חזור
שבועות
דף כז:עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״יַחְדָּיו״!
אמר: ״שבועה שלא אוכל ככר זו״, וחזר ואמר ״שבועה שלא אוכלנה״, ״שבועה שלא אוכלנה״, ואכלה — אינו חייב אלא אחת, שהרי כבר חלה עליו שבועה ראשונה, ואין שבועה שניה חלה עוד על איסור זה.
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יֹאשִׁיָּה, וְסָבַר לָהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּדָרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, וְאִיַּיתַּר לֵיהּ ״אוֹ״ לְחַלֵּק;
זו היא (״שבועה שלא אוכל״) שבועת בטוי, שחייבין על זדונה (אם עבר עליה בזדון) מכות, ועל שגגתה (אם עבר עליה בשגגה) קרבן עולה ויורד.
רש"י
ומשני ר׳ יאשיה דלא מייתר ליה או נפקא ליה דקראי לאו במצוה איירי דסבר לה כר״ע דדריש רבויי ומיעוטי כו׳ מאי מיעט אין לך דבר הראוי למעט כנשבע לבטל את המצוה ואם זה חייב כ״ש כל שאר שבועות אלא ודאי ביטול מצוה אימעוט וקיום מצוה ממעיט מדליתיה בלאו והן
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּדְבַר הָרְשׁוּת כְּתִיב – מְמַעֵט דְּבַר מִצְוָה, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בִּדְבַר מִצְוָה כְּתִיב, מִמַּאי קָא מְמַעֵט?
ואילו שבועת שוא — חייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור.
״אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: מָה אִם הָרְשׁוּת״ כו׳. וְרַבָּנַן שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא!
על לשון המשנה שואלים: למה לי למיתני [לשנות] בשינוי לשון ״שבועה שלא אוכל״, ״שבועה שלא אוכלנה״?
וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אָמַר לָךְ: אַטּוּ הֲטָבַת אֲחֵרִים, לָאו אַף עַל גַּב דְּלֵיתָא בִּכְלַל הֲרָעַת אֲחֵרִים וְרַבֵּי רַחֲמָנָא? הָכָא נַמִי בְּקִיּוּם מִצְוָה, אַף עַל גַּב דְּלֵיתֵיהּ בְּבִיטּוּל מִצְוָה רַבְּיֵיהּ רַחֲמָנָא.
ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], טעמא [הטעם, מדובר דווקא] שאמר בתחילה ״שלא אוכל״ והדר [וחזר] ואמר ״שלא אוכלנה״ — דלא מיחייב [שאז אינו חייב] אלא חדא [אחת], אבל אם אמר תחילה ״שלא אוכלנה״, והדר [וחזר] ואמר ״שלא אוכל״ — הרי הוא מיחייב תרתי [מתחייב שתים], לפי שהוסיף בשבועה השניה איסור שלא היה בראשונה.
וְרַבָּנַן? הָתָם אִיתֵיהּ בְּלֹא אֵיטִיב, הָכָא מִי אִיתֵיהּ בְּלֹא אֲקַיֵּים?
והוא כ דברי רבא, שאמר רבא: אם אמר ״שבועה שלא אוכל ככר זו״, כיון שאכל ממנה כזית — חייב, שכל כזית מככר זו אסור עליו. אבל אם אמר ״שלא אוכלנה״ (אוכל אותה) — אינו חייב עד שיאכל את כולה. ולכן בכלל ״שבועה שלא אוכל״ נכללת ״שבועה שלא אוכלנה״, אבל לא להיפך.
רש"י
איתיה בלא איטיב לאחרים כגון מתנה לעשיר:
ה״ג הכא מי איתא בלא אקיים:
מתני׳ ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, וַאֲכָלָהּ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.
שנינו במשנה: ״שבועה שלא אוכל ככר זו״ ״שבועה שלא אוכלנה״ ״שבועה שלא אוכלנה״ ואכלה — אינו חייב אלא אחת. ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי להוסיף עוד פעם ״שבועה שלא אוכלנה״?
רש"י
מתני׳ ה״ג שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה לקמיה מפרש ל״ל דנקט שבועה שלישית:
אינו חייב אלא אחת שאי׳ שבועה חלה על שבועה:
תוספות
הא תו ל״ל חיובא הוא דליכא זו היא גירסת הקונט׳ ודייק מדתנן במתני׳ תלת זימני שלא אוכל שלא אוכלנה [שלא אוכלנה] ואין נראה דבפרק שני דנדרים (ד׳ יז.) תנן שבועה שלא אוכל [שבועה] שלא אוכל אינו חייב אלא אחת ולא קתני התם תלתא זימנין ואפ״ה דייק כרבא התם בגמ׳ (דף יח.) ממתני׳ מדלא קתני חייב אחת ומדלא קתני אינו אלא אחת וקתני אינו חייב אלא אחת רווחא הוא דלית ליה הא כי מיתשיל על חברתה חיילא לכך נראה כספרים דל״ג במתני׳ דהכא תלת זימנין ול״ג הא תו ל״ל אלא ה״ג חיובא [הוא] דליכא כו׳ ודייק מדקתני אינו חייב אלא אחת כדדייק בנדרים ואע״ג דהכא לא מצי למיתני אלא אחת דאיצטריך למיתני. חייב לאשמועי׳ הא שלא אוכלנה והדר שלא אוכל חייב שתים מ״מ דייק שפיר מדלא קתני חייב אחת:
זוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.
ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: חיובא [חיוב] הוא דליכא [שאין בכך], הא [אבל] שבועה איכא [יש], שהשבועה השניה לא בטלה לגמרי. לאיזה ענין? דאי משכחת רווחא, חיילא [שאם תמצא רווח, מקום, תחול].
שְׁבוּעַת שָׁוְא – חַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר.
למאי הלכתא [לאיזו הלכה]? לכ דברי רבא, שאמר רבא לגבי מי שנשבע שתי שבועות על דבר אחר, שאם נשאל על הראשונה והתיר לו החכם את השבועה הראשונה — עלתה לו שניה תחתיה אם לא התירו אותה.
גמ׳ לָמָּה לִי לְמִיתְנֵי ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״?
ומציעים: לימא מסייעא ליה [האם אפשר לומר לסייע לו] מברייתא זו: מי שנדר שתי נזירות, ומנה שלושים ימי נזירות ראשונה כדין, והפריש עליה קרבן, ואחר כך נשאל על הראשונה והתירו לו אותה — עלתה לו חובת הנזירות השניה ב ימי הראשונה, ואינו צריך לחזור ולנהוג נזירות. ומכאן משמע שהנזירות השניה חלה על ידי התרת הנזירות הראשונה, וכן הדין בשבועות!
רש"י
גמ׳ למה לי למיתני שלא אוכל שלא אוכלנה למינקט תרי לישני ליתני שלא אוכל שבועה שלא אוכל:
הָא קָא מַשְׁמַע לָן, טַעְמָא דַּאֲמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וַהֲדַר אֲמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – דְּלָא מִיחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא, אֲבָל אֲמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ וַהֲדַר אֲמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי,
ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] נזירות שניה מיהא איתא [על כל פנים ישנה] מתחילה, דכי מני [שכאשר הוא מונה ומסיים] את הראשונה בעי מיהדר מימנא [צריך היה לחזור ולמנות] את השניה גם ב מקרה שלא היתה שאלה, הכא [כאן] במקרה שלא נשאל על הראשונה שבועה שניה מי איתא [האם ישנה] כלל? ואם כן אין הדברים דומים.
רש"י
אבל אמר שבועה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל ואכלה כולה חייב שתים דחיילא לה שבועה שניה. ואילו שלא אוכלנה כולה משמע אבל מקצתה לא אסר עליו וכי הדר אשתבע שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה וכי אכל כזית קמא חייב משום שבועה שניה וכי גמר ואכלה חייב משום שבועה ראשונה אבל האומר תחלה שבועה שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה הלכך שניה לא חיילא דבכלל ראשונה היא דכיון דאיתסר בכזית ראשון שוב לא יאכל כלום ממנה כ״ש כולה:
תוספות
הכי השתא התם איתא לשניה כו׳ בפ״ב דנדרים (דף יח.) לא מסיק הכי אלא דחי התם כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונראה דהתם ס״ד לפשוט דמיירי כגון דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום וס״ל כרב הונא דאמר התם לעיל דאין נזירות חלה על נזירות ומייתי סייעתא שפיר דהוי השתא דומיא דשבועות ודחי כגון שקבל עליו ב׳ נזירות בבת אחת ולא דמי לשבועה דהכא בנזירות חיילי תרוייהו להתחייב למנות ב׳ נזירות זו אחר זו אפי׳ לא נשאל על הראשון אבל בשמעתין בעי לאתויי סייעתא אפילו אם נאמר דנזירות חלה על נזירות או שקבל עליו שתי נזירות בבת אחת כיון שאותו מנין מנה לשם ראשונה איך. תעלה לו לשניה בראשונה אי לאו משום דאמר אי משכחת שניה רווחא חייל׳ וה״ה גבי שבועה ומשני דהא לא דמי דהתם איתא לשניה דכי סליק מראשונה חיילא שניה הכא מי איתא לשבועה כלל ונראה דהתם כי פריך לרב הונא דאמר דאין נזירות חלה על נזירות מהך דמי שנדר שתי נזירות ומשני כגון שקיבל שתי נזירות בבת אחת ה״מ לשנויי אע״ג דאין נזירות חלה על נזירות מ״מ אי משכחת רווחא חיילא כדרבא אלא הש״ס משני לפי מה שהמקשה לא אסיק אדעתיה ההיא דרבא הקשה ר״י בר׳ מאיר כשקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת ונשאל על אחת מהן אמאי לא נשתרי בשניה מ״ש מהא דתנן (נדרים דף סו.) קונם שאיני נהנה לכולכם הותר אחד מהן הותרו כולן ונראה דיש לחלק דהכא כיון דסליק למנין ב׳ נזירות כקיבל כל אחד בפני עצמה דמי:
כִּדְרָבָא; דְּאָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ״ – כֵּיוָן שֶׁאָכַל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת חַיָּיב, ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ – אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאכַל אֶת כּוּלָּהּ.
אמר רבא: נשבע על ככר ואכלה, אם שייר ממנה כזית — נשאל עליה על שבועתו ומתיר אותה, אם אכלה כולה — שוב אין נשאל עליה.
רש"י
כדרבא דאמר אוכלנה משמע כולה אבל לא אוכל אסר עצמו בכדי אכילה:
תוספות
אם נשתייר הימנו כזית נשאל עליה נראה דכי לא שייר אלא פחות מכזית דחייב עליה אע״ג דאמר שלא אוכלנה דכי משתבע על הככר אין דעתו שלא ישייר פחות מכזית דאין לך אדם שיאכל ככר שלם שלא יהו מעט פירורין נושרים ממנו דאי מפטר עד שיאכל גם אותו פחות מכזית אמאי קאמר בסמוך דלא חשיב לאיתשולי עליה מ״ש משבועה שלא אוכל כל שהוא דהתם פשיטא שיכול לישאל:
״׳שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה׳ וַאֲכָלָהּ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת״ כו׳. הָא תּוּ לָמָּה לִי?
אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] שאמר בלשון ״שלא אוכל ככר זו״, הרי מכזית קמא [הראשון] שאכל עבדיה לאיסוריה [עשה את איסורו] ועבר על שבועתו, אי [אם] שאמר ״שלא אוכלנה״, שמשמעות הדבר היא שלא אוכל את כולה, מאי איריא [מה שייך] שהשאיר ממנה דווקא כזית?
רש"י
ה״ג הא תו ל״ל הא קמ״ל חיובא הוא דליכא הא שבועה איתא וכי משכחא רווחא חיילא כדרבא דאמר רבא שאם נשאל כו׳:
הא תו ל״ל שבועה שלישית ל״ל משבועה שניה אשמועינן דאין שבועה חלה על השבועה:
הָא קָא מַשְׁמַע לָן: חִיּוּבָא הוּא דְּלֵיכָּא, הָא שְׁבוּעָה אִיכָּא, דְּאִי מַשְׁכַּחַתְּ רַוְוחָא חָיְילָא.
עד שיפרוט לך הכתוב ויאמר במפורש ״יחדיו״ (כגון ״לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו״ דברים כב, י), שרק אז חייב על שניהם יחד דווקא!
רש"י
הא קמ״ל כו׳ להכי נקט למנינא דאשמועינן חיובא הוא דליכא אשבועות אחרונות הא שבועות הם ולא יצאו לבטלה ואם ימצאו מקום יחולו והיכי דמי כדרבא שאם נשאל לחכם על הראשונה עלתה שניה תחתיה ונאסר בככר משום שבועה שניה וכן אם נשאל על השתים חלה על השלישית לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו שהרי פותח לו בחרטה והוי כמי שלא נדר וחלה השניה למפרע שהראשונה היתה מעכבתה מלחול ואינה לראשונה הואיל ונשאל עליה:
תוספות
עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ור׳ יאשיה הא דאיצטריך למיכתב יחדיו בחורש בשור ובחמור שלא יתחייב אפי׳ אינם קשורים יחד כדאמר בירושלמי דאיצטריך למעוטי קושר אחורי הקרון וגם בלבישת צמר ופשתים איצטריך שלא לאסור אפי׳ אינן תכופין כגון שני מלבושים אחד של צמר ואחד של פשתים:
לְמַאי הִלְכְתָא? לְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: שֶׁאִם נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה – עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה תַּחְתֶּיהָ.
ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת ר׳ יאשיה, שצריך את ה״או״ כדי לחלק, ולא להטבת אחרים, עדיין יש להוכיח שהכתוב עוסק בדברי הרשות, ו כיצד? סבר לה [סבור] הוא כ דברי ר׳ עקיבא דדריש רבויי ומיעוטי [שדורש את המקרא בדרך של ריבויים ומיעוטים], (ראה לעיל שבועות כו,א) ואייתר ליה [ומשום כך נותרה לו] המלה ״או״ כדי לחלק.
לֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: מִי שֶׁנָּדַר שְׁתֵּי נְזִירוּת, וּמָנָה רִאשׁוֹנָה וְהִפְרִישׁ עָלֶיהָ קָרְבָּן, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה – עָלְתָה לוֹ שְׁנִיָּה בָּרִאשׁוֹנָה.
ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שבדבר הרשות כתיב [נאמר עוסק] הכתוב, אם כן ממעט הכתוב דבר מצוה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] בדבר מצוה כתיב [נאמר], ממאי קא [ממה] ממעט?
רש"י
שתי נזירות סתם נזירות ל׳ יום:
והפריש קרבן לתגלחתו ונשאל לחכם על הראשונה עלתה לו שניה במנין שמנה לשם ראשונה ואינו צריך לשמור עוד נזירות שניה והקרבן שהפריש מביא עליה כדמפרש טעמא לקמן מי גרם לשניה שלא תחול תחלה להיות מנין הראשון שלה ראשונה היתה מעכבתה והרי אינה לראשונה שסילקה ועקרה בשאלה זו ונמצא המנין למפרע של שניה ה״נ גבי שבועות מי הוא גורם לשניה שלא תחול ראשונה היתה גורמת לה והרי אינה שעקרה בשאלה ונמצאת שניה חלה למפרע:
תוספות
אלא אי אמרת בדבר מצוה מאי מיעט וא״ת אימא דמיעט לשנות את הידוע ומילתא דליתא בלהבא לשמואל ומילתא דליתא בלאו והן אליבא דרב וי״ל דשקולים הן כדפרישי׳ לעיל ואי מרבינן האי מרבינן האי ועוד א״כ ליכתוב לעשות ושלא לעשות ולא בלשון הרעה והטבה:
הָכִי הָשְׁתָּא?! הָתָם נְזִירוּת מִיהָא אִיתָא, דְּכִי מָנֵי לָרִאשׁוֹנָה בָּעֵי מִיהֲדַר מִימְנָא לַשְּׁנִיָּה בְּלֹא שְׁאֵלָה, הָכָא שְׁבוּעָה שְׁנִיָּה מִי אִיתָא כְּלָל?
שנינו במשנה בענין הנשבע לקיים את המצוה מה שאמר ר׳ יהודה בן בתירא בהסבר שיטתו: מה אם הרשות אדם חייב אם נשבע עליה, מצוה לא כל שכן? וכן שנינו את תשובתם של חכמים על הסברו זה, שברשות יכול להישבע ״להרע״ או ״להיטיב״, אבל במצוה אין אדם יכול להישבע לבטל מצוה, ואין כאן ״להרע״ או ״להיטיב״. ושואלים: ורבנן, שפיר קאמרי ליה [וחכמים, יפה הם אומרים לו] לר׳ יהודה בן בתירא!
רש"י
הכי השתא התם נודר שתי נזירות נזירות מיהא איתא אפי׳ לא נשאל על הראשונה לא יצתה נזירות שניה מפיו לבטלה דהא כי מני לראשונה בעי למימני לשניה וכיון דדבר העומד להיות הוא כשימצא מקום הרי מצא מקום למפרע ע״י שאילה לחול מיום ראשון לפיכך מנין עולה לה:
הכא גבי שבועות אי לאו שאלה מי הוה קיימא שניה לחול כלל הכא איכא למימר כשיצתה שניה מפיו יצתה לבטלה ולא לחול עד עולמית ואף כשיבא המקום שהרי כבר בטלה:
אָמַר רָבָא: נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר וַאֲכָלָהּ, אִם שִׁיֵּיר מִמֶּנָּה כַּזַּיִת – נִשְׁאָל עָלֶיהָ, אֲכָלָהּ כּוּלָּהּ – אֵין נִשְׁאָל עָלֶיהָ.
ומשיבים: ור׳ יהודה בן בתירא אמר לך [יכול היה לומר לך]: אטו [וכי] הטבת אחרים, לאו אף על גב דליתא [האם לא אף על פי שאינה] בכלל הרעת אחרים ו בכל זאת רבי רחמנא [ריבה אותו הכתוב]? משמע שאין הכרח שכל שבועה תהיה בה אפשרות להרעה והטבה, ולפיכך הכא נמי [כאן גם כן] ב שבועה לקיום מצוה, אף על גב דליתיה [אף על פי שאינו] בביטול מצוה, רבייה רחמנא [ריבה אותו הכתוב].
רש"י
נשאל עליה והותר לו זית הנשאר ובאכילתו לא עבר:
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: הֵיכִי דָּמֵי? אִי דַּאֲמַר: ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״, מִכַּזַּיִת קַמָּא עַבְדֵיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ! אִי דַּאֲמַר: ״שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, מַאי אִירְיָא כַּזַּיִת?
ורבנן [וחכמים], מה הם אומרים על כך? התם איתיה [שם יש] אפשרות לשבועה זו בלאו, שנשבע ב״לא איטיב לאחרים״, הכא מי איתיה [כאן האם יש] דבר כזה שיישבע ב״לא אקיים מצוה״?