הָא דּוּמְיָא דְּמַרְאוֹת נְגָעִים קָתָנֵי, מַה הָתָם כּוּלְּהוּ לְחִיּוּבָא, אַף הָכָא נַמִי כּוּלְּהוּ לְחִיּוּבָא!

הא דומיא [הרי בדומה] למראות נגעים קתני [הוא שונה] את שאר הדינים במשנה, ויש להשוותם זה לזה ולומר: מה התם כולהו לחיובא [מה שם, בנגעים, כולם לחיוב], שעל כל אחד מארבעת המראות מביא המצורע קרבן לטהרתו, אף הכא נמי כולהו לחיובא [כאן, לענין שבועות או ידיעות הטומאה, גם כן כולן, כל הארבע הן לחיוב]!

לְעוֹלָם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְכִי לָא מְחַיֵּיב רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְשֶׁעָבַר – קָרְבָּן, אֲבָל מַלְקוֹת חַיּוּבֵי מְחַיֵּיב;

ומסבירים באופן אחר: לעולם משנתנו כשיטת ר׳ ישמעאל היא, וכי [וכאשר] לא מחייב ר׳ ישמעאל על שבועה לשעבר הרי זה לענין קרבן, אבל מלקות חיובי [לחייב] הוא מחייב, ונמצא שיש לדעתו, אף בשבועות, שתים שהן ארבע — לענין מלקות. ומנין שיש איסור על שבועה לשעבר, לחייב עליה מלקות?

וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה שְׁבוּעַת שֶׁקֶר דּוּמְיָא דִּשְׁבוּעַת שָׁוְא, מַה שָּׁוְא לְשֶׁעָבַר, אַף שֶׁקֶר נַמִי לְשֶׁעָבַר.

כ דברי רבא, שאמר רבא: בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומיא [בדומה] לשבועת שוא, כגון הנשבע על עץ שהוא אבן, ללמדנו שלוקים גם עליה, ויש לומר כי מה שבועת שוא היא שבועה לשעבר, על דבר המצוי כבר — אף שבועת שקר הכתובה בתורה (״לא תשבעו בשמי לשקר״. ויקרא יט, יב) נמי [גם כן] עובר עליה גם לשעבר.

בִּשְׁלָמָא ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – כִּדְרָבָא, ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וְאָכַל נַמִי – לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא. אֶלָּא ״אוֹכַל״ וְלֹא אָכַל – אַמַּאי? לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא!

ושואלים: בשלמא [נניח] במקרה שנשבע ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״ לוקה — כ דברי רבא, מריבוי הכתוב. נשבע ״שלא אוכל״ ואכל, נמי [גם כן] לוקה שכן לאו שיש בו מעשה הוא, שאכל. אלא נשבע ״אוכל״ ולא אכל, אמאי [מדוע] לוקה? הרי לאו שאין בו מעשה הוא, שהימנעות מאכילה אינה מעשה, ואין לוקים עליו!

קָסָבַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו.

ומשיבים: קסבר [סבור הוא] ר׳ ישמעאל כי גם לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

אִי הָכִי, קַשְׁיָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן;

ומתקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש את המשנה, כשיטת ר׳ ישמעאל, קשיא [קשה] מדבריו של ר׳ יוחנן על דבריו של ר׳ יוחנן, שמצד אחד

דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה,

אמר ר׳ יוחנן: הלכה כסתם משנה, ואם כן צריך הוא לפסוק כסתם משנתנו, שעולה ממנה שאף לאו שאין בו מעשה לוקים עליו.

וְאִתְמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם״, וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אֲכָלָהּ – רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵינוֹ לוֹקֶה; רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו; וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה, הַתְרָאַת סָפֵק הִיא, וְהַתְרָאַת סָפֵק לֹא שְׁמָהּ הַתְרָאָה!

ואתמר [ומצד אחר נאמר] כך: מי שנשבע ״שבועה שאוכל ככר זו היום״, ועבר היום ולא אכלה, ר׳ יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: אינו לוקה. אלא שנחלקו בטעם הדבר, ר׳ יוחנן אמר: אינו לוקה, משום דהוה [שהוא] לאו שאין בו מעשה שהרי מה שלא אכל הוא רק הימנעות ולא עשיה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. וריש לקיש אמר: אינו לוקה, משום שכאשר מתרים בו לקיים את שבועתו, ואם לא — ייענש, התראת ספק היא, שגם אם אין כוונתו לאכול יש לו זמן לחזור בו ולאכול, והתראת ספק לא שמה התראה!

רַבִּי יוֹחָנָן סְתָמָא אַחֲרִינָא אַשְׁכַּח.

ומשיבים: ר׳ יוחנן סתמא אחרינא אשכח [סתם משנה אחרת מצא] שממנה מוכח שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, ולפיה פסק, בניגוד למשנה שלנו.

הֵי סְתָמָא? אִילֵימָא הַאי סְתָמָא, דִּתְנַן: אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים;

ושואלים: הי סתמא [איזו סתם משנה] מצא? אילימא האי סתמא [אם תאמר סתם משנה זו], דתנן [ששנינו] בענין קרבן הפסח: אבל המותיר מן הבשר עד בוקר חמישה עשר בניסן, ב פסח הטהור, והשובר עצם ב קרבן פסח הטמא — אינו לוקה את הארבעים.

בִּשְׁלָמָא שׁוֹבֵר בַּטָּמֵא – דִּכְתִיב: ״וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ״, בְּכָשֵׁר וְלֹא בְּפָסוּל. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר, מַאי טַעֲמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּהָוֵי לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִים עָלָיו?

ויש לשאול: בשלמא [נניח] שובר בטמא אינו לוקה — דכתיב [משום שנאמר] בקרבן הפסח: ״ועצם לא תשברו בו״ (שמות יב, מו), ויש לדייק: ״בו״ — בכשר ולא בפסול. אבל המותיר בטהור מאי טעמא [מה טעם] אינו לוקה? לאו [האם לא] משום דהוי [שהוא] לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו? ומכאן למד ר׳ יוחנן.

וּמִמַּאי דְּרַבִּי יַעֲקֹב הִיא, דְּאָמַר: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו? דִּלְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּמִשּׁוּם דְּבָא הַכָּתוּב לִיתֵּן עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַּעֲשֶׂה, הָא לָאו הָכִי לָקֵי.

על כך יש להקשות: וממאי [ומנין] שמשנה זו הפוטרת את המותיר ממלקות שיטת ר׳ יעקב היא, שאמר: לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו? דלמא [שמא] המשנה כשיטת ר׳ יהודה היא, ו שלדעתו המותיר מן הפסח אינו לוקה מטעם אחר, משום שבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה זה, כדי לתקן מה שעבר, הא לאו הכי — לקי [הרי אם לא כך — היה לוקה] למרות שאין בו מעשה!

דְּתַנְיָא: ״לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ״ – בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַּעֲשֶׂה, לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה; רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם דַּהֲוָה לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְלָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִים עָלָיו!

דתניא [ששנויה ברייתא] בענין זה: ״לא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו״ (שמות יב, י), בא הכתוב ליתן מצות עשה (״והנותר... באש תשרופו״) אחר לא תעשה (״לא תותירו״), לומר שאין לוקין עליו על הלא תעשה, שכל לאו שיש עשה אחריו לתקנו — אין לוקים עליו, דברי ר׳ יהודה. ר׳ יעקב אומר: לא מן השם הוא זה, לא זה הוא הטעם, אלא משום דהוה [שהוא] לאו שאין בו מעשה, ולאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו. ואם כן, מנין למד ר׳ יוחנן שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו?

אֶלָּא הַאי סְתָמָא אַשְׁכַּח: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה״, וַאֲכָלָהּ

אלא האי סתמא אשכח [סתם משנה זו מצא] ר׳ יוחנן, בהמשך מסכת זו, וממנה למד שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה: נשבע ״שבועה שלא אוכל ככר זו״, וחזר ונשבע: ״שבועה שלא אוכלנה״, ואכלה —