אֵיזוֹ הִיא שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּיטּוּי לְשֶׁעָבַר? אִי דְּיָדַע – מֵזִיד הוּא, אִי דְּלָא יָדַע – אָנוּס הוּא!

איזו היא כלומר, באיזה אופן מתקיימת שגגת שבועת ביטוי לשעבר ששנינו שחייב עליה קרבן? שכן אי [אם] מדובר דידע [שהוא יודע] כשהוא נשבע שלא כך הדבר — אם כן מזיד הוא ולא שוגג, אי [אם] מדובר דלא ידע [שאינו יודע] והוא סבור שבאמת הרי זה כמו שנשבע, הרי כפי שאמרנו לעיל אנוס הוא!

אֲמַר לֵיהּ, בְּאוֹמֵר: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חַיָּיבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן אוֹ לָאו.

אמר ליה [לו]: באומר: יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לאו [לא] וחוסר ידיעתו בענין חיוב הקרבן הוא העושה אותו שוגג.

כְּמַאן? כְּמוּנְבַּז, דְּאָמַר: שִׁגְגַת קָרְבָּן שְׁמָהּ שְׁגָגָה?

שאל אותו: כמאן [כשיטת מי]? כ שיטת מונבז, שאמר: שגגת קרבן שמה שגגה? שהוא סבור שאם עבר אדם עבירה (כגון חילול שבת) ואינו יודע שיש בדבר זה חיוב קרבן הרי זה נחשב כשגגה. אבל חכמים חולקים על כך והם סבורים שאי ידיעה כזאת אינה פוטרת מקרבן.

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן; עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּמוּנְבַּז אֶלָּא בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, דְּלָאו חִידּוּשׁ הוּא, אֲבָל הָכָא דְּחִידּוּשׁ הוּא, דִּבְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לָא אַשְׁכַּחַן לָאו דְּמַיְיתֵי קָרְבָּן,

ודחה רב נחמן: אפילו תימא [תאמר] כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על מונבז, עד כאן לא פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו] על מונבז, וסבורים ששגגה כזאת אינה נחשבת שגגה לחייבו קרבן, אלא בכל התורה כולה, במקרים דלאו [שלא] חידוש הוא, שכל עבירה שחייב על זדונה כרת חייב על שגגתה קרבן חטאת. אבל הכא [כאן], לענין שבועה, שחידוש הוא, שהרי בכל התורה כולה לא אשכחן [מצאנו] עוד איסור לאו בלבד (שיש בו חיוב מלקות במזיד) דמייתי [שמביא עליו] קרבן, משום

דְּיָלְפִינַן מֵעֲבוֹדָה זָרָה, וְהָכָא מַיְיתֵי – אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ.

דילפינן [שאנו לומדים] מעבודה זרה שרק על דבר שיש חיוב כרת על זדונו מביאים חטאת, והכא מייתי [ואילו כאן, בשבועה הוא מביא] קרבן, בזה אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שגם על שגגת הקרבן מביא קרבן.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרָבָא: נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר וּמִסְתַּכֵּן עָלֶיהָ, מַהוּ?

בעא מיניה [שאל אותו] רבינא מרבא: נשבע על ככר שלא יאכלנה ומסתכן היה בנפשו עליה אם לא היה אוכלנה, מהו דינו לענין הבאת קרבן על אכילתה?

מִסְתַּכֵּן, לִישְׁרֵי לֵיהּ מָר! אֶלָּא, מִצְטַעֵר וַאֲכָלָהּ בְּשִׁגְגַת שְׁבוּעָה, מַאי?

תהה רבא על שאלתו: אם מסתכן הוא, לישרי ליה מר [שיתיר לו אדוני] מלכתחילה, שהרי פיקוח נפש דוחה גם איסור שבועה, ואין כאן עבירה באכילת הככר אלא אונס גמור! אלא יש לשאול: לא במסתכן, אלא במצטער שסובל מרעב, שהיה אוכל כיכר זו בכל מקרה ואכלה בשגגת שבועה, במקרה כזה מאי [מה] דינו?

אֲמַר לֵיהּ, תָּנֵינָא: שָׁב מִידִיעָתוֹ – מֵבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ, לֹא שָׁב מִידִיעָתוֹ – אֵין מֵבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ.

אמר ליה [לו], תנינא [שנינו] תשובה לשאלה זו: דווקא אם שב מידיעתו כלומר, דווקא מי שחוסר ידיעתו גרם לו לחטוא, ומפני שנודע לו החטא חוזר בתשובה — מביא קרבן על שגגתו, אבל אם לא שב מידיעתו אלא גם אם היה יודע היה חוטא — אין מביא קרבן על שגגתו.

אָמַר שְׁמוּאֵל: גָּמַר בְּלִבּוֹ צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״.

אמר שמואל: אף שגמר אדם בלבו להישבע על דבר, צריך בכל זאת שיוציא את השבועה בשפתיו כדי שיתחייב על כך, שנאמר: ״לבטא בשפתים״ (ויקרא ה, ד).

מֵיתִיבֵי: ״בִשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא בַּלֵּב, גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה״.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: נאמר ״בשפתים״ ומשמעו — ולא בלב. אם גמר בלבו ולא ביטא בשפתיים, מנין שחייב? תלמוד לומר: ״לכל אשר יבטא האדם בשבועה״ (ויקרא ה, ד).

הָא גּוּפָהּ קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: ״בִשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא בַּלֵּב, וַהֲדַר אָמְרַתְּ: גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן!

ולפני שבאים לביאור הקושיה מבררים את לשון הברייתא, ותמהים: הא גופה קשיא [היא עצמה קשה], אמרת בתחילה: ״בשפתים״ — ולא בלב, שהריהו פטור על מחשבת הלב, והדר [וחזרת] ואמרת הוכחה להלכה הפוכה: גמר בלבו, מנין שחייב על מחשבת הלב!

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָא לָא קַשְׁיָא, הָכִי קָאָמַר: ״בִשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְלֹא הוֹצִיא; גָּמַר בְּלִבּוֹ סְתָם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא״.

אמר רב ששת: הא לא קשיא [זה אינו קשה], הכי קאמר [כך אמר], כך יש לישב את לשון הברייתא: ״בשפתים״ ולא בלב, כוונתו: ולא שגמר בלבו להוציא שבועה זו בשפתיו ולא הוציא בפועל, שכיון שנתכוון לבטא את השבועה בפיו ולא ביטאה — פטור. אבל אם גמר בלבו סתם ומתחילה לא התכוון להוציא בשפתיו, מנין שהוא חייב על פי כוונתו? תלמוד לומר: ״לכל אשר יבטא״.

אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא!

ושואלים: אלא לשמואל קשיא [קשה] ברייתא זו, שהרי עולה ממנה שגם בלי לבטא בשפתיים הוא חייב!

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת, תְּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: ״בִשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא פַּת חִטִּין וְהוֹצִיא פַּת שְׂעוֹרִין; גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא פַּת חִטִּין וְהוֹצִיא פַּת סְתָם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם״.

אמר רב ששת, תריץ ואימא הכי [ישב את הברייתא בדרך אחרת ואמור כך]: ״בשפתים״ — ולא שגמר בלבו להוציא מפיו את המלים ״פת חטין״, והוציא מפיו בטעות את המלים ״פת שעורין״. אבל אם גמר בלבו להוציא ולומר שהוא אוסר על עצמו ״פת חטין״, והוציא מפיו ״פת״ סתם (ולא פירש ״פת חיטין״), מנין שהוא חייב על פת חיטין? תלמוד לומר: ״לכל אשר יבטא האדם״.

מֵיתִיבֵי: ״מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמוֹר וְעָשִׂיתָ״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֹּל נְדִיב לֵב״!

מיתיבי [מקשים] על שמואל ממה ששנינו בברייתא: נאמר ״מוצא שפתיך תשמר ועשית״ (דברים כג, כד), אין לי אלא שהוציא בשפתיו, שרק אז חייב לקיים את נדרו, גמר בלבו בלבד מנין שהוא גם כן חייב על כך? תלמוד לומר: ״כל נדיב לב״ (שמות לה, כב), משמע שמתחייב על ידי החלטת הלב בלבד!

שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״כֹּל נְדִיב לֵב״.

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], בנדבת קודש, דכתיב [שנאמר] במפורש ״כל נדיב לב״.

וְנִיגְמַר מִינָּהּ!

ושואלים: וניגמר מינה [ונלמד מכאן] שבכל דבר די בהחלטה שבלב!

מִשּׁוּם דְּהָווּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכָל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

ומשיבים: משום דהוו [שהריהם] תרומה וקדשים, שבשניהם יש תוקף הלכתי להחלטה בלב, שני כתובין הבאין כאחד, שמלמדים במפורש דין מסויים, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין על השאר.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהם מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע אין למדים מהם?

הָווּ חוּלִּין וְקָדָשִׁים, וְחוּלִּין מִקָּדָשִׁים לָא גָּמְרִינַן.

ומשיבים: כי הוו [הרי זה] חולין וקדשים, וחולין מקדשים לא גמרינן [אין אנו לומדים], שיש בדיני קדשים צדדים חמורים הרבה.