אִי נַמִי, לְשׁוּדָא דְּדַיָּינֵי.

אי נמי [או גם כן] יש טעם להודיע שהוא תלמיד חכם, ל ענין שודא דדייני [השלכת הדיינים] שפעמים אין בידם לפסוק על פי ראיות אלא לפי ראות עיניהם, והודיע לו רב יוסף שאדם זה ראוי שיחליטו לטובתו.

אָמַר עוּלָּא: מַחֲלוֹקֶת – בְּבַעֲלֵי דִינִין, אֲבָל בְּעֵדִים – דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה, דִּכְתִיב: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״ אָמַר רַב הוּנָא: מַחֲלוֹקֶת – בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִין בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה, דִּכְתִיב: ״וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם״.

אמר עולא: מחלוקת חכמים ור׳ יהודה אם חייבים לעמוד או לא, היא דווקא בבעלי דינין, אבל בעדים — דברי הכל עדותם צריכה להיות בעמידה, דכתיב [שנאמר]: ״ועמדו שני האנשים״ (דברים יט, יז). אמר רב הונא: מחלוקת זו אם צריכים בעלי הדין לעמוד, היא דווקא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין — דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דכתיב [שנאמר]: ״וישב משה לשפט את העם ויעמד העם״ (שמות יח, יג).

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: מַחֲלוֹקֶת – בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִין בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה, דְּהָא עֵדִים כִּגְמַר דִּין דָּמוּ, וּכְתִיב בְּהוּ: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] בדברי רב הונא: מחלוקת — בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין — דברי הכל יהיו דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה, דהא [שהרי] עדים כגמר דין דמו [נחשבים], שעדותם היא סיום הענין והכרעתו מבחינתם, וכתיב בהו [ונאמר בהם]: ״ועמדו שני האנשים״.

דְּבֵיתְהוּ דְּרַב הוּנָא הֲוָה לָהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר: הֵיכִי נַעֲבֵיד? אִי אֵיקוּם מִקַּמָּהּ – מִסְתַּתְּמָן טַעֲנָתֵיהּ דְּבַעַל דִּינָא, לָא אֵיקוּם מִקַּמָּהּ – אֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא כְּחָבֵר! אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: צֵא וְאַפְרַח עֲלַי בַּר אַוָּוזָא וּשְׁדֵי עִלָּוַואי וְאֵיקוּם.

מסופר, דביתהו [אשתו] של רב הונא הוה [היה] לה דינא קמיה [דין לפני] רב נחמן, אמר: היכי נעביד [כיצד נעשה] בענין זה? אי איקום מקמה [אם אעמוד לפניה] משום כבודה כאשת תלמיד חכם, על ידי כך מסתתמן טענתיה דבעל דינא [יסתתמו טענותיו של בעל הדין] שאין הכל יודעים שצריך לחלוק לה כבוד משום שהיא אשת חכם, ויחשוב הצד השני שרב נחמן מעדיף אותה משום מה. ומן הצד האחר, אם לא איקום מקמה [אעמוד לפניה], הרי אמרו שאשת חבר הרי היא כחבר, וכבוד התורה הוא! אמר ליה [לו] רב נחמן לשמעיה [לשמשו]: צא ואפרח [והפרח] עלי בר אווזא [ברווז] ושדי עלוואי, ואיקום [וזרוק אותו לעברי, ואעמוד], כביכול בגלל הברווז, שאז אקיים את מצות העמידה, אבל לא ייראה הדבר כך.

וְהָאָמַר מָר: מַחֲלוֹקֶת – בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִים בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה! דְּיָתֵיב כְּמַאן דְּשָׁרֵי מְסָאנֵיהּ, וְאָמַר: ״אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּיב״.

ושואלים: ומה מועילה עצה זו? והאמר מר [והרי אמר החכם, רב הונא]: מחלוקת ר׳ יהודה וחכמים היא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין — דברי הכל דיינים בישיבה ובעלי דינין בעמידה! ומשיבים: ניתן לקיים דבר זה באופן דיתיב כמאן דשרי מסאניה [שהדיין יושב כמי שמתיר את מנעלו] שאין זו ישיבה גמורה אלא מעין חצי עמידה, ואמר [ואומר] את דינו: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב.

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, מוֹתְבִינַן לֵיהּ לְצוּרְבָא מֵרַבָּנַן, וּלְעַם הָאָרֶץ נַמִי אָמְרִינַן לֵיהּ: ״תִּיב״, וְאִי קָאֵי – לֵית לָן בָּהּ.

אמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן [תלמיד חכם] ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי [שיש להם דין זה עם זה], מותבינן ליה לצורבא מרבנן [מושיבים אנו אותו את התלמיד חכם], ולעם הארץ נמי אמרינן ליה: ״תיב״ [גם כן אומרים אנו לו: ״שב״], ואי קאי [ואם הוא עומד], מחמת כבוד או בושה, לית לן [אין לנו] בה ואין אנו צריכים להקפיד על כך.

רַב בַּר שֵׁרֵבְיָא הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא, אוֹתְבֵיהּ וְאוֹתֵיב נַמִי לְבַעַל דִּינֵיהּ, אֲתָא שְׁלִיחָא דְּבֵי דִינָא בְּטַשׁ בֵּיהּ וְאוֹקְמֵיהּ לְעַם הָאָרֶץ, וְלָא אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא ״תִּיב״. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָא מִסְתַּתְּמָן טַעֲנָתֵיהּ! אֲמַר רַב פַּפָּא, מֵימַר אָמַר: אִיהוּ הָא אוֹתְבָן, שְׁלִיחָא הוּא דְּלָא מִפַּיֵּיס מִינַּאי.

מסופר, רב בר שרביא הוה ליה דינא קמיה [היה לו דין לפני] רב פפא, אותביה ואותיב נמי לבעל דיניה [הושיבו והושיב גם כן את בעל דינו], אתא שליחא דבי דינא בטש ביה ואוקמיה [בא שליח בית הדין בעט בו והקימו] את עם הארץ, שהוא יושב במקום גדולים, ולא אמר ליה [לו] רב פפא: ״תיב״ [שב]. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה כך] רב פפא? והא [והרי] בכך מסתתמן טענתיה [מסתתמות טענותיו] של אותו האיש כשרואה שמעדיפים את בעל דינו! ומשיבים: במקרה זה אמר רב פפא לעצמו, מימר אמר [אומר הוא אותו בעל דין בליבו]: איהו הא אותבן [הוא הדיין הרי הושיב אותי], שליחא [השליח] הוא זה דלא מפייס מינאי [שאינו מרוצה ממני] ומציק לי, ואין הוא סבור שהדבר נוגע לדיין.

וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, לָא לִיקְדּוֹם צוּרְבָא מֵרַבָּנַן וְלֵיתִיב, מִשּׁוּם דְּמֶיחֱזֵי כְּמַאן דְּסָדַר לֵיהּ לְדִינֵיהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא קְבִיעַ לֵיהּ עִידָּנֵיהּ, אֲבָל קְבִיעַ לֵיהּ עִידָּנֵיהּ לֵית לָן בָּהּ, מֵימַר אָמַר: בְּעִידָּנֵיהּ טְרִיד.

ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן [תלמיד חכם] ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי [שיש להם דין זה עם זה], לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב [שלא יקדים התלמיד חכם וישב לפני הדיין ללמוד], משום דמיחזי כמאן דסדר ליה לדיניה [שנראה הדבר כמי שמסדר את דינו, טענותיו, לפניו] ואסור הדבר. ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא בתלמיד דלא קביע ליה עידניה [שלא קבוע לו זמנו] לבוא ללמוד לפני חכם זה באותה שעה, אבל כאשר קביע ליה עידניה לית לן בה [קבוע לו זמנו אין לנו בה], לפי שאז מימר אמר [אומר הצד השני]: בעידניה טריד [בזמנו, בלימודו הוא עסוק] ולכן הוא יושב לפניו.

וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן דְּיָדַע בְּסָהֲדוּתָא, וְזִילָא בֵּיהּ מִילְּתָא לְמֵיזַל לְבֵי דַּיָּינָא דְּזוּטָר מִינֵּיהּ לְאַסְהוּדֵי קַמֵּיהּ, לָא לֵיזִיל. אֲמַר רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה וְאֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל – הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל.

ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא [תלמיד חכם היודע בעדות לאדם מסויים], וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה [ומזולזל בו הדבר ללכת לבית דין של דיין קטן ממנו להעיד לפניו], לא ליזיל [שלא ילך]. אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] ראיה לדבר שמפני כבודו של חכם יכול הוא להימנע ממצוה, ששנינו: מצא אדם שק או קופה בדרך, ואין דרכו ליטול לטלטל דברים כאלה — הרי זה לא יטול כדי להשיבו לבעליו. משמע שמפני כבוד תלמיד חכם מבטלים מצות השבת אבידה שמן התורה.

הָנֵי מִילֵּי בְּמָמוֹנָא, אֲבָל בְּאִיסּוּרָא – ״אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״, כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִלּוּל ה׳ – אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.

ומעירים: הני מילי בממונא [דברים אלה אמורים בעדות ובשאר עניינים של ממון], אבל באיסורא [בדבר איסור] אין חוששים לכבוד החכם, שהכלל הוא: ״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ "(משלי כא, ל), לומר: כל מקום שיש בו חלול ה׳ — אין חולקין כבוד לרב, וצריך החכם למחול על כבודו כדי שלא ייגרם על ידי כך איסור, שהוא חילול השם.

רַב יֵימָר הֲוָה יָדַע לֵיהּ סָהֲדוּתָא לְמָר זוּטְרָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַמֵימָר, אוֹתְבִינְהוּ לְכוּלְּהוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְאַמֵימָר, וְהָאָמַר עוּלָּא: מַחֲלוֹקֶת – בְּבַעֲלֵי דִינִין, אֲבָל בְּעֵדִים – דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה! אֲמַר לֵיהּ: הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה, וַעֲשֵׂה דִּכְבוֹד תּוֹרָה עֲדִיף.

מסופר, רב יימר הוה ידע ליה סהדותא [היה יודע לו עדות] למר זוטרא, אתא לקמיה [בא לפני] אמימר, אותבינהו לכולהו [הושיב את כולם] את כל העדים, מפני כבודו של רב יימר. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר, והאמר [והרי אמר] עולא: מחלוקת — בבעלי דינין, אבל בעדים — דברי הכל שמעידים בעמידה! אמר ליה [לו]: האי [זו] מצות עשה שיעמדו העדים, והאי [וזו] מצות עשה על כבוד התורה להושיב את רב יימר, עשה של כבוד תורה עדיף, ולכן אני מושיב אותו, וכדי שלא לעוות את הדין, אני צריך להושיב את כולם.

(סִימַן: סַנֵיגֵרוֹן בּוּר גְּזֵלַת מִרְמָה.)

תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סַנֵיגֵרוֹן לִדְבָרָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״. וּמִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁלֹּא יֵשֵׁב תַּלְמִיד בּוּר לְפָנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון (סניגור) לדבריו? כלומר, שלא יצדיק את הדברים המוטעים שאמר בכל מיני תואנות? תלמוד לומר: ״מדבר שקר תרחק״ (שמות כג, ז). ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו? תלמוד לומר: ״מדבר שקר תרחק״, וכשיושב תלמיד כזה לפניו יכול לגרום לדיין לטעות.

מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁיּוֹדֵעַ לַחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, וְכֵן עֵד שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף עִמּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.

ועוד, מנין לדיין שיודע לחבירו הדיין שיושב עמו בדין שהוא גזלן ופסול לדין, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן ופסול לעדות, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר: ״מדבר שקר תרחק״.

מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁיּוֹדֵעַ בַּדִּין שֶׁהוּא מְרוּמֶּה, שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְהָעֵדִים מְעִידִין, אֶחְתְּכֶנּוּ, וִיהֵא

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שהוא מרגיש שדברי העדים הם שקר, אף שאינו יכול להוכיח זאת בחקירה ודרישה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין את הדין, ואין אני יכול להוכיח את שקרם, אחתכנו כפי העדות, ויהא