וְדִלְמָא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת!

ומקשים: ודלמא [ושמא] בלשון זו היה אוסר על ידי תערובת, שאסר על עצמו רק פת שיש בה כל המינים האלה יחד ולכן השתמש בלשון ״פת״ לכל אחד ואחד!

אֵימָא: ״וְכֵן שֶׁל שְׂעוֹרִים וְכֵן שֶׁל כּוּסְמִין״, ״פַּת״ ״פַּת״ לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינֵּיהּ לְחַלֵּק.

ודוחים: אם רק משום כך, אימא [היה לו לומר] ״וכן של שעורים וכן של כוסמין״, ואז היה ברור שכוונתו לכל אחד מהמינים לעצמו. ואילו מה שמחלק בדבריו ואומר ״פת״ ״פת״ לפני כל מין למה לי? שמע מיניה [למד מכאן] שהתכוון בדבריו לחלק ביניהם, שתחול שבועה נפרדת על כל אחד מן המינים הללו.

״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת כו׳. בִּשְׁלָמָא הָתָם דְּאָמְרַתְּ מִיַּיתְרָא לֵיהּ ״פַּת״ ״פַּת״ לְחִיּוּבָא, אֶלָּא הָכָא מַאי הֲוָה לְמֵימַר? דִּלְמָא לְמִיפְטַר נַפְשֵׁיהּ מִמַּשְׁקִין אַחֲרִינֵי קָאָתֵי!

שנינו במשנה שהאומר ״שבועה שלא אשתה״, ושתה משקין הרבה — אינו חייב אלא אחת אבל אם פירש: ״שלא אשתה יין ושמן ודבש״ — חייב על כל מין ומין לעצמו. ומקשים: בשלמא התם [נניח שם] בענין הנשבע שלא יאכל פת חיטים ופת שעורים וכו׳, שאמרת והסברת שמייתרא ליה [מיותרת לו] החזרה על המלים ״פת״ ״פת״, וכוונתו היתה לחיובא [לחיוב] על כל אחת ואחת, אלא הכא [כאן] אין זה ייתור לשון, שכן מאי הוה למימר [מה היה לו לומר]? דלמא למיפטר נפשיה ממשקין אחריני קאתי [שמא לפטור עצמו ממשקים אחרים בא], לומר שרק מאלו הדברים אסר עצמו בשתיה, ולא התכוון לשבועה לגבי כל פרט!

אֲמַר רַב פַּפָּא: הָכָא בְּמוּנָּחִין לְפָנָיו עָסְקִינַן, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה אֵלּוּ״. וְדִלְמָא אֵלּוּ הוּא דְּלָא שָׁתֵינָא, אַחֲרִינֵי שָׁתֵינָא!

אמר רב פפא: הכא [כאן] ב מקרה שהיו כל המינים הללו מונחין לפניו עסקינן [עוסקים אנו], שהיה לו לומר בפשטות ״שבועה שלא אשתה אלו״, וכיון שחזר ופירש ״יין ושמן ודבש״, משמע שעל כל אחד ואחד נשבע בנפרד. ושואלים: ודלמא [ושמא] אם היה אומר רק ״אלו״ היינו מפרשים כך את שבועתו: רק אלו המונחים לפני עתה הוא דלא שתינא [שאין אני שותה], אבל יין ושמן ודבש אחריני [אחרים] שתינא [שותה אני]!

אֶלָּא, דַּאֲמַר: ״שְׁבוּעָה דְּלָא שָׁתֵינָא כְּגוֹן אֵלּוּ״. דִּלְמָא כְּגוֹן אֵלּוּ דְּלָא שָׁתֵינָא, בְּצִיר מֵהָכִי וּטְפֵי מֵהָכִי שָׁתֵינָא!

ומשיבים: אלא, שאמר ״שבועה דלא שתינא [שאין אני שותה] כגון אלו״. ומקשים: דלמא [שמא] היינו מפרשים את דבריו לענין הכמות: כגון אלו הוא דלא שתינא [שאין אני שותה], אבל בציר מהכי, וטפי מהכי שתינא [פחות מזה, ויותר מזה אני שותה]!

אֶלָּא, כְּגוֹן דַּאֲמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה מִמִּין אֵלּוּ״. וְדִלְמָא מִין אֵלּוּ הוּא דְּלָא שָׁתֵינָא, הָא אִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ שָׁתֵינָא!

ומשיבים: אלא, כגון שאמר ״שבועה שלא אשתה ממין אלו״. ושוב מקשים: ודלמא [ושמא] אם היה אומר ״ממין אלו״, היינו אומרים שכך נשבע: מין אלו הוא דלא שתינא [שאיני שותה], הא אינהו גופייהו שתינא [הרי אותם עצמם אני שותה]!

אֵימָא: ״שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה אֵלּוּ וּמִינַיְיהוּ״.

ומשיבים: אימא [אמור] שהיה יכול לומר ״שלא אשתה אלו ומינייהו״ [ומיניהם], והיה אוסר על עצמו מינים אלה. וכיון שפירש כל מין לעצמו, משמע שהתכוון להחיל שבועה על כל אחד ואחד.

רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אֲמַר: בִּמְסַרְהֵב בּוֹ חֲבֵירוֹ עָסְקִינַן, דַּאֲמַר לוֹ: ״בּוֹא וּשְׁתֵה עִמִּי יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ״, דְּהָיָה לוֹ לוֹמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה עִמְּךָ״, ״יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ״ לָמָּה לִי? לְחַיֵּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר: במסרהב (מפציר) בו חבירו לשתות אתו עסקינן [עוסקים אנו], והוא נשבע שלא ישתה על מנת לדחות מעליו הפצרה זו. וכגון שאמר לו החבר: ״בוא ושתה עמי יין ושמן ודבש״, שהיה לו לומר רק: ״שבועה שלא אשתה עמך״, ומה שהזכיר ״יין ושמן ודבש״ למה לי? הרי זה בא לומר שכוונתו לחייב על כל אחת ואחת.

תְּנַן הָתָם: ״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״; ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְמִין״ – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת;

תנן התם [שנינו במשנה שם] בענין שבועת הפקדון שאם בא אדם לחבירו ואמר לו: ״תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך״, ואמר הנתבע: ״שבועה שאין לך בידי כלום״, ונמצא שהוא משקר וכל אלה הופקדו אצלו — על כולם אינו חייב קרבן אשם אלא משום שבועה אחת, אבל אם אמר הנתבע: ״שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין״ — חייב על כל אחת ואחת, אם היה משקר בה.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ פְּרוּטָה מִכּוּלָּם מִצְטָרֶפֶת.

ואמר ר׳ יוחנן: אפילו פרוטה מכולם מצטרפת. שאם היה חייב לו אפילו שווה פרוטה המצטרף מכל המינים הללו יחד, שאין בכל אחד מהם שווה פרוטה — הרי זה חייב.

פְּלִיגִי בָּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אֲמַר: אַפְּרָטֵי מִיחַיַּיב, אַכְּלָלֵי לָא מִיחַיַּיב; וְחַד אֲמַר: אַכְּלָלֵי נַמִי מִיחַיַּיב.

ובהלכה זו פליגי [נחלקו] בה רב אחא ורבינא, במי שאמר ״שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין״, חד [אחד מהם] אמר: אפרטי [על הפרטים] שהזכיר — מיחייב [חייב אשם], אכללי [על הכלל] שאמר ״שבועה שאין לך בידי״ — לא מיחייב [חייב]. ודברי ר׳ יוחנן ש״אפילו פרוטה מכולם מצטרפת״ מתייחסים רק לחלק הראשון של המשנה, שאמר ״שאין לך בידי כלום״. וחד [ואחד מהם] אמר: אכללי נמי מיחייב [על הכלל גם כן חייב], שמה שאמר ״אין לך בידי״ היא כשבועה כללית, שאינו חייב דבר. ולפיכך דברי ר׳ יוחנן מתייחסים גם לחלק זה של המשנה, שאם חייב שווה פרוטה ממין אחד — חייב על שבועה זו, ואם מצטרפת פרוטה מכל המינים — חייב על כך גם משום השבועה הכללית. וכאמור, דברים אלו נאמרו לענין שבועת הפקדון.

הָכָא מַאי?

ויש לשאול: הכא [כאן] בשבועת ביטוי, אם נשבע לאסור עצמו דברים שונים בשבועה אחת כבמשנתנו, מאי [מה] הדין? האם יש חיוב גם על השבועה הכללית (ש״אינו אוכל״ ו״שאינו שותה״) או רק על כל פרט ופרט לעצמו?

אֲמַר רָבָא: הָכִי הָשְׁתָּא?! הָתָם מִיחַיַּיב אַכְּלָלָא וּמִיחַיַּיב אַפְּרָטָא, דְּהָא אִי מִשְׁתַּבַּע וַהֲדַר מִשְׁתַּבַּע מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי. הָכָא, אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אִיתָא בִּכְלָלָא, אַפְּרָטֵי אַמַּאי מִיחַיַּיב? מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא.

אמר רבא: הכי השתא [כך אתה משווה]?! האם ניתן להשוות את הדינים? התם מיחייב אכללא ומיחייב אפרטא [שם, בשבועת הפקדון, חייב על הכלל וחייב על הפרט], וטעמו של דבר, דהא אי משתבע והדר משתבע — מיחייב תרתי [שהרי אם היה נשבע על דבר אחד שאינו ברשותו, וחוזר ונשבע — היה חייב שתים], שהרי הוא שוב חוזר וכופר ממון בשבועה. הכא [כאן], כשאוסר דבר על עצמו בשבועה, אי סלקא דעתך איתא בכללא [אם עולה על דעתך שיש בכלל עצמו] חיוב שבועה, שבכגון זה כשאמר ״איני אוכל״ כבר אסר עצמו באיסור כללי על הפרטים, אם כן אפרטי אמאי מיחייב [על הפרטים מדוע הוא חייב]? הלוא מושבע ועומד הוא כבר עליהם, ואין שבועה חלה על שבועה! אם כן, ברור שחיובו הוא רק על הפרטים, והשבועה הראשונה אינה נחשבת כשבועה לעצמה.

״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וכו׳. הָא גּוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל אוֹכָלִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לִשְׁתִיָּה – פָּטוּר. וַהֲדַר תָּנֵי: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב; מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּפָטוּר וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דְּחַיָּיב?

שנינו במשנה שמי שאמר ״שבועה שלא אוכל״ת ואכל אוכלים ומשקים שאינם ראויים לאכילה או לשתיה — פטור, ואולם אם אכל נבילות ואיסורי אכילה אחרים — הרי זה חייב. ושואלים: הא גופא קשיא [זו המשנה עצמה קשה] מתוכה, שכן אמרת בתחילה: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה, ושתה משקין שאין ראוין לשתיה — פטור, שאין אלו בכלל אכילה. והדר תני [וחזר ושנה]: ״שבועה שלא אוכל״, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים — חייב. ויש לשאול: מאי שנא רישא [במה שונה ההתחלה] שאתה אומר שפטור, ומאי שנא סיפא [ובמה שונה הסוף] שחייב? הלא גם נבילות ושקצים אינם ראויים לאכילה!

הָא לָא קַשְׁיָא: רֵישָׁא בִּסְתָם, וְסֵיפָא בִּמְפָרֵשׁ.

ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה]: רישא [בהתחלה] מדובר שאמר סתם שלא יאכל, ומסתבר שלא כלל בדבריו דברים שאין אנשים אוכלים. וסיפא [וסופה] במפרש, שנשבע במפורש שלא יאכל נבילות וכו׳, ובכל זאת אכלם.

מְפָרֵשׁ נַמִי גּוּפֵיהּ תִּיקְשֵׁי, אַמַּאי? מוּשְׁבָּע מֵהַר סִינַי הוּא!

ושואלים: מפרש נמי גופיה תיקשי [גם כן הוא עצמו יקשה], אמאי [מדוע] יהיה חייב על כך? הלוא מושבע מהר סיני הוא שלא יאכלם, ואין שבועה חלה על שבועה!

רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי: בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין;

בתירוץ קושי זה שווים הם רב ושמואל ור׳ יוחנן דאמרי [שאומרים] שמדובר כאן בכולל בשבועתו דברים המותרין עם דברים האסורין, שהרי נשבע באופן כללי שלא יאכל, וכיון שחלה השבועה על דברים המותרים באכילה, אגב כך היא חלה גם על האסורים באכילה.

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אִי בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, אִי בִּסְתָם אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכָל שֶׁהוּא.

וריש לקיש אמר: אי (אין) אתה מוצא הסבר לנאמר במשנה שחייב על שבועה שלא יאכל איסור, אלא אי [או] במפרש שנשבע שלא יאכל חצי שיעור מן הדברים האסורים, ואליבא דרבנן [ועל פי שיטת חכמים] שבסתם שבועה פטור על חצי שיעור, אי [או] כשנשבע סתם שלא יאכלם אליבא [על פי שיטת] ר׳ עקיבא, שאמר: אדם אוסר עצמו בכל שהוא, ובאופן זה חלה השבועה, שהרי על חצי שיעור אינו מושבע מהר סיני.

בִּשְׁלָמָא רַבִּי יוֹחָנָן לָא אֲמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ, דְּמוֹקֵים לָהּ לְמַתְנִיתִין כְּדִבְרֵי הַכֹּל, אֶלָּא רֵישׁ לָקִישׁ מַאי טַעְמָא לָא אֲמַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן?

ושואלים: בשלמא [נניח] מובן מדוע ר׳ יוחנן לא אמר כריש לקיש, משום דמוקים לה למתניתין [שהוא מעמיד אותה את משנתנו] כדברי הכל, לפי הסברו, אלא ריש לקיש מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כ דברי ר׳ יוחנן?

אָמַר לָךְ: כִּי אָמְרִינַן אִיסּוּר כּוֹלֵל,

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שיש איסור כולל