אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּלָא תֶּהֱוֵי הֲפָרָה לִשְׁבוּעֲתַיְיהוּ.

אלא שעשה זאת כי היכי דלא תהוי [שלא תהיה] הפרה לשבועתייהו [לשבועתם], כי על ידי כך נעשית זאת כשבועה על דעת רבים (דעת המקום ודעתו), ושבועה על דעת רבים אין יכולים להתיר. ואין מכאן ראיה לענייננו, שמחשבה שבליבם אכן היתה מועילה.

״וְאִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד״. וְלָא? וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה בִּשְׁנֵי שָׁבוֹר מַלְכָּא, הֲוַה חַד דְּאַחֲזִיק תְּלֵיסַר אוּרְוָותָא תִּיבְנָא!

שנינו במשנה בענין נשבע על דבר שאי אפשר לו: ״ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד״. ושואלים: ולא? וכי אין נחש גדול כזה? והא ההוא דהוה [והרי היה אותו נחש שהיה] בשני [בשנותיו] של שבור מלכא, הוה חד דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא [היה אחד שהחזיק, שבלע, שלוש עשרה אורוות של תבן]!

אֲמַר שְׁמוּאֵל: בְּטָרוּף. כּוּלְּהוּ נַמִי מִיטְרַף טְרִיפִין! בְּשֶׁגַּבּוֹ טָרוּף.

אמר שמואל: לא מדובר במשנתנו בנשבע על גודלו של הנחש שהוא כקורת בית הבד, אלא ב צורתו, שהוא טרוף, שהוא ישר ושטוח כמו קורת בית הבד. ואומרים: כולהו נמי מיטרף טריפין [כל הנחשים כולם גם כן שטוחים]! ומשיבים: ב נשבע שגבו טרוף, שהנחשים שטוחים בגחונם, אבל לא בגבם.

״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״ כו׳. הָשְׁתָּא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי מִיחַיַּיב, מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא לָא מִיחַיַּיב? הֲרֵי יָצְתָה שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא!

שנינו במשנה: ״שבועה שאוכל ככר זו״, ״שבועה שלא אוכלנה״ — הראשונה שבועת ביטוי, והשניה שבועת שוא (שנשבע לבטל שבועה). אכלה — עובר משום שבועת שוא, ואם לא אכלה — עובר משום שבועת ביטוי. ושואלים: השתא [עכשיו, הרי] משום שבועת ביטוי מיחייב [מתחייב], כשלא אכלה, משום שבועת שוא לא מיחייב [מתחייב]? הרי מיד שנשבע להתיר דבר האסור לו יצתה שבועה לשוא, בלא קשר למה שהוא עושה!

אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה, תְּנֵי: אַף עַל שְׁבוּעַת בִּיטּוּי.

אמר ר׳ ירמיה, תני [שנה]: לא אכלה — עבר על שבועת שוא, ואף על שבועת ביטוי.

מתני׳ שְׁבוּעַת בִּיטּוּי נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּקְרוֹבִים וּבִרְחוֹקִים, בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.

שבועת ביטוי נוהגת (שלא כשבועת העדות שבפרק הבא) בין באנשים ו בין בנשים, בין בקרובים ו בין ברחוקים, בין בכשרין ו בין בפסולין, בין שנשבע בפני בית דין ושלא בפני בית דין, ובשנשבע מפי עצמו. וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

שְׁבוּעַת שָׁוְא נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, וּמִפִּי עַצְמוֹ, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר.

וכן שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, ומפי עצמו, וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.

אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ – הַמּוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב; ״אִם לֹא אָכַלְתִּי הַיּוֹם״ וְ״לֹא הִנַּחְתִּי תְּפִלִּין הַיּוֹם״, ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב.

אחת זו ואחת זו, בין שבועת ביטוי ובין שבועת שוא — גם המושבע מפי אחרים חייב, כגון אם אומר: ״לא אכלתי היום״ ו כיוצא בזה ״לא הנחתי תפלין היום״, ואמר לו חבירו: ״משביעך אני״ ואמר: ״אמן״, אם היה הדבר שקר — הרי זה חייב.

גמ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ אַחַר שְׁבוּעָה – כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי, דִּכְתִיב: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״.

אמר שמואל: כל העונה ״אמן״ אחר שבועה — כמוציא שבועה בפיו דמי [נחשב], דכתיב [שנאמר] כאשר הכהן משביע את האשה החשודה כסוטה: ״ואמרה האשה אמן אמן״ (במדבר ה, כב), שאף שאינה נשבעת, נחשב לה הדבר כשבועה.

אֲמַר רַב פַּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַתְנִיתִין וּבָרַיְיתָא נַמִי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְּנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וְלֹא בִּקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִין וְלֹא בִּפְסוּלִין, וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּרְאוּיִן לְהָעִיד, וּבִפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין מִפִּי עַצְמוֹ, וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵינָן חַיָּיבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: מתניתין וברייתא נמי דיקא [המשנה והברייתא גם כן מדוייקות] כשיטה זו, כאשר אנו משווים את שתיהן. דקתני [שהוא שונה במשנה]: שבועת העדות נוהגת רק באלה היכולים לשמש כעדים, ולכן נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים קרבת משפחה לבעלי הדין, שהם פסולים להעיד מחמת קרבתם, בכשרין ולא בפסולין לעדות, ואינה נוהגת אלא ב אלה שהם ראוין להעיד, ובפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, ו אולם מפי אחרים — אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין, אלו דברי ר׳ מאיר.

וְתַנְיָא בְּבָרַיְיתָא: שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד? אָמַר לָעֵדִים: ״בּוֹאוּ וַהֲעִידוּנִי״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת״. אוֹ שֶׁאָמְרוּ: ״אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת״, ״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם״, וְאָמְרוּ (לוֹ) ״אָמֵן״, בֵּין בִּפְנֵי בֵית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים, כֵּיוָן שֶׁכָּפְרוּ בָּהֶם – חַיָּיבִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

ותניא [ומצד אחר שנויה] בברייתא: שבועת העדות כיצד? אמר לעדים: ״בואו והעידוני״ והם אמרו: ״שבועה שאין אנו יודעין לך עדות״. או שאמרו לו אחרי שביקש מהם: ״אין אנו יודעין לך עדות״, ואמר להם: ״משביע אני עליכם״, ואמרו: ״אמן״, בין שאמרו זאת בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, בין שהשביעם מפי עצמו בין מפי אחרים, כיון שכפרו בהם — חייבין, אלו דברי ר׳ מאיר.

קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: הָא דְּעָנָה ״אָמֵן״, הָא דְּלָא עָנָה ״אָמֵן״, שְׁמַע מִינָּהּ.

ולכאורה קשיין אהדדי [קשים הם זה על זה] שהרי הוא אומר במשנה כי מפי אחרים, אין הוא חייב שלא בפני דין! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שיש להבדיל: הא [זה] שענה ״אמן״ הרי הוא מתחייב על השבועה גם שלא בפני בית דין, הא [זה] שלא ענה ״אמן״? ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אֲמַר רָבִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַתְנִיתִין דְּהָכָא נַמִי דַּיְקָא, דְּקָא תָּנֵי: שְׁבוּעַת בִּיטּוּי נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ – אִין, מִפִּי אֲחֵרִים – לָא. וְקָתָנֵי סֵיפָא: זֶה וְזֶה, מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים – חַיָּיב,

אמר רבינא משמיה [משמו] של רבא: מתניתין דהכא נמי דיקא [המשנה של כאן גם כן מדוייקת] כשיטה זו, דקא תני [שהוא שונה]: שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו — ואם נדייק: מפי עצמו אין [כן], מפי אחרים — לא; וקתני סיפא [והוא שונה בסופה]: זה וזה מושבע מפי אחרים — חייב, ולכאורה

קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: הָא דְּעָנָה ״אָמֵן״, הָא דְּלָא עָנָה ״אָמֵן״.

קשיין אהדדי [הרי הם קשים זה על זה]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שיש לחלק: הא [זה] שענה ״אמן״ חייב גם מפי אחרים, הא [זה] שלא ענה ״אמן״ אינו חייב.

וְאֶלָּא שְׁמוּאֵל מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? דּוּקְיָא דְּמַתְנִיתִין קָא מַשְׁמַע לָן. הדרן עליך שבועות שתים

ו שואלים: לפי שהוכחנו את הדבר הזה מכמה מקורות, אלא שמואל מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]? הרי הדבר עולה יפה מתוך המקורות הללו! ומשיבים: דוקיא דמתניתין קא משמע לן