וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין הוּא וּבֵין חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל, לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוֹנָמוֹת!

וחכמים אומרים: בין הוא ובין חבירו — לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות!

אֵיפּוּךְ: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא מָעַל, לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוֹנָמוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל.

ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות ואמור כך: אחד זה ואחד זה — לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: הוא — מעל, וחבירו — לא מעל.

אִי הָכִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: קוֹנָמוֹת כִּשְׁבוּעוֹת; אֶלָּא קוֹנָמוֹת אִצְטָרוּפֵי הוּא דְּלָא מִצְטָרְפִי, הָא מְעִילָה אִית בְּהוּ? וְהָאָמַר רַבִּי מֵאִיר: אֵין מְעִילָה בְּקוֹנָמוֹת כְּלָל!

ומקשים: אי הכי [אם כך], מה שר׳ מאיר אומר בברייתא הקודמת: קונמות כשבועות שאינם מצטרפים לשיעור של מעילה, אלא מכלל הדברים אתה למד: קונמות אצטרופי הוא דלא מצטרפי [להצטרף הם שאינם מצטרפים] לשיעור מעילה, הא [אבל] מעילה כשלעצמה אית בהו [יש בהם]? והאמר [והרי אומר] כאן ר׳ מאיר לפי היפוך השיטות: אין מעילה בקונמות כלל!

לְדִבְרֵיהֶן דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי – אֵין מְעִילָה בְּקוֹנָמוֹת כְּלָל, לְדִידְכוּ – אוֹדוּ לִי מִיהַת דְּקוֹנָמוֹת כִּשְׁבוּעוֹת.

ומשיבים: מה שאמר ר׳ מאיר לענין צירוף, לדבריהן דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם] ולשיטתם, ולא לדעת עצמו. וכך יש להבין את דבריו: לדידי [לשיטתי] — אין מעילה בקונמות כלל, לדידכו [לשיטתכם] שיש בהם מעילה — אודו [הודו] לי מיהת [על כל פנים] שקונמות כשבועות ואינם מצטרפים.

וְרַבָּנַן? שְׁבוּעוֹת אִיכָּא דְּרַב פִּנְחָס, קוֹנָמוֹת לֵיכָּא דְּרַב פִּנְחָס.

ורבנן [וחכמים] אומרים בתשובה לכך: שבועות איכא [יש] הנימוק של רב פנחס (שיש חילוק לחטאות), ואילו בקונמות ליכא [אין] הנימוק של רב פנחס.

אָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל עָפָר – פָּטוּר. בָּעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עָפָר״, בְּכַמָּה? כֵּיוָן דַּאֲמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – דַּעְתֵּיהּ אַכַּזַּיִת, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּלָאו מִידֵי דְּאָכְלִי אֱינָשֵׁי הוּא – בְּכָל שֶׁהוּא? תֵּיקוּ.

אמר רבא: אם אמר ״שבועה שלא אוכל״, ואכל עפר — פטור, שאין אכילת עפר נחשבת אכילה. ואולם בעי [שאל] רבא: אם אמר במפורש: ״שבועה שלא אוכל עפר״, בכמה הוא חייב אם אכל עפר? וצדדי השאלה: האם כיון שאמר ״שלא אוכל״ יש לומר שדעתיה [דעתו] על כזית שהוא שיעור אכילה הרגיל בכל מקום, או דלמא [שמא] כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא [שעפר אינו דבר שאוכלים בני אדם], בכל שהוא גם כן יהיה חייב? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בָּעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל חַרְצָן״, בְּכַמָּה? כֵּיוָן דְּמִתְאַכֵיל עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת – דַּעְתֵּיהּ אַכַּזַּיִת, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּלָא בְּעֵינֵיהּ אָכְלִי לֵיהּ אֱינָשֵׁי – דַּעְתֵּיהּ אַמַּשֶּׁהוּ? תֵּיקוּ.

ועוד בעי [שאל] רבא: אם אמר ״שבועה שלא אוכל חרצן״, בכמה הוא חייב? וצדדי השאלה: כיון דמתאכיל [שהוא נאכל] על ידי תערובת, שהרי פעמים אוכל החרצן עם הענבים — דעתיה [דעתו] על כזית שלם, או דלמא [שמא] כיון דלא בעיניה אכלי ליה אינשי [שלא בעינו, בעצמו, אוכלים אותו בני אדם] אלא תמיד בתערובת, והוא פירש דווקא חרצן — דעתיה [דעתו] על משהו? גם שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד].

בָּעֵי רַב אַשִׁי: נָזִיר שֶׁאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל חַרְצָן״, בְּכַמָּה? דְּכֵיוָן דְּכַזַּיִת אִיסּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא הוּא, כִּי קָא מִשְׁתַּבַּע – אַהֶתֵּירָא קָא מִשְׁתַּבַּע וְדַעְתֵּיהּ אַמַּשֶּׁהוּ, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דַּאֲמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – דַּעְתֵּיהּ אַכַּזַּיִת?

בעי [שאל] רב אשי בהמשך לשאלות אלה של רבא: נזיר שאמר ״שבועה שלא אוכל חרצן״, בכמה הוא מתחייב? וצדדי השאלה: כיון שכזית איסורא דאורייתא [איסור תורה] הוא עליו, שהרי כנזיר אסור לו מן התורה לאכול חרצן של ענבים (במדבר ו, ד), ואיסור אכילה הוא כזית, כי קא משתבע [כאשר הוא נשבע] לאסור על עצמו — אהתירא קא משתבע [על ההיתר הוא נשבע] על מה שאינו אסור מן התורה, ודעתיה [ודעתו] בזמן השבועה היא איפוא על משהו, או דלמא [שמא] כיון שאמר ״שלא אוכל״ — דעתיה [דעתו] על כזית שהוא שיעור אכילה?

תָּא שְׁמַע: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר; וְהָוֵינַן בָּהּ: אַמַּאי חַיָּיב? מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא! רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי: בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין,

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: האומר ״שבועה שלא אוכל״, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים — חייב, ור׳ שמעון פוטר. והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: אמאי [מדוע] חייב? הלוא מושבע ועומד מהר סיני הוא שלא יאכל את אלה, ואין שבועה חלה על שבועה! בהסבר דבר זה שווים רב ושמואל ור׳ יוחנן דאמרי [שאומרים]: מדובר בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין, שהרי נשבע באופן כללי ״שלא אוכל״, וכיון שחלה שבועה על דברים המותרים חלה גם על האסורים.

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אִי בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, אִי בִּסְתָם וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכָל שֶׁהוּא;

וריש לקיש אמר: אי (אין) אתה מוצא שתחול שבועה זו אלא אי [או] במפרש בזמן השבועה שהוא אוסר על עצמו חצי שיעור, ואליבא דרבנן [והוא על פי שיטת חכמים] במשנה, שאין סתם שבועה על אכילה מחייבת אלא על כזית ויותר, אי [או] אף שנשבע בסתם ואליבא [ועל פי שיטת] ר׳ עקיבא, שאמר: אדם אוסר עצמו בשבועה בכל שהוא., ומדברי ריש לקיש יש להוכיח לענייננו:

וְהָא נְבֵילָה דְּמוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא, דְּכִי חַרְצָן לְגַבֵּי נָזִיר דָּמְיָא, וְטַעְמָא – דְּפָרֵישׁ, הָא לָא פָּרֵישׁ – דַּעְתֵּיהּ אַכַּזַּיִת, שְׁמַע מִינָּהּ.

והא [והרי] נבילה שמושבע ועומד מהר סיני הוא, דכי [שכמו] חרצן לגבי נזיר דמיא [דומה], וטעמא [והטעם שחייב, דווקא] משום דפריש [שפירש] ואמר שהוא אוסר עצמו בפחות מכשיעור, הא לא פריש [אבל אם לא פירש] — דעתיה [דעתו] על כזית שלם, שמע מינה [תלמד מכאן] שאף לגבי חרצן כן הדין.

אֶלָּא תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עָפָר״, בְּכַמָּה? תִּפְשׁוֹט דְּעַד דְּאִיכָּא כַּזַּיִת, דְּהָא נְבֵילָה כְּעָפָר דַּמְיָא, וְטַעְמָא דְּפָרֵישׁ, הָא לָא פָּרֵישׁ – דַּעְתֵּיהּ אַכַּזַּיִת!

ושואלים: אלא לפי זה תפשוט [תפתור] את הבעיה דבעי [ששאל] רבא: ״שבועה שלא אוכל עפר״, בכמה מתחייב על שבועתו? אם כן, תפשוט [תפתור] שאינו מתחייב עד דאיכא [שיש] כזית, ולא בפחות, דהא [שהרי] נבילה כעפר דמיא [נחשבת], וטעמא [והטעם, דווקא] משום דפריש [שפירש] שהוא אסור בכל שהוא הריהו מתחייב, הא לא פריש [אבל אם לא פירש] בכמה הוא אוסר עצמו — דעתיה [דעתו] על כזית, וכשם שהוא בנבילה כן הוא בעפר!

לָא, עָפָר לָאו בַּר אֲכִילָה הוּא כְּלָל, נְבֵילָה בַּת אֲכִילָה, וְאַרְיָא הוּא דִּרְבִיעַ עִילָּוָוהּ.

ומשיבים: לא, יש הבדל בין הדברים, עפר לאו [אינו] בר אכילה הוא כלל, ואין מקום לדבר בו כלל על שיעור אכילה. ואילו נבילה כשלעצמה בת אכילה היא, ויש עליה שם אוכל, אלא אריא [אריה] הוא דרביע עילווה [שרובץ עליה] כלומר, איסור הוא שמונח עליה ואינו מניח לאכול ממנה, ולכן יש בה שיעור אכילה.

מתני׳ ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל וְשָׁתָה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת; ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וְאָכַל וְשָׁתָה – חַיָּיב שְׁתַּיִם. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כּוּסְמִין – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת; ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כּוּסְמִין״, וְאָכַל – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת; ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ״, וְשָׁתָה – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

״שבועה שלא אוכל״, ואכל ו גם שתה — אינו חייב אלא אחת, שהשתיה נכללת בשבועה על אכילה. אבל אם פירט ואמר: ״שבועה שלא אוכל ושלא אשתה״, ואכל ושתה — חייב שתים, שעל כל אחד מהפרטים נשבע לחוד. אם אמר: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין — אינו חייב אלא אחת, שכולם בכלל שבועתו. אבל אם פירש: ״שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין״, ואכל את כולן — חייב על כל אחת ואחת. וכן אם נשבע: ״שבועה שלא אשתה״, ושתה סוגי משקין הרבה — אינו חייב אלא אחת. אבל אם פירט ואמר: ״שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש״, ושתה את כולם — חייב על כל אחת ואחת.

״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל אוֹכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לִשְׁתִיָּה – פָּטוּר. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. אָמַר: ״קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם״, וְהוּא אָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה.

אם אמר ״שבועה שלא אוכל״, ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה, או שתה משקין שאינן ראוין לשתיה — פטור, שאין אלה בכלל אכילה. אבל אם אמר: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, שאסורים באכילה מן התורה — הרי זה חייב, שהרי הם ראויים לאכילה מצד עצמם. ור׳ שמעון פוטר אותו משבועה זו, לפי שהוא כבר מושבע מהר סיני שלא לאוכלם, ואין שבועה חלה על שבועה. אבל אם אמר: ״קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום״, והוא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים — הרי אשתו אסורה, שהרי מכל מקום אכל דבר מה.

גמ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְשָׁתָה – חַיָּיב; אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא.

אמר ר׳ חייא בר אבין אמר שמואל: אמר ״שבועה שלא אוכל״, ושתה — חייב, וטעמו של דבר זה: איבעית אימא [אם תרצה אמור] סברא [מן הסברה], ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מן קרא [הכתוב].

אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא: דְּאָמַר לֵיהּ אֱינָשׁ לְחַבְרֵיהּ: ״נִטְעוֹם מִידֵי״, וְעָיְילִי וְאָכְלִי וְשָׁתוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא: שְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן לִשְׁתִיָּה שֶׁהִיא בִּכְלַל אֲכִילָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ״,

ומפרטים: איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה], דאמר ליה אינש לחבריה [שאומר לו אדם לחבירו]: ״נטעום מידי [דבר מה]", ועיילי ואכלי ושתו [והם נכנסים ואוכלים ושותים], משמע ששתיה היא בכלל אותה טעימה. ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור מן הכתוב]: שתיה בכלל אכילה היא, שאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה? שנאמר: ״ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירשך״ (דברים יד, כג),