אֵימָא סֵיפָא: זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר; ״זוֹ הִיא״ לְמַעוּטֵי מַאי? מַאי לָאו לְמַעוּטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ דְּלָא לָקֵי?

ומקשים: אימא סיפא [אמור את סופה] של משנה זו, המשנה הבאה אחריה: הנשבע שבועת שוא, כגון שנשבע שאבן היא זהב, ועוד, זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. ונדייק: הלשון ״זו היא״ למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו למעוטי [האם לא בא הדבר למעט] את ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״, שאף היא מעין שבועת שוא, דלא לקי [שאינו לוקה] כלל!

לָא, זוֹ הִיא דְּעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר מִקָּרְבָּן, אֲבָל ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – עַל שִׁגְגָתָהּ חַיָּיב קָרְבָּן; וְרַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דִּמְחַיֵּיב לְשֶׁעָבַר כִּלְהַבָּא.

ודוחים: לא, אין מדובר לענין מלקות. אלא: זו היא שעל שגגתה פטור מקרבן, אבל ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״ — על שגגתה חייב קרבן; ו שיטת ר׳ עקיבא היא, שמחייב על שבועה לשעבר כלהבא.

הָא אָמְרַתְּ: רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא! רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא? כּוּלָּהּ רַבִּי עֲקִיבָא, וְרֵישָׁא לָאו לְמַעוּטֵי ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ מִקָּרְבָּן, אֶלָּא לְמַעוּטֵי ״אוֹכַל״ וְלֹא אָכַל מִמַּלְקוֹת, אֲבָל קָרְבָּן מִיחַיַּיב.

וחוזרים ומקשים: הא [הרי] אמרת ופירשת קודם כי רישא [תחילתה] של משנה זו כשיטת ר׳ ישמעאל היא; וכי רישא [תחילתה] כשיטת ר׳ ישמעאל וסיפא [וסופה] כר׳ עקיבא? אלא יש לפרש כי כולה שיטת ר׳ עקיבא היא, ורישא לאו למעוטי [ותחילתה לא באה למעט] (כמו שפירשנו קודם) ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״ מקרבן, אלא למעוטי [למעט] מי שנשבע ״אוכל״ ולא אכל ממלקות, אבל בקרבן מיחייב [מתחייב] גם על כך.

וּמַאי שְׁנָא? מִסְתַּבְּרָא, קָאֵי בִּלְהַבָּא מְמַעֵט לְהַבָּא, קָאֵי בִּלְהַבָּא מְמַעֵט לְשֶׁעָבַר?

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה]? מדוע אתה מפרש את המשנה דווקא באופן זה? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] הדבר, שכאשר הוא קאי [עומד, עוסק] ב שבועה להבא ממעט שבועה אחרת להבא, אבל אם קאי [עומד] ב שבועה להבא ממעט שבועה לשעבר? ואם כן מסתבר לומר שהכל כשיטת ר׳ עקיבא וכמו שהסברנו, ש״זו היא״ שברישא ממעט ״לא אוכל״ ממלקות, ובסיפא שנשבע על העבר ממעט ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״, לחייב על כך קרבן.

״׳שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל׳, וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא – חַיָּיב״ כו׳. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: רַבִּי עֲקִיבָא בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ דִּמְחַיֵּיב בְּמַשֶּׁהוּ, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא לְמַכּוֹת, וְלֹא אָמְרוּ כַּזַּיִת אֶלָּא לְעִנְיַן קָרְבָּן.

שנינו במשנה: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל כל שהוא — חייב, כדברי ר׳ עקיבא. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר׳ עקיבא בכל התורה כולה כ דעת ר׳ שמעון סבירא ליה [סבור הוא] שמחייב על אכילת כל האיסורים גם ב שיעור משהו, דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ שמעון אומר: על אכילת כל שיעור שהוא מאיסורי אכילה הרי הוא נידון למכות, ולא אמרו שיעור כזית אלא לענין חיוב קרבן, שאם הוא איסור אכילה שחייבים עליו קרבן אינו מביא קרבן אלא כשאכל כזית.

וּבְדִין הוּא דְּבָעֵי אִיפְלוּגֵי בְּעָלְמָא, וְהַאי דְּקָא מִיפַּלְגִי הָכָא – לְהוֹדִיעֲךָ כּוֹחָן דְּרַבָּנַן, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב – סְתָם נַמִי חַיָּיב, קָא מַשְׁמַע לָן דְּפָטְרִי;

ו באמת בדין הוא (ראוי היה) דבעי איפלוגי בעלמא [שהיו צריכים חכמים ור׳ עקיבא לחלוק בכלל], בכל איסורי תורה. והאי דקא מיפלגי הכא [וזה שהם חלוקים כאן] דווקא בענין שבועה, הרי זה להודיעך כוחן דרבנן [של חכמים], דאף על גב דאיכא למימר [שאף על פי שיש מקום לומר]: הואיל ו אם היה מפרש בשבועתו שהוא אוסר על עצמו במשהו היה חייב על כך, לכן הנשבע סתם נמי [גם כן] יהיה חייב אם אכל משהו, קא משמע לן דפטרי [משמיע לנו שבכל זאת הם פוטרים].

אוֹ דִּלְמָא בְּעָלְמָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא: הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב – סְתָם נַמִי חַיָּיב?

זו היא אפשרות אחת, ויש צד אחר: או דלמא בעלמא כרבנן סבירא ליה [או שמא בכלל כדעת חכמים סבור הוא ר׳ עקיבא], שבכל איסורי תורה השיעור הוא כזית, והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם], הואיל ו אם היה מפרש שאוסר על עצמו כלשהו, היה חייב — אם נשבע סתם נמי [גם כן] חייב?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא חַיָּיב, שֶׁזֶּה חַיָּיב? וְאִם אִיתָא, לֵימָא לְהוּ: אֲנָא בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לִי!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמרו לו לר׳ עקיבא: היכן מצינו (מצאנו) באוכל כל שהוא חייב, שזה חייב? ואם איתא [אכן] ר׳ עקיבא סבור שכל האיסורים במשהו, לימא להו [שיאמר להם]: אנא [אני] בכל התורה כולה כ דעת ר׳ שמעון סבירא לי [סבור אני], שחייב בכלל על כל שהוא!

לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי – בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לִי, לְדִידְכוּ – אוֹדוּ לִי מִיהָא הוֹאִיל וּמְפָרֵשׁ חַיָּיב, סְתָם נַמִי חַיָּיב. וְאָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: לָא.

ומשיבים: מכאן אין הוכחה, שאפשר לומר כי לדבריהם ולשיטתם דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם]. וכך יש להבין את דבריו: לדידי [לשיטתי] בכל התורה כולה כר׳ שמעון סבירא לי [סבור אני], ואין דין זה יוצא מן הכלל. אבל גם לדידכו [לשיטתכם] שאתם אומרים שחייבים בכל מקום רק בכזית — אודו [הודו] לי מיהא [על כל פנים] בענין שבועה, הואיל ומפרש חייב, סתם נמי [גם כן] חייב. ואמרו ליה רבנן [לו חכמים]: לא. ואם כן, אין להוכיח מכאן.

תָּא שְׁמַע, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נָזִיר שֶׁשָּׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְצָרֵף כַּזַּיִת – חַיָּיב; וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּעָלְמָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, לָמָּה לִי לְצָרֵף?

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנה במסכת נזיר, ר׳ עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף מן היין והלחם יחד לכזית — חייב. ואי סלקא דעתך בעלמא [ואם עולה על דעתך שבכלל] כר׳ שמעון סבירא ליה [סבור הוא], אם כן למה לי לצרף? על שתיית יין כל שהוא יתחייב!

וְעוֹד תְּנַן: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר; וְהָוֵינַן בָּהּ, אַמַּאי חַיָּיב? מוּשְׁבָּע מֵהַר סִינַי הוּא! רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין,

ועוד תנן [שנינו במשנה להלן], אמר: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים — הרי זה חייב, ור׳ שמעון פוטר. והוינן [והיינו מתעסקים, מתקשים] בה: אמאי [מדוע] חייב על השבועה? הלוא מושבע ועומד מהר סיני הוא, שלא יאכל איסורים, ואין שבועה חלה על שבועה! ובתשובה לכך, רב ושמואל ור׳ יוחנן דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כאן הרי מדובר בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין כלומר, כאשר אמר ״שבועה שלא אוכל״, יש בכלל זה גם דברים מותרים שחלה עליהם שבועה, ומתוך כך גם הדברים האסורים באכילה חל עליהם איסור שבועה.

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אִי בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, אִי בִּסְתָם וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכָל שֶׁהוּא;

ו אילו ריש לקיש אמר: אי (אין) אתה מוצא דבר זה, שיתחייב על אכילת איסור משום השבועה, אלא אי [או] במפרש שהוא אוסר על עצמו בשבועה חצי שיעור (פחות מכזית) שעליו אינו מושבע מהר סיני, ואליבא דרבנן [ולפי שיטת חכמים], שבנשבע בסתם נאסר רק בשיעור כזית, אי [או] אף בנשבע בסתם ואליבא [ועל פי שיטת] ר׳ עקיבא, שאמר: אדם אוסר עצמו בשבועה בכל שהוא.

וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּעָלְמָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, כָּל שֶׁהוּא נַמִי מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: בְּעָלְמָא כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומעתה, לענייננו: ואי סלקא דעתך בעלמא [ואם עולה על דעתך שבכלל] ר׳ עקיבא כר׳ שמעון סבירא ליה [סבור הוא], אם כן כיצד אמר כך ריש לקיש? הרי לשיטת ר׳ שמעון כל שהוא נמי [גם כן] מושבע ועומד מהר סיני הוא, ומדוע תחול השבועה? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] על שיטת ר׳ עקיבא שבעלמא כרבנן סבירא ליה [בכלל, בכל התורה כולה, כדברי חכמים סבור הוא] שכל האיסורים בכזית, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

״אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיכָן מָצִינוּ״ כו׳. וְלָא? וַהֲרֵי נְמָלָה! בְּרִיָּה שָׁאנֵי.

שנינו במשנה, אמרו לו לר׳ עקיבא: היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב? ותוהים: ולא מצאנו דבר כזה? והרי נמלה, האוכל אותה חייב, למרות שאין בה כזית! ומשיבים: בריה שאני [שונה], שכיון שהיא בריה שלימה — חשובה היא לעצמה.

וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ! הָא בָּעֵינַן שָׁוֶה פְּרוּטָה.

ומקשים: והרי אוכל הקדש חייב על אכילתו אפילו אין בו שיעור כזית! ומשיבים: הא בעינן [הרי צריכים אנו] שיהיה ההקדש שנהנה ממנו שוה פרוטה ולא פחות, ואם כן אף הוא יש לו שיעור ואינו נאסר בכל שהוא.

וַהֲרֵי מְפָרֵשׁ! מְפָרֵשׁ נַמִי כִּבְרִיָּה דָּמֵי.

ומקשים: והרי מפרש בשבועתו, כגון הנשבע שלא יאכל כל שהוא, אף לדעת חכמים הוא חייב! ומשיבים: מפרש נמי [גם כן] כבריה דמי [נחשב], שלגבי אדם זה, השיעור הקטן הוא בעיניו דבר חשוב לעצמו.

וַהֲרֵי עָפָר! אֶלָּא

ומקשים: והרי עפר שאם נשבע שלא יאכל עפר ואכל, בוודאי אין צריך לזה שיעור כזית שהרי אינו בר־אכילה, ומתחייב הוא על כך! אלא