהֲנִים וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ. מַה בֵּין יִשְׂרְאֵלִים לְכֹהֲנִים וּלְכֹהֵן מָשׁוּחַ? אֶלָּא שֶׁהַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
אחד ישראלים ואחד כהנים ואחד כהן משוח (כהן גדול, שנמשח בשמן המשחה), כולם שווים בכפרה זו של שעיר המשתלח. אם כן, מה בין ישראלים לכהנים ולכהן משוח? אלא שהפר שמקריב הכהן הגדול ביום הכיפורים מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, מה שמכפרים השעירים הפנימי והחיצון על הישראלים.
רש"י
אחד ישראל כו׳ בגמ׳ פריך מאי קאמר שבתחלה השוום והדר תני מה בין ישראל לכהנים: אלא שהפר מכפר על הכהנים גרסי׳ ול״ג שדם הפר:
אלא שהפר מכפר על הכהנים כל ששעיר הפנימי מכפר על ישראל דהיינו תליית יסורין דיש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף וזדון טומאת מקדש וקדשיו וכן כפרת שעיר החיצון פרו של כהן הקרב ביוה״כ בפנים כמו שמפורש באחרי מות מכפר על הכהנים כדיליף בגמרא:
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁדַּם הַשָּׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ דַּם הַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים; כְּשֵׁם שֶׁוִּידּוּיוֹ שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ וִידּוּיוֹ שֶׁל פָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים.
ר׳ שמעון אומר: אין השעיר המשתלח מכפר כלל על הכהנים, אלא כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו — כך דם הפר, שגם הוא נעשה בפנים, מכפר על הכהנים. כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות — כך וידויו של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות.
רש"י
רבי שמעון אומר וכו׳ לחלוק בא על שאומר למעלה אחד כהנים ואחד ישראלים שוין בכפרת שאר עבירות בשעיר המשתלח ואין חלוקין בכפרתן אלא בטומאת מקדש וקדשיו וקאמר ר׳ שמעון כשם שאתה מודה בדם השעיר הפנימי שמכפר על ישראל כפרתו בלא שום וידוי אלא כפרת הזיות הדם שאין וידוי בשעיר הפנימי אלא במשתלח כך דם הפר מכפר בלא שום וידוי על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו אייתר ליה וידויו של פר במקום וידויו של שעיר המשתלח לכפר על הכהנים בשאר עבירות ואין להם כפרה בשעיר המשתלח:
גמ׳ מִכְּדֵי תַּנָא מִמַּכּוֹת סָלֵיק, מַאי שְׁנָא דְּתָנֵי שְׁבוּעוֹת? מִשּׁוּם דְּתָנֵי: חַיָּיב עַל הָרֹאשׁ שְׁתַּיִם – אַחַת מִיכָּן וְאַחַת מִיכָּן,
ותחילה שואלים לעצם מיקומה של מסכת זו: מכדי [הואיל] והתנא מ מסכת מכות סליק [עולה, מסיים ובא], מאי שנא דתני [מה שונה, מהו הטעם שהוא שונה] אחריה מסכת שבועות? מה הקשר ביניהן? ומשיבים: משום דתני [שהוא שונה] בסוף מסכת מכות: חייב על הקפת (גילוח) פאת הראש, בצדעיים, שתים, אחת מיכן (מכאן) בצד זה של ראשו, ואחת מיכן מן הצד השני של הראש,
רש"י
גמ׳ ממכות סליק כך סדר המשנה שבועות אחר מכות:
על הראש על הקפת ראש שתים דהא פאת כתיב (ויקרא יט) ופאה לשון סוף וקצה הוא כמו (שמות כ״ז:ט׳) לפאת ים (שם) לפאת נגב מקום חיבור הגלגולת עם הלחי והן מקום הצדעין:
תוספות
מכדי תנא ממכות סליק אע״ג דקיימא לן (ע״ז דף ז.) דבתרי מסכתות אין סדר למשנה ה״מ לענין מחלוקת ואחר כך סתם שרבי לא שנה לתלמידיו המסכתות על הסדר אבל אחר ששנאן סדרן על מכונן בהוייתן זו אחר זו:
חייב על הראש שתים נראה דאע״ג דעל הזקן אינו חייב אלא בתער כדאמר בפ׳ בתרא דמכות (דף כא.) דבעי׳ גילוח שיש בו השחתה בהקפת הראש חייב אף במספרים כעין תער כדמוכח בפ׳ ג׳ מינים (נזיר דף מא: ושם) דקאמר אי כתיב ראשו ולא זקנו הוה אמינא תרתי משמע דאתי עשה ודחי לא תעשה ומשמע דהקפת כל הראש שמיה הקפה ואכתי בתער מנלן ולהכי כתיב זקנו ואי לא מחייב בהקפת הראש אלא בתער א״כ שפיר שמעינן מראשו דגילוח מצורע בתער מדאמר רחמנא דעשה דמצורע דחי לאו דהקפה והא דקתני בתוספתא דמכות גבי ראש דאינו חייב עד שיקיפנו בתער איכא למימר מאי תער כעין תער כדאשכחן פרק ב׳ נזירים (נזיר דף נח:) דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומפרש התם כעין תער וליכא למימר דהקפת הראש שרי במספרים ונקט בתוספתא דוקא תער לאפוקי מספרים ומ״מ מראשו לא שמעינן דגילוח מצורע בתער כיון דהקפת הראש אסור נמי במלקט ורהיטני דהא ודאי במלקט ורהיטני לא אפשר במצורע דגילוח כתיב ביה וא״כ מראשו ידעינן תער וכרבי אליעזר דאמר בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כא.) דמלקט ורהיטני נמי גילוח עבדי ליכא לאוקמי׳ דא״כ מזקנו נמי לא שמעינן תער דהא מלקט ורהיטני הוי גילוח שיש בו השחתה ומיהו מתורת כהנים דקתני יש בראש מה שאין בזקן שהראש אסור במספרים כבתער אין ראיה דבנזיר איירי דקתני התם מה ת״ל ראשו לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו וכו׳ ואהא מסיק מה ת״ל ראשו מה ת״ל זקנו מפני שיש בראש מה שאין בזקן כו׳: