Shevu'ot 28.a

חזור

שבועות

דף כח.

שְׁתֵּיהֶן בְּמֵזִיד; אַכְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ וַהֲדַר אַכְלֵיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ – מִיחַיַּיב, אַכְלֵיהּ לְאִיסּוּרֵיהּ וַהֲדַר אַכְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ; לְמַאן דְּאָמַר הַתְרָאַת סָפֵק שְׁמָהּ הַתְרָאָה – חַיָּיב, לְמַאן דְּאָמַר לָאו שְׁמָהּ הַתְרָאָה – פָּטוּר.

אכל את שתיהן במזיד, אם אכליה לתנאיה [אכל את תנאו, את הככר שהתנה עליה], והדר אכליה לאיסוריה [ואחר כך אכל את איסורו] את הככר שנאסרה עליו מחמת התנאי — מיחייב [חייב] מלקות על אכילת האיסור, שהרי אכל במזיד דבר שנאסר עליו בשבועה. אבל אם אכליה לאיסוריה [אכל את הככר של האיסור] והדר אכליה לתנאיה [ואחר כך אכל את הככר של התנאי] — הרי זו פלוגתא [מחלוקת] של ר׳ יוחנן וריש לקיש, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] התראת ספק שמה התראה — הרי הוא חייב מלקות, שכן התראה כזו, שאם יאכל ככר זו הוא עתיד ללקות על אכילת הככר האחרת אף שבשעת ההתראה ספק הוא אם יעשה כן — הריהי התראה, וחייב מלקות. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] התראת ספק לאו [אין] שמה התראה, שאין התראה נחשבת אלא כשהאדם עומד בוודאי לעבור על איסור — פטור מן המלקות, כיון שנחשב הדבר כמי שלא התרו בו.

רש"י

שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב מלקות שהרי באכילה ראשונה זכור היה שבועתו וחלה השבועה עליו לאסור בשניה וכשאכל שניה התרה בו התראת ודאי אל תאכל שהרי נשבע עליה ונאסרה:

אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דאפליגו בהתראת ספק בפ׳ קמא (דף ג:) והאי נמי התראת ספק דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן ואין כאן אלא התראת ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה ונמצאת עובר על זו למפרע ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע ואע״פ שהתראת ודאי היא אינה התראה שאין מלקות בא ע״י אכילה זו:

תְּלָאָן זוֹ בְּזוֹ, ״לֹא אוֹכַל זוֹ אִם אוֹכַל זוֹ, לֹא אוֹכַל זוֹ אִם אוֹכַל זוֹ״, וְאָכַל זוֹ בִּזְדוֹן עַצְמָהּ וּבְשִׁגְגַת חֲבֵירְתָּהּ, וְזוֹ בִּזְדוֹן עַצְמָהּ וּבְשִׁגְגַת חֲבֵירְתָּהּ – פָּטוּר;

ובמקרה אחר, אם נשבע על שתי ככרות ותלאן זו בזו, שאומר כך: ״לא אוכל זו אם אוכל זו, וכן לא אוכל זו אם אוכל זו״, ואכל זו אחת מהן בזדון עצמה ובשגגת חבירתה, שבשעת אכילה ידע שנשבע שלא יאכלנה אם יאכל את השניה, אבל שכח שאסר את השניה בשבועה אם יאכל את זו. ו אחר כך אכל גם את זו האחרת בזדון עצמה ובשגגת חבירתה שנזכר שנשבע שלא יאכל את זו אם אכל את הראשונה, ושכח שנשבע שלא יאכל את הראשונה אם יאכל את זו — פטור על שתיהן, לפי, שלא חלה השבועה, שהרי שבשעת אכילת התנאי לא זכר שהוא אוסר על ידי כן את הככר האחרת.

רש"י

תלאן זו בזו שתיהן כדמפרש ואזיל נמצאו שתיהן איסור ושתיהן תנאי:

הכי גרסינן אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב שתיהן בשוגג פטור כו׳:

אכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וחלה עליו שבועת עצמה שאם יאכל חבירתה יתחייב על זו למפרע אבל שבועת חבירתה לא חלה עליו שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה. זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה פטור בין ממלקות שניה שהוא מזיד בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה ממלקות השניה פטור כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחלה ומקרבן של למפרע דראשונה פטור שלא היתה שגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן ואע״פ שיש שגגה כשעובר על השבועה דהיינו באכילת שניה אין מתחייב עליה קרבן שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינא ביה תחטא בשגגה (ויקרא ה):

זוֹ בְּשִׁגְגַת עַצְמָהּ וּבִזְדוֹן חֲבֵירְתָּהּ, וְזוֹ בְּשִׁגְגַת עַצְמָהּ וּבִזְדוֹן חֲבֵירְתָּהּ – חַיָּיב;

אבל אם אכל זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה שלא זכר שיש בה איסור אם יאכל את חברתה, אבל זכר שכאשר אוכל את זו ייאסר באחרת, ו כן אכל את זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה ששכח שנאסר בשניה בגלל הראשונה, אבל נזכר שאם יאכל את זו נאסרה הראשונה — חייב, שהרי בשעת אכילת התנאי זכר שהאחרת נאסרת בכך.

רש"י

זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה כו׳ חייב כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה ולגבי שבועה דידה לא קרינא ביה האדם בשבועה וכשאכל שניה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה אבל זכור הוא שנשבע על ראשונה ובאכילה שניה תלאה חייב קרבן על השניה שהרי חלה שבועתו עליו מתחלתה וכשאכלה עובר על שבועתו שוגג אבל מלקות אראשונה לא שהרי מתחלה לא חלה עליו שבועה הלכך לא לקי ולא קרינא ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפוטרו מקרבן משום עבריין לעבור על השבועה שהרי אין מזיד זה עבירה:

שְׁתֵּיהֶן בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר;

אם אכל את שתיהן בשוגג — פטור, שהרי שגג בתנאי.

רש"י

שתיהן בשוגג ששתיהן הככרות בשגגת שתי השבועות פטור שהרי בשעת אכילת ראשון היו שתי השבועות ראויות לחול ובאותה שעה שכוח היה משתיהן ולא קרינא ביה האדם בשבועה:

שְׁתֵּיהֶן בְּמֵזִיד – אַשְּׁנִיָּה מִיחַיַּיב, אַרִאשׁוֹנָה – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ.

אם אכל את שתיהן במזיד — על השניה מיחייב [חייב] מלקות. על הראשונה — פלוגתא [מחלוקת] ר׳ יוחנן וריש לקיש כמו שנזכר קודם לגבי התראת ספק, האם התראה כזו שאם יאכל את הככר השניה יעבור על השבועה באכילת ככר זו ילקה — התראה היא.

רש"י

אשניה מיחייב דהתראת ודאי היא:

אראשונה והתרו באכילתה שמא תאכל חבירתה ותתחייב על זו למפרע התראת ספק היא זו:

אֲמַר רַב מָרִי, אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים. נִדְרֵי זֵרוּזִין, נִדְרֵי הֲבַאי, נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, נִדְרֵי אוֹנָסִין.

אמר רב מרי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] ראיה לדברי רבא, שאם נשבע על תנאי ואינו זוכר את השבועה בשעה שהתנאי חל — אין השבועה חלה עליו. ששנינו, ארבעה נדרים התירו חכמים שאינם נחשבים לנדרים: נדרי זרוזין כגון שבשעת משא ומתן נודר שלא ימכור אלא בסכום מסויים, משום שבאמת אינו מתכוון לכך, נדרי הבאי שנודר על דבר שידוע לכל שהוא שקר, נדרי שגגות, נדרי אונסין שנאנס על ידי אחרים לנדור.

רש"י

אף אנן נמי תנינא כדרבא שהתולה שבועה בדבר אחר וקיים התנאי תחלה צריך שיהא זכור לשבועתו באותה שעה ואם לאו אין השבועה חלה:

נִדְרֵי שְׁגָגוֹת כֵּיצַד? ״קוֹנָם אִם אָכַלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי״ וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, ״שֶׁאֵינִי אוֹכֵל שֶׁאֵינִי שׁוֹתֶה״, שָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה – מוּתָּר; וְתָנֵי עֲלָהּ: כְּשֵׁם שֶׁנִּדְרֵי שְׁגָגוֹת מוּתָּרִין, כָּךְ שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת מוּתָּרוֹת.

ומסבירים במשנה שם: נדרי שגגות, כיצד? אמר ״קונם עלי דבר מסויים אם אכלתי ואם שתיתי״, ונזכר לאחר שאמר זאת שאכל ושתה, או אמר ״קונם עלי דבר מסויים שאיני אוכל, שאיני שותה״, כלומר, אם אוכל או אם אשתה, ושכח את נדרו ואכל ושתה — מותר באותו דבר, משום שבשעת התנאי, שאז הנדר (הקונם) היה שוגג. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה, על משנה זו]: כשם שנדרי שגגות מותרין, כך שבועות שגגות מותרות.

רש"י

נדרי שגגות כיצד קתני רישא ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתם מפרש להו:

קונם אם אכלתי כו׳ קונם עלי דבר פלוני אם אכלתי היום והוא סבור שלא אכל ונזכר שאכל אותו הנדר בטל ומותר באותו דבר:

קונם שאני אוכל קונם עלי דבר פלוני אם אני אוכל היום ושכח שבועתו ואכל ושתה מותר באותו דבר היינו דרבא שצריך שיהא זכור לנדר בשעת קיום התנאי:

ותני עלה כשם שנדרי שגגות מותרין כו׳ והיינו כדרבא. ולא יתכן לפרש קונם שאני אוכל אלא בענין זה שתלה דבר אחר באכילה זו כדפרישית דאי מפרשת קונם שאני אוכל קונם עלי אכילה ושכח ואכל ושתה מאי מותר איכא למימר דקתני ארבעה נדרים התירו הרי כבר עבר על נדרי שוגג ואי מפרשת התירו פטרוהו מן המלקות פשיטא מי התרה בו והלא שכוח היה וכלל דבר אין מותר לשון פטור: שבועות שגגות היכי דמי לא גרסינן דההיא אם אכלתי מיפרשא בנדרים כרב כהנא ורב אסי והך דאם אני אוכל בהדיא היא אתיא כרבא: עיפא ואבימי בני רחבה דפומבדיתא היו:

תוספות

כשם שנדרי שגגות מותרים כן שבועות כו׳ תימה דתלי כתיבא בדלא כתיבא שבועה כתיבא מדדרשינן לעיל (שבועות ד׳ כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס ויש לומר משום דההיא דנדרי שגגות משנה היא בפ׳ ארבעה נדרים (נדרים ד׳ כה:) אבל גבי שבועה לא תנן בשום דוכתא וא״ת בנדרים (שם) דקאמר שבועות שגגות היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי אמאי לא מפרש דומיא דתנן גבי נדר כגון דאמר שבועה שלא אוכל פירות הללו אם אכלתי ונזכר שאכל או אם אוכל ושכח ואכל ועוד דבההיא דרב כהנא ורב אסי לא שייך לשון מותרין דכבר יצא לו שבועת שקר ועוד תימה דלקמן בפרק שבועת העדות (שבועות ד׳ לא:) דדחיק לאשכוחי דקאמר לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי אמאי לא דייק מההיא דנדרים דשרי נדרי שגגות דאינהו גופייהו לא ילפי אלא משבועה ונראה דבנדרים ודאי המ״ל שבועות שגגות דומיא דתנא גבי נדרים אלא ניחא לאשמועינן מעשה ורבותא דאפי׳ עובר על שבועתו בשעה שמוציא שבועה מפיו פטור והשתא לא מצי למידק מההיא מתני׳ דנדרים תנינא לדרב כהנא ורב אסי דדלמא מתני׳ דוקא כשאינו עובר על שבועתו לאלתר דומיא דתנא גבי נדר ואם תאמר ונדרים היכי ילפינן משבועה מה לשבועה שכן אין חלה על דבר מצוה כדבר הרשות ולאו פירכא היא כדפרישית לעיל (שבועות ד׳ כה. ד״ה מה) דבענין שאין שבועה חלה על דבר מצוה כיוצא בו בנדר אפילו בדבר הרשות אינו חל:

שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת הֵיכִי דָּמֵי, לָאו כִּי הַאי גַּוְונָא? שְׁמַע מִינָּהּ.

ונברר: שבועות שגגות, היכי דמי [כיצד הן]? לאו כי האי גוונא [האם לא כגון זה], שמתנה תנאי בשבועה, ובשעת חלות התנאי שוכח את הדבר? שמע מינה [למד ממנה] ראיה לדברי רבא.

עֵיפָא תָּנֵי שְׁבוּעוֹת בֵּי רַבָּה, פְּגַע בֵּיהּ אֲבִימִי אֲחוּהּ, אֲמַר לֵיהּ: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי״, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, הֲרֵי יָצְאָה שְׁבוּעָה לַשֶּׁקֶר.

מסופר, החכם עיפא תני [למד] מסכת שבועות בי [בבית מדרשו] של רבה, פגע ביה [פגש אותו] אבימי אחוה [אחיו], ובחנו בדיני שבועות. אמר ליה [לו] אבימי: אם נשבע ״שבועה שלא אכלתי״, ושוב: ״שבועה שלא אכלתי״, מהו דינו אם עבר על דבריו? אמר ליה [לו]: אינו חייב אלא אחת, שסבר שאין שבועה חלה על שבועה. אמר ליה [לו]: אישתבשת [השתבשת בדבריך טעית], כי הרי כבר יצאה שבועה לשקר בשעה שאמרה, וכבר עבר את העבירה, והשבועה השניה אף היא שבועת שקר גמורה.

רש"י

אינו חייב אלא אחת טעה לומר שזו שבועה על שבועה:

הרי יצאה שבועה לשקר משנשבע הראשונה יצאה לשקר מפיו והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא לעצמה ואין לך לפוטרו בשבועה לשעבר משום אין שבועה חלה על שבועה אלא בשבועה להבא שחוזר ואוסר עליו את האיסור והוה ליה נשבע לקיים את המצוה:

״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תֵּשַׁע, וְעֶשֶׂר״, מַהוּ? חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, אִי תֵּשַׁע לָא אָכֵיל, עֶשֶׂר לָא אָכֵיל.

ועוד שאל אותו: אם אמר ״שבועה שלא אוכל תשע, ועשר״, כלומר, נשבע תחילה שלא יאכל תשע (כגון תאנים), וחזר ונשבע שלא יאכל עשר מהו? אמר לו: חייב על כל אחת ואחת מן השבועות, שהרי שבועה אחרונה כוללת יותר מן הראשונה ומוסיפה עליה. אמר ליה [לו]: אישתבשת [השתבשת טעית], שכשנשבע על עשר חזר על שבועתו הראשונה, שהרי אי [אם] תשע לא אכיל [אוכל], עשר לא אכיל [אוכל], שאינו יכול לאכול עשר אלא אם כן אכל קודם תשע, ואין שבועה חלה על שבועה, וממילא על שבועה אחת הוא עובר.

רש"י

שלא אוכל תשע ועשר שתי שבועות היו שבועה שלא אוכל תשע תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים ואכל עשר תאנים בהעלם אחד מהו טעה לומר שאין השבועה אחרונה בכלל שבועה ראשונה ואין זו שבועה חל על שבועה:

אישתבשת דשבועה על שבועה היא שהנשבע שלא יאכל תשע נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל תשע לא אתי לכלל עשר:

״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עֶשֶׂר, וְתֵשַׁע״, מַהוּ? אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּשְׁתְּ, עֶשֶׂר הוּא דְּלָא אָכֵיל, הָא תֵּשַׁע מִיהָא אָכֵיל.

ועוד שאלו אבימי: אם אמר ״שבועה שלא אוכל עשר ותשע״, שקודם נשבע שלא יאכל עשר, ואחר כך נשבע שלא יאכל תשע מהו? אמר לו: אינו חייב אלא אחת, שהיה סבור שהשבועה השניה בכלל הראשונה היא. אמר ליה [לו] עיפא: אישתבשת [טעית], שכן לפי השבועה הראשונה עשר הוא שלא אכיל [אוכל], הא [הרי] תשע מיהא אכיל [בכל זאת אוכל] שהרי לא נשבע על כך, ולפיכך חלה שבועה על התשע. ואם יאכל עשר — יתחייב משום שתי שבועות.

רש"י

אינו חייב אלא אחת טעה לומר ששבועת תשע בכלל עשר לפי שיש בכלל עשר תשע:

הא תשע מיהא אכיל ולא נאסרו עליו תשע בראשונה וכי אכיל תשע מיחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה:

אֲמַר אַבַּיֵי: זִימְנִין דְּמַשְׁכַּחַתְּ לָהּ לְהָא דְּעֵיפָא כִּדְמָר, דְּאָמַר רַבָּה: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים וַעֲנָבִים״, וְחָזַר וְאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל תְּאֵנִים״,

אמר אביי: זימנין דמשכחת לה להא [פעמים שאתה מוצא אותה] אפשרות שיהיה כדברי עיפא, שנשבע שלא יאכל עשר ואחר כך שלא יאכל תשע, ובכל זאת יתחייב רק על שבועה אחת, כמו שאמר מר [אדוני] רבה, שאמר רבה: נשבע ״שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד״, וחזר ואמר ״שבועה שלא אוכל תאנים״,

רש"י

זימנין דמשכחת לה דעיפא דשבועה שלא אוכל עשר ותשע ואכל עשר דאינו חייב אלא אחת:

כדמר רבה דאמר מר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים יחד ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים ואי הוה אוכל תאנים וענבים ביום אחד היה מיחייב תרתי דכי אכל תאנים מיחייב אשבועה בתרא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא:

תוספות

שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים כו׳ זו היא גי׳ הקונט׳ ובספרים היה כתוב איפכא שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ונראה דמחקה בקונט׳ משום דקשיא ליה דאי תאנים וענבים כל חד וחד לחודיה קאמר לא הוו ענבים חצי שיעור ואי בשניהם בבת אחת אין השבועה שניה חלה כלל מידי דהוה אתשע וי׳ דאי תאנים לא אכיל תאנים וענבים נמי לא אכיל והוי כבר מושבע ועומד מיהו הוה מצי לפרושי בנשבע על חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה אבל אי אפשר לומר כן דהך מילתא דרבה איתא בפ״ב דנדרים (ד׳ יז:) ומוכח כולה סוגיא כמו שכתוב בספרים ולא כגי׳ הקונטרס ומשמע נמי דאיירי בנשבע שלא יאכל שניהם מכל אחד שיעור שלם דמפרש טעמא מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים ואי בחצי שיעור בהא אין שייך מגו דלא הוי כלל מושבע ועומד וצריך לחלק ע״כ בין הך לההיא דט׳ וי׳ דהתם איכא איסור שבועה. בכל י׳ וכל ט׳ שיאכל מהנך עשר קאי באיסור שבועה אבל הכא לא היה איסור שבועה בתחלה כלל על ענבים ושייך כאן מגו וה״ה נמי אי אמר שבועה שלא אוכל ט׳ אלו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה על ידי מגו: