חזור
שבועות
דף כד:חַשׁוֹבֵי אַחְשְׁבֵיהּ, אֶלָּא הָכָא מִי אַחְשְׁבֵיהּ?
חשובי אחשביה [החשיב אותם] את אכילת הנבילות והטריפות, הנאה שלגביו הרי זה בגדר דבר הנאכל. אלא הכא [כאן] כשנשבע מתחילה באופן כללי שלא יאכל מי אחשביה [האם החשיב אותם]? ומשום כך אין משם ראיה.
רש"י
חשובי אחשביה באכילתו וגילה על עצמו שאינו קץ בהן לא שמעתיה כן אכן הוא עיקר בעיני וסוגיא דעלמא גרס משכחת לה כדרבא ומפרשי לה בנבלה מוסרחת ואי אפשי בה מכמה קושיות חדא דמסרחת לאו נבלה מקריא ואין כאן שבועת הן ועוד דרבא מאי בעי הכא הוה ליה למימר משכחת לה בנבלה מסרחת ועוד אף אנן נמי תנינא לא אתיא שפיר:
אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאִית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל?
כפי שהובא לעיל, העמידו חכמים את משנתנו ששבועה חלה על איסורים בכולל דברים המותרים עם האסורים. ובענין זה אמר רבא: מאי טעמא דמאן דאית ליה [מה הטעם של מי שיש לו, שסובר] איסור כולל שהוא חל על דבר שכבר היה אסור?
מִידֵי דַּהֲוָה אַאִיסּוּר מוֹסִיף,
מידי דהוה [כמו שהוא הדין] ביחס לאיסור מוסיף, שאיסור חל על איסור אם יש בו תוספת של איסור. שהרי אף כאן יש תוספת איסור.
רש"י
מידי דהוה אאיסור מוסיף דמאן דלית ליה איסור חל על איסור באיסור כולל אית ליה באיסור מוסיף כדאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחים (יבמות דף לב:) מודה רבי יוסי באיסור מוסיף איסור כולל קרי היכא דאין איסור אחרון מוסיף על החתיכה כלום אבל מרבה הוא איסור על האדם בדברים אחרים כגון נבילה ביוה״כ דלא בא לאוסרה אלא באכילה ובאכילה כבר אסורה היא משום נבילה נמצא שלא הוסיף עליה איסור אחרון כלום אבל ריבה איסורה על האדם לאוסרו בכל אוכלין שבעולם ואמרינן מיגו דחל יוה״כ על האדם ליאסר בשאר אוכלים משום יוה״כ כולל נמי את הנבילה. עמה להתחייב משום יוה״כ איסור מוסיף כשאיסור אחרון מוסיף על חתיכה עצמה דבר שלא היה בה ע״י איסור ראשון. ואוסר החתיכה האחרון במה שהיתה מותרת קודם שבא איסור האחרון כגון חלב של קדש אסור לאכול משום חלב ומותר לגבוה למזבח נעשה נותר מוסיף עליו איסור למה שהיתה מותרת לו דנפסל להקרבה והכי אמרינן מתוך שחל עליה שם נותר לאוסרה על המזבח ואין איסור הראשון מעכב על ידו מלחול שאין זה איסור חל על איסור חל עלי׳ נמי איסור שם נותר אצל כל אדם האוכלו להתחייב עליו משום חלב ומשום נותר אעפ״י שיש כאן איסור חל על איסור:
וּמַאן דְּפָטַר, דְּלֵית לֵיהּ; כִּי אֲמַר אִיסּוּר מוֹסִיף – בַּחֲדָא חֲתִיכָה, בִּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת לָא אָמְרִינַן.
ומאן דפטר [ומי שפוטר], דלית ליה [שאין לו, שאינו סבור] שיש איסור כולל, טעמו הוא: כי [כאשר] אמר שאיסור חל על איסור הרי זה באיסור מוסיף, שיש בו תוספת איסור בחדא [באחת באותה] חתיכה עצמה, באותו הדבר האסור, אבל בשתי חתיכות שונות לא אמרינן [אומרים אנו] שמפני שחל איסור על חתיכה אחת יחול גם על האחרת.
רש"י
כי אמרינן איסור מוסיף בחדא חתיכה כדמפרש מתוך שחל עליה שם איסור שני אצל דבר שהיה מותר לו חל עליה אף אצל דבר שהיתה אסורה לו כבר אבל מחתיכה לחתיכה לא אמר מתוך שחל על האדם אצל חתיכה זו יחול עליו אף אצל חתיכה אחרת (זו) בכולל לא אמרינן:
תוספות
ומאן דפטר דלית ליה איסור כולל כי אמר איסור מוסיף כו׳ לאו אדר׳ שמעון קאי דשמעינן ליה בהדיא לרבי שמעון דלית ליה איסור מוסיף בפ׳ ד׳ אחים (יבמות דף לב. ושם) גבי נשא חי ואח״כ נשא מת דקאמר רבי שמעון אינו חייב אלא משום אחות אשה בלבד ולא חייל עליה איסור אשת אח אע״ג דאיתוסף בה איסור לגבי שאר אחין אלא אשאר תנאי קאי דלית להו איסור כולל ואית להו איסור מוסיף כגון ר׳ יוסי בפ׳ ד׳ אחין (שם) דקאמר אשת איש ונעשית חמותו נידון באשת איש ואמר דמודה באיסור מוסיף:
וְאָמַר רָבָא: לְמַאן דְּאִית לֵיהּ אִיסּוּר כּוֹלֵל, אָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״ וְחָזַר וְאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים״ – מִיגּוֹ דְּחָיֵיל אַעֲנָבִים חָיֵיל נַמִי אַתְּאֵנִים.
ואמר רבא: למאן דאית ליה [לדעת מי שיש לו, שסבור] שאיסור כולל חל על איסור, אם אמר ״שבועה שלא אוכל תאנים״, וחזר ואמר ״שבועה שלא אוכל תאנים וענבים״ — מיגו דחייל [מתוך שחלה] השבועה האחרונה על הענבים, חייל נמי [חלה גם כן] על התאנים אף שכבר נאסרו על ידו.
פְּשִׁיטָא!
ואומרים: פשיטא [פשוט] שכך הוא!
מַהוּ דְּתֵימָא: אִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו אָמְרִינַן, אִיסּוּר הַבָּא מֵעַצְמוֹ לָא אָמְרִינַן, קָא מַשְׁמַע לָן.
ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: איסור הבא מאליו אמרינן [אומרים אנו] שיש בו כח לחול על איסור אחר באופן זה, אבל איסור הבא מעצמו על ידי דיבורו בלבד לא אמרינן [אומרים אנו], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין הבדל.
רש"י
מהו דתימא באיסור הבא מעצמו לא אמרינן כולל:
מְתִיב רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה: יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת וְחַיָּיב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד, וְאֵלּוּ הֵן: טָמֵא שֶׁאָכַל חֵלֶב, וְהוּא נוֹתָר, מִן הַמּוּקְדָּשִׁין, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
מתיב [מקשה] רבא בריה [בנו] של רבה, ממה ששנינו יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה אם היה שוגג ארבע חטאות ואשם אחד, ואלו הן: טמא שאכל חלב, והוא נותר, מן המוקדשין, ביום הכפורים, שנמצא שחייב חטאת משום טמא שאכל מן המוקדשים, ומשום אכילת חלב, ומשום אכילת נותר, ומשום אכילה ביום הכיפורים. וחייב אשם מעילות — משום שנהנה מן ההקדש.
רש"י
אכילה אחת זית אחד:
טמא שאכל חלב כו׳ חייב משום חלב ומשום נותר ומשום יוה״כ ומשום טמא שאכל את הקדש הרי ארבע חטאות ואשם אחד מעילה ואפי׳ הוא כהן גבי חלב דקדש מועל הוא דאמר מר (תמורה דף לב:) כל חלב לה׳ לרבות אימורי קדשים קלים למעילה והנהו כולהו איסור חל על איסור נינהו או ע״י כולל או ע״י מוסיף שהרי משנולדה הבהמה נאסר חלבה אקדשה מיגו דחל איסור מוקדשים אבשר ועור חל נמי אחלב הרי כולל הוה ליה נותר מיגו דאיתוסף בה איסורא לגבי מזבח על חתיכה זו משום נותר איתוסף נמי לגבי גברא משום נותר הרי מוסיף איטמא גברא מיגו דאיתסר האי גברא בקדשים הנאכלים משום טומאה איתסר נמי בהאי חלב משום טומאה הרי כולל הוה ליה יוה״כ מיגו דאיתסר אף בחולין משום יוה״כ איתסר נמי בהאי משום יוה״כ:
תוספות
יש אוכל אכיל׳ אחת כו׳ פי׳ בקונט׳ דמוקדשין הוי איסור כולל דמיגו דחייל אבשר חייל נמי אחלב והדאמר בפ׳ אמרו לו (כריתות דף יד.) אקדשה מיגו דאיתוסף בה איסור הנאה איתוסף בה איסור לגבי אכילת חלב התם נמי איסור כולל הוא ולא קרי ליה מוסיף אלא משום שהוא חמור על קל:
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ – חַיָּיב. אָמְרוּ לוֹ: אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם;
ר׳ מאיר אומר: אף אם היתה שבת והוציאו בפיו מרשות לרשות — הרי זה חייב, ונמצא שיכול להיות בזה עוד חיוב חטאת. אמרו לו: אינו מן השם אין זה מאותו סוג של שאר החיובים, שהרי אינו מתחייב משום אכילה, ואין אלא ארבע חטאות באכילה אחת.
רש"י
אף אם היתה שבת כו׳ דאילו אהוצאת יוה״כ לא מיחייב דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה״כ:
והוציאו בפיו בשעת אכילה:
אינו מן השם אין חטאת זו באה משום האכילה אלא משום הוצאה:
תוספות
אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב פירש בקונטרס משום הוצאת שבת אבל משום הוצאת יוה״כ לא דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה״כ ואין נראה דבכריתות (שם) מסיק הא דרפרם בדותא היא וחייב משום הוצאת שתיהן ונקט שבת לאפושי איסוריה:
אמרו לו אינו מן השם ור׳ מאיר חשיב ליה בהדי אכילות משום דבליעתו זו היא הנחתו כדאמרינן (שבת דף פ.) כתב ב׳ אותיות כשהוא מהלך חייב כתיבתן זו היא הנחתן:
וְאִם אִיתָא, מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ חָמֵשׁ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּמָרִים וְחֵלֶב״, מִיגּוֹ דְּחָיֵיל אַתְּמָרִים חָיְילָא נַמִי אַחֵלֶב!
ואם איתא [יש] מקום לומר שיכול להחיל שבועה (על ידי כולל) גם על איסור, הרי משכחת לה [מוצא אתה] שיכולות להיות חמש חטאות באכילה אחת, כגון שאמר ״שבועה שלא אוכל תמרים וחלב״, מיגו דחייל [מתוך שחלה] השבועה על תמרים חיילא נמי [חלה גם כן] על חלב!
רש"י
ואם איתא דאמרינן כולל באיסור הבא מעצמו אכתי הוה ליה לתנא לטפויי חטאת בהאי כזית כגון שבועה כו׳:
תוספות
שלא אוכל תמרים וחלב מפר״ת דאתיא בלאו והן דמשמע נמי חלב שעל גבי הקיבה או של חיה לפי שמזכיר עמו דבר היתר אבל בלאו הכי לא משמע אלא חלב האסור עיקר החלב ותימה אמאי לא פריך נמי לר׳ יוחנן מהכא וי״ל משום דדלמא קסבר ר׳ יוחנן דאיכא שום תנא דאית ליה איסור כולל בבא מאליו ולא בבא מחמת עצמו אבל מדרבא משמע ליה דאין חילוק והשתא נמי ניחא דאי לאו הכי מאי קמ״ל רבא טפי מר׳ יוחנן ומיהו יש לומר דאיצטריך לאשמועינן אע״פ ששניהן באין מחמת עצמן:
מיגו דחיילא אתמרים חיילא נמי אחלב אע״ג דמאן דאית ליה איסור כולל מודה דעל חמור לא חייל כדמפרש רבינו תם בפרק ארבעה אחים (יבמות דף לג: ד״ה אמר ר״י) גבי הבערה ללאו יצתה מ״מ חיילא שבועה אאיסור חלב דקיל הואיל והותר מכללו כדאמרי׳ בסוף פ׳ גיד הנשה (חולין דף קג.) התורה אמרה יבא איסור נבילה ויחול אאיסור חלב:
כִּי קָתָנֵי – אִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו, אִיסּוּר הַבָּא מֵעַצְמוֹ לָא קָתָנֵי.
ומשיבים: ניתן להסביר כי אף שהתנא סבור שיש אפשרות להחיל איסור שבועה בכולל, מכל מקום כי קתני [כאשר שנה שם במשנה] מספר חטאות — הרי זה באיסור הבא מאליו, איסור הבא מעצמו (מחמת דברי עצמו) לא קתני [שנה].
רש"י
כי קתני כו׳ אע״ג דאית ליה כולל נמי באיסור הבא מעצמו הכא לא חשיב אלא איסורין הבאים מאיליהן:
וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ!
ומקשים: והרי הקדש, שאיסורו בא מעצמו על ידי הקדשתו, הריהו נכלל באותה רשימה!
רש"י
והרי הקדש אשם מעילות דאתי ליה משום דיבורו שהקדישו:
בִּבְכוֹר, דִּקְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם.
ומשיבים: מדובר פה בבכור, שקדושתו מרחם מעצם היוולדו ראשון, ואינו תלוי בהקדשת אדם.
אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָתָנֵי – מִידֵי דְּלֵית לֵיהּ שְׁאֵלָה, שְׁבוּעָה דְּאִית לֵיהּ שְׁאֵלָה לָא קָתָנֵי.
איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר מדוע אין כאן קרבן על שבועה: כי קתני [כאשר שנה] הרי זה מידי דלית ליה [בדבר שאין לו] שאלה, שאי אפשר להישאל עליו לחכם ולהתירו למפרע, אבל שבועה דאית ליה [שיש לה] שאלה, שיש בה מקום להישאל עליה, ולא יתחייב עליה קרבן, לא קתני [שנה].
רש"י
שאלה לחכם להתיר האיסור:
הֲרֵי הֶקְדֵּשׁ!
ומקשים: הרי הקדש, שגם על הקדש, כמו שאר נדרים, יכול המקדיש להישאל עליו ולהתירו, ובכל זאת שנה אותו!
רש"י
והרי הקדש שבא ע״י נדר וכל נדרים יש להן שאלה:
הָא אוֹקְמִינַן בִּבְכוֹר.
ומשיבים: הא אוקמינן [הרי כבר העמדנו] שמדובר כאן בבכור, ובכור קדושתו היא מרחם, ולא בהקדשת אדם, ואי אפשר לבטל קדושתו על ידי שאלה.
אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָתָנֵי – קָרְבָּן קָבוּעַ, קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד לָא קָתָנֵי.
איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר נוסף, מדוע אין מוזכר כאן קרבן שבועה, משום שכי קתני [כאשר שנה] — שנה חטאות שהן קרבן קבוע שאינו משתנה מאדם לאדם, אבל קרבן עולה ויורד (שמשתנה לפי מצבו הכלכלי של האדם, אם עני הוא או עשיר), כמו חטאת של שבועת ביטוי, לא קתני [שנה].
הֲרֵי טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, דְּקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד הוּא!
ומקשים: הרי טמא שאכל את הקדש בשגגה, קרבן עולה ויורד הוא!
בְּנָשִׂיא, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: נָשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר.
ומשיבים: מדובר כאן בנשיא טמא שאכל קודש, שמביא חטאת קבועה, ו שיטת ר׳ אליעזר היא, שאמר: נשיא טמא שאכל קודש מביא שעיר (שהוא קרבן חטאתו הקבועה).
רש"י
בנשיא ורבי אליעזר היא כו׳ במסכת הוריות ואמרינן התם לא א״ר אליעזר קרבן קבוע לנשיא בעבירה דקרבן עולה ויורד אלא בטומאת מקדש וקדשיו הואיל ונאמרה בו כרת. בקבועה אבל בשמיעת הקול ובבטוי שפתים לא אמר:
רַב אַשִׁי אֲמַר: כִּי קָתָנֵי – מִידֵי דְּחָיְילָא כְּשִׁיעוּר, שְׁבוּעָה דְּחָיְילָא אַפָּחוּת מִכְּשִׁיעוּר לָא קָתָנֵי.
רב אשי אמר תירוץ אחר: כי קתני [כאשר שנה שם] הרי זה מידי דחיילא [דבר שחל] על כשיעור, אבל שבועה דחיילא [שחלה] גם על פחות מכשיעור לא קתני [שנה], שהרי אדם שנשבע במפורש שלא יאכל כלשהו — לכל הדעות מביא קרבן.
רש"י
דחיילא אפחות מכשיעור במפרש:
הֲרֵי הֶקְדֵּשׁ!
ומשיבים: הרי הקדש שחל גם על פחות מכשיעור כזית!
רש"י
הרי הקדש אשם מעילות בא על שוה פרוטה אפילו פחות מכזית:
תוספות
הרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה המ״ל הא אוקימנא בבכור כדמשני לעיל:
הָא בָּעֵינַן שָׁוֶה פְּרוּטָה.
ומשיבים: הא בעינן [הרי צריכים אנו] על כל פנים שיהיה בו שיעור שוה פרוטה.
רש"י
הא בעינן שוה פרוטה והיינו שיעוריה:
וְרַב אַשִׁי מֵאַוִירְיָא אֲמַר רַבִּי זֵירָא: כִּי קָתָנֵי – זְדוֹנוֹ כָּרֵת, זְדוֹנוֹ לָאו לָא קָתָנֵי.
ורב אשי מאויריא אמר בשם ר׳ זירא תירוץ אחר: כי קתני [כאשר שנה] — הרי זה דבר שזדונו (אם עשה אותו בזדון) חייב כרת, אבל שבועת ביטוי זדונו לאו (באיסור מלקות) לא קתני [שנה].
רש"י
מאויריא מקום:
וַהֲרֵי אָשָׁם דִּזְדוֹנוֹ לָאו, וְקָתָנֵי!
ומקשים: והרי אשם שמנה שם, שזדונו לאו אין בו חיוב כרת אלא מלקות, על מעילה בקדש, וקתני [ושנה אותו]!
רש"י
אשם מעילה:
דזדונו לאו דתניא. הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרין באזהרה ואמרינן מאי טעמא דרבי גמר חטא חטא מתרומה דאיכא אזהרה ומיתה בידי שמים ורבנן אמרי אמר קרא בתרומה ומתו בו כי יחללוהו בו ולא במעילה ממיתה מעטיה אבל באזהרה קאי מג״ש דחטא חטא ואית דילפי מוכל זר לא יאכל קדש ולאו מילתא היא דההיא בתרומה כתיב ומוזר לא יאכל כי קדש הם נמי לא אתיא דההוא בקדשים הנאכלין לכהנים כתיב וכל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה:
תוספות
והרי אשם דזדונו לאו פי׳ בקונטרס דמוזר לא יאכל כי קדש הם לא נפקא דההוא בקדשים הנאכלין לכהנים כתיב וכל שיש בו היתר לכהנים אין בו מעילה וכן משמע בפרק בתרא דמכות (דף יח.) דפריך ולילקי נמי משום וזר לא יאכל כי קדש הם ומשני ה״מ היכא דחזי לכהנים הכא לא חזי לכהנים וקשה דבכריתות (דף ד.) מוקמינן וזר לא יאכל כי קדש הם בחלב המוקדשין דקאמר התם האוכל חלב המוקדשין לוקה ב׳ משום וזר לא יאכל כי קדש הם וחלב לא חזי לכהנים מיהו י״ל דאע״ג דחלב לא חזי לכהנים מ״מ קרינן בהאי קרבן ואכלו אותם אשר כופר בהם דהיינו בשר ולא אתא למעוטי אלא כשאוכל בשר חטאת ואשם לפני זריקת דמים דלא קרינן ביה ואכלו והשתא מ״ל דלאו באשם מוזר לא יאכל כי קדש הם נפקא וכן משמע בפ״ק דכריתות (דף ד:) דלאו דזרות לא הוי מג״ש דתרומה גבי מ״ש חלב דאיכא תרי לאוי לאו דזרות דם נמי כו׳ וצ״ע שם: