שֶׁהוֹצִיא אִישׁ פְּלוֹנִי שֵׁם רַע עַל בִּתִּי״ – חַיָּיבִין, הוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ – פָּטוּר!

שהוציא איש פלוני שם רע על בתי״ — חייבין, אם הודה האיש מפי עצמו שהוציא שם רע — פטור. והרי זה תשלום שכולו קנס, וחייבים עליו משום שבועת העדות!

הָא מַנִּי? רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: יָבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ.

ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון היא, שאמר: אף המודה בקנס, יבואו עדים ויעידו ויחייבו אותו בתשלום.

אֵימָא סֵיפָא: הוֹדָה מֵעַצְמוֹ – פָּטוּר, אֲתָאן לְרַבָּנַן!

ומקשים: אימא סיפא [אמור את סופה של ברייתא זו]: אם הודה מעצמו — פטור, אם כן אתאן לרבנן [באנו לשיטת חכמים] שאומרים שהמודה בקנס נפטר, ולא כשיטתו!

כּוּלָּהּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְהָכִי קָאָמַר: לָא מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ הוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ דְּפָטוּר – אֶלָּא הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים כְּלָל וְהוֹדָה מֵעַצְמוֹ.

ודוחים: הברייתא כולה שיטת ר׳ אלעזר בר׳ שמעון היא, והכי קאמר [וכך הוא אומר]: לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה] הזדמנות של הודה מפי עצמו שפטור, אלא היכא דליכא [במקום שאין] עדים כלל והודה מעצמו, אבל כשיש עדים הרי הוא מתחייב על פי העדים.

מתני׳ ״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבוֹאוּ וְתָעִידוּ שֶׁאֲנִי כֹּהֵן״, ״שֶׁאֲנִי לֵוִי״, ״שֶׁאֵינִי בֶּן גְּרוּשָׁה״, ״שֶׁאֵינִי בֶּן חֲלוּצָה״, ״שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי כֹּהֵן״, ״שֶׁאִישׁ פְּלוֹנִי לֵוִי״, ״שֶׁאֵינוֹ בֶּן גְּרוּשָׁה״, ״שֶׁאֵינוֹ בֶּן חֲלוּצָה״,

״משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שאני כהן״, או ״שאני לוי״, ״שאיני בן גרושה״, ״שאיני בן חלוצה״, ״שאיש פלוני הוא כהן״, ״שאיש פלוני לוי״, ״ש איש פלוני אינו בן גרושה״, ״שאינו בן חלוצה״ — פטורים על שבועת העדות,

״שֶׁאָנַס אִישׁ פְּלוֹנִי אֶת בִּתּוֹ״ וּ״פִתָּה אֶת בִּתּוֹ״, וְ״שֶׁחָבַל בִּי בְּנִי״, וְ״שֶׁחָבַל בִּי חֲבֵירִי״, ״שֶׁהִדְלִיק גְּדִישִׁי בְּשַׁבָּת״ – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.

לפי שאין אלה תביעות של ממון. וכן ״משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שאנס איש פלוני את בתו שלו״, ו״ש פתה את בתו״, או ״שחבל בי בני״, או ״שחבל בי חבירי״, ״שהדליק גדישי בשבת״, בכל הדברים האלו — הרי אלו פטורין, מפני שבכל אלה יש עונש מוות על העבירה, ופטור מתשלומים.

גמ׳ טַעְמָא דְּאִישׁ פְּלוֹנִי כֹּהֵן, דְּאִישׁ פְּלוֹנִי לֵוִי, הָא ״מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיַד פְּלוֹנִי״ – חַיָּיבִין, הָא קָתָנֵי סֵיפָא: עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַתּוֹבֵעַ!

מלשון המשנה מדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שאומר שיעידו שאיש פלוני כהן, או שאיש פלוני לוי — פטור, שאין זו תביעת ממון, הא [הרי] אם היה אומר ״משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שמנה לפלוני ביד פלוני״ — היו חייבין. הא קתני סיפא [הרי הוא שונה בסוף, בהמשך המשנה בפרקנו]: אין חייבים עד שישמעו מפי התובע, וכאן המשביע הוא אדם אחר, שאינו התובע!

אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּבָא בְּהַרְשָׁאָה. וְהָאָמְרִי נְהַרְדְּעֵי: לָא כָּתְבִינַן אוֹרַכְתָּא אַמִּטַּלְטְלֵי! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּכַפְרֵיהּ, אֲבָל לָא כַּפְרֵיהּ כָּתְבִינַן.

אמר שמואל: כאן מדובר בבא בהרשאה, שהוא מורשה מטעמו של אותו אדם ויכול לתבוע בשמו. ומקשים: והאמרי נהרדעי [והרי אומרים חכמי נהרדעא]: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי [אין אנו כותבים שטר הרשאה על מיטלטלים]! ומשיבים: הני מילי היכא דכפריה [דברים אלה אמורים במקום שכבר כפר בו הנתבע] ואז אין עושים הרשאה, אבל אם לא כפריה [כפר בו] — כתבינן [כותבים אנו] גם על מיטלטלים.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״אוֹאִין״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אוֹאִין״, מַה לְּהַלָּן אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן, אַף כָּאן אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאין הכתוב בענין שבועת העדות מדבר אלא בתביעת ממון? ר׳ אליעזר אומר: נאמר כאן ״אואין״ שנזכרת כמה פעמים המלה ״או״: ״והוא עד או ראה או ידע״ (ויקרא ה, א), ונאמר להלן בשבועת הפקדון ״אואין״: ״או בתשומת יד או בגזל״ וכו׳ (ויקרא כ״א:י״ט-כ׳), מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.

״אוֹאִין״ דְּרוֹצֵחַ יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן ״אוֹאִין״ וּמְדַבְּרִים שֶׁלֹּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן!

ומקשים: ״אואין״ של רוצח יוכיחו, שנאמר בו ״או השליך עליו בצדיה... או באיבה הכהו״ (במדבר לה, כ— כא), שהן ״אואין״ ומדברים שלא בתביעת ממון!

דָּנִין ״אוֹאִין״ שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן שְׁבוּעָה מֵ״אוֹאִין״ שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן שְׁבוּעָה, וְאַל יוֹכִיחוּ ״אוֹאִין״ דְּרוֹצֵחַ שֶׁאֵין עִמָּהֶן שְׁבוּעָה.

ומשיבים: יש להבדיל, דנין ״אואין״ שיש עמהן שבועה מ״אואין״ שיש עמהן שבועה כלומר, משבועת הפקדון, ואל יוכיחו ״אואין״ של רוצח שאין עמהן שבועה.

״אוֹאִין״ דְּסוֹטָה יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן ״אוֹאִין״ וְיֵשׁ עִמָּהֶן שְׁבוּעָה, וּמְדַבְּרִים שֶׁלֹּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן!

ומקשים: ״אואין״ של סוטה יוכיחו כגון ״או עבר עליו רוח קנאה״ (ויקרא ה, יד. ויקרא ה, ל), שהן ״אואין״ ויש עמהן שבועה, שהרי נאמר שהכהן משביע את האשה החשודה, ומדברים שלא בתביעת ממון!

דָּנִין ״אוֹאִין״ שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן שְׁבוּעָה וְאֵין עִמָּהֶן כֹּהֵן, מֵ״אוֹאִין״ שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן שְׁבוּעָה וְאֵין עִמָּהֶן כֹּהֵן, וְאַל יוֹכִיחוּ ״אוֹאִין״ דְּרוֹצֵחַ שֶׁאֵין עִמָּהֶן שְׁבוּעָה, וְאַל יוֹכִיחוּ ״אוֹאִין״ דְּסוֹטָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן שְׁבוּעָה יֵשׁ עִמָּהֶן כֹּהֵן.

ודוחים: דנין ״אואין״ שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן, מ״אואין״ שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן, ואל יוכיחו ״אואין״ של רוצח שאין עמהן שבועה, ואל יוכיחו ״אואין״ של סוטה שאף על פי שיש עמהן שבועה יש עמהן כהן. זוהי ההוכחה של ר׳ אליעזר.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה״ – יֵשׁ מֵאֵלֶּה שֶׁהוּא חַיָּיב, וְיֵשׁ מֵאֵלֶּה שֶׁהוּא פָּטוּר, הָא כֵּיצַד? תְּבָעוֹ מָמוֹן – חַיָּיב, דָּבָר אַחֵר – פָּטוּר.

ר׳ עקיבא אומר, נאמר בפרשת שבועת העדות: ״והיה כי יאשם לאחת מאלה״ (ויקרא ה, ה) — ״מאלה״ לשון מיעוט הוא, ללמד: יש מאלה שהוא חייב, ויש מאלה שהוא פטור, הא [הרי] כיצד? אם תבעו ממון — חייב, תבעו דבר אחר — פטור.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע״, בְּעֵדוּת הַמִּתְקַיֶּימֶת בִּרְאִיָּה בְּלֹא יְדִיעָה וּבִידִיעָה בְּלֹא רְאִיָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

ר׳ יוסי הגלילי אומר ראיה אחרת, הרי הוא אומר בפרשה זאת: ״והוא עד או ראה או ידע״ (ויקרא ה, א), לומר: בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה של הענין, או בידיעה בלא ראיה, בזה הכתוב מדבר.

רְאִיָּה בְּלֹא יְדִיעָה כֵּיצַד? ״מָנֶה מָנִיתִי לְךָ בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי״, ״יָבוֹאוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיָעִידוּ״ – זוֹ הִיא רְאִיָּה בְּלֹא יְדִיעָה;

ראיה בלא ידיעה, כיצד? שהוא אומר ״מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני״, והלה טוען: ״יבואו פלוני ופלוני ויעידו״ — זו היא ראיה בלא ידיעה, שהרי אינם יודעים לשם מה מנה לו את המנה, אם כהלוואה, או כפקדון, או כתשלום חוב.

יְדִיעָה בְּלֹא רְאִיָּה כֵּיצַד? ״מָנֶה הוֹדֵיתָה לִי בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי״, ״יָבוֹאוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיָעִידוּ״ – זוֹ הִיא יְדִיעָה בְּלֹא רְאִיָּה.

ידיעה בלא ראיה, כיצד? ״מנה הודיתה לי שאתה חייב בפני פלוני ופלוני״, והלה משיב: ״יבואו פלוני ופלוני ויעידו״ — זו היא ידיעה על החוב בלא ראיה של מעשה ההלוואה. ועדות כזו (בראיה או בידיעה לחוד) אינה אלא בדיני ממונות, ולא בדברים אחרים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִיֵּיב כָּאן וְחִיֵּיב בְּפִקָּדוֹן, מַה לְּהַלָּן אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן, אַף כָּאן אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן;

ר׳ שמעון אומר: יש ראיה אחרת לדבר, חייב כאן שבועה וחייב בפקדון, מה להלן בפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.

וְעוֹד, קַל וָחוֹמֶר: מַה פִּקָּדוֹן שֶׁעָשָׂה בּוֹ נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים, קְרוֹבִים כִּרְחוֹקִים, פְּסוּלִים כִּכְשֵׁרִים, וְחַיָּיב עַל

ועוד אפשר לומר, קל וחומר הוא מפקדון: מה פקדון שעשה בו נשים כאנשים, קרובים כרחוקים, פסולים ככשרים, וחייב על