וְעֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ מִבַּחוּץ, מַאי?

ועדים היו רואין אותו מבחוץ כשמנה לו, מאי [מה] הדין? האם אפשר לקבל את עדותם בזה?

אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא: וְהַלָּה מָה טוֹעֵן? אִי אָמַר: ״לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם״ – הוּחְזַק כַּפְרָן. אִי אָמַר: ״אִין, שָׁקְלִי וְדִידִי שָׁקְלִי״ – כִּי אָתוּ עֵדִים מַאי הָוֵי? אֲמַר לֵיהּ: הַמְנוּנָא אַתְּ, עוּל תָּא.

אמר ליה [לו] רב המנונא לרב יהודה: והלה, הנתבע, מה הוא טוען בענין זה? אי אמר [אם הוא אומר]: ״לא היו דברים מעולם״ — אם כן הוחזק כפרן, שהרי העדים מעידים שכן היה מעשה! אי אמר [אם הוא אומר]: ״אין, שקלי ודידי שקלי״ [״כן, לקחתי את הכסף ממנו ואולם את שלי לקחתי״], כי אתו [כאשר יבואו] עדים מאי הוי [מה יהיה]? הרי אין העדים יודעים מפני מה נטל ממנו כסף זה! אמר ליה [לו] רב יהודה: המנונא את [אתה]? עול תא [בוא והיכנס], שדברים של טעם אמרת.

הַהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: מָנֶה מָנִיתִי לְךָ בְּצַד עַמּוּד זֶה, אֲמַר לֵיהּ: לֹא עָבַרְתִּי בְּצַד עַמּוּד זֶה. אֲתוּ תְּרֵי סָהֲדֵי אַסְהִידוּ בֵּיהּ דְּהִשְׁתִּין מַיִם בְּצַד עַמּוּד זֶה. אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוּחְזַק כַּפְרָן.

ובענין דומה מסופר, ההוא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו]: מנה מניתי לך כהלוואה בצד עמוד זה, אמר ליה [לו] החבר: לא עברתי בצד עמוד זה, אתו תרי סהדי אסהידו ביה [באו שני עדים העידו בו] שהשתין מים בצד עמוד זה. אמר ריש לקיש: הוחזק כפרן, שהרי הוכח שעבר בצד עמוד זה.

מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן: הַאי דִּינָא פַּרְסָאָה הוּא! מִי קָאָמַר מֵעוֹלָם? בְּעֵסֶק זֶה קָאָמַר לֵיהּ!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: האי דינא פרסאה [זה דין פרסי] הוא, ולא דין שקול כדיני ישראל! מי קאמר [האם אמר] שמעולם לא עבר בצד העמוד? בעסק זה קאמר ליה [בענין זה אמר לו], ואין דברי העדים שייכים לכאן.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, הַהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: מָנֶה מָנִיתִי לְךָ בְּצַד עַמּוּד זֶה, אֲמַר לֵיהּ: לֹא עָבַרְתִּי בְּצַד עַמּוּד זֶה מֵעוֹלָם. נְפַקוּ בֵּיהּ סָהֲדֵי דְּהִשְׁתִּין מַיִם בְּצַד עַמּוּד זֶה. אֲמַר רַב נַחְמָן: הוּחְזַק כַּפְרָן.

איכא דאמרי [יש שאומרים] מעין זה בלשון אחרת, ההוא דאמר ליה לחבריה [אחד שאמר לו לחבירו]: מנה מניתי לך בצד עמוד זה, אמר ליה [לו]: לא עברתי בצד עמוד זה מעולם, נפקו ביה סהדי [יצאו בו עדים] שהעידו בו שהשתין מים בצד עמוד זה. אמר רב נחמן: הוחזק כפרן שהרי הוכחשו דבריו.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: כָּל מִילְּתָא דְּלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ דְּאִינִישׁ, עָבֵיד לָהּ וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מכאן אין ראיה שהוא כפרן, כי כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש [כל דבר שאינו מוטל על האדם לזכור] עביד לה, ולאו אדעתיה [עושה אותו, ואין זה בדעתו ובזכרונו], וכאשר הכחיש שהיה בצד העמוד — היה זה משום שלא היה צריך לזכור דבר זה.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִיֵּיב כָּאן וְחִיֵּיב בְּפִקָּדוֹן״ כו׳.

ושוב לביאורה של הברייתא, בשאלה מנין שדין שבועת העדות הוא דווקא בדבר שבממון, ששנינו שם שר׳ שמעון אומר: חייב כאן וחייב ב שבועת פקדון, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.

מְחַכוּ עֲלָהּ בְּמַעְרָבָא. מַאי חוּכָא?

מחכו עלה במערבא [היו צוחקים על כך בארץ ישראל] על ההוכחה הזו. ושואלים: מאי חוכא [מה הצחוק שבדבר]?

דְּקָתָנֵי: מַה לְּפִקָּדוֹן שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה בּוֹ מוּשְׁבָּע כְּנִשְׁבָּע מֵזִיד כְּשׁוֹגֵג;

ומסבירים: דקתני [ששנה] בהמשך הדברים: מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג; וזה הקושי:

מִכְּדֵי מוּשְׁבָּע מִפִּי עַצְמוֹ בְּעֵדוּת לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְנָא לֵיהּ? דְּגָמַר מִפִּקָּדוֹן, פִּקָּדוֹן נַמִי מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים נִגְמַר מֵעֵדוּת!

מכדי [הרי] מושבע מפי עצמו בעדות ל דעת ר׳ שמעון מנא ליה [מנין לו]? דגמר [שהוא לומד] דין זה בגזירה שווה מפקדון, והרי פקדון נמי [גם כן] נאמר כי מושבע מפי אחרים נגמר [נלמד] באותה דרך מעדות, ונאמר שאף בפקדון חייב כשמושבע מפי אחרים!

וּמַאי חוּכָא? דִּלְמָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּקַל וָחוֹמֶר מַיְיתֵי לָהּ: מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב, מִפִּי עַצְמוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן!

ודוחים: ומאי חוכא [ומה הצחוק שבדבר]? דלמא [שמא] ר׳ שמעון הלכה זו לא מגזירה שווה לדין פקדון למד, אלא בקל וחומר מייתי לה [מוציא אותה], מדין שבועת העדות בעצמה, וכך הוא לומד: כיצד יודעים שבעדות מושבע מפי עצמו חייב? אם מושבע מפי אחרים חייב, מפי עצמו לא כל שכן!

אֶלָּא חוּכָא אַמֵּזִיד כְּשׁוֹגֵג, דְּקָתָנֵי: מַה לְּפִקָּדוֹן שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה בּוֹ מוּשְׁבָּע כְּנִשְׁבָּע מֵזִיד כְּשׁוֹגֵג;

ומשיבים: אלא חוכא [הצחוק] הוא על מזיד כשוגג, דקתני [ששנה]: מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג; וכן הקושיה:

מִכְּדֵי מֵזִיד גַּבֵּי עֵדוּת מְנָא לֵיהּ? דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״וְנֶעְלַם״, הָכָא נַמִי לָא כְּתִיב בֵּיהּ ״וְנֶעְלַם״!

מכדי [הרי] מזיד גבי [אצל] עדות מנא ליה [מנין לו] שהוא חייב? משום שלא כתיב ביה [נאמר בו] ״ונעלם״, והרי הכא נמי [כאן, בפקדון גם כן] לא כתיב ביה [נאמר בו] ״ונעלם״, ולפיכך גם בפקדון יהא חייב על המזיד כשוגג!

אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא: וּמַאי חוּכָא? דִּלְמָא מֵזִיד דְּלָאו כְּשׁוֹגֵג בְּפִקָּדוֹן – מִמְּעִילָה רַבִּי שִׁמְעוֹן גָּמַר לָהּ!

אמר להו [להם] רב הונא לחכמים: ומאי חוכא [ומה הצחוק שבזה]? דלמא [שמא] הלכה זו שמזיד דלאו [שאינו] כשוגג בפקדון — מ דין מעילה ר׳ שמעון גמר לה [לומד אותה], שמשווה דין שבועת הפקדון לדין מעילה בקדשים, שכשם שבמעילה חייב רק בשוגג — הוא הדין בפקדון!

וְהַיְינוּ חוּכָא: אַדְּגָמַר לָהּ מִמְּעִילָה נִגְמַר לָהּ מֵעֵדוּת.

ומשיבים: והיינו חוכא [וזהו הצחוק], אדגמר לה [עד שהוא לומד את הדבר] ממעילה לומר שאינה במזיד נגמר לה [שילמד אותה] מעדות, ויחייב גם על המזיד!

מִסְתַּבְּרָא, מִמְּעִילָה הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן מְעִילָה מִמְּעִילָה.

ודוחים: מסתברא [מסתבר] כי ממעילה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן מעילה ממעילה, שהביטוי ״מעל״ מופיע גם במעילה (״כי תמעול מעל״. ויקרא ה, טו) וגם בשבועת הפקדון כתוב ״כי תמעול מעל״ (ויקרא ה, כא).

אַדְּרַבָּה, מֵעֵדוּת הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן ״תֶחֱטָא״ מִ״תֶחֱטָא״!

ומקשים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מעדות הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן ״תחטא״ מ״תחטא״ שמלה זו מצויה בשניהם!

מִסְתַּבְּרָא, מִמְּעִילָה הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן מְעִילָה בַּכֹּל נֶהֱנֶה בְּקָבוּעַ חוֹמֶשׁ וְאָשָׁם.

ודוחים: מסתברא [מסתבר] כי ממעילה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש בפקדון הרבה צדדים דומים למעילה: ששניהם קרויים מעילה ששניהם נוהגים בכל אדם, ולא רק בראויים לכך כמו בעדות. בשניהם נהנה מדבר שאינו שלו (במעילה — מקדשים, ובפקדון — מרכוש של אחר). בשניהם יש כפרה בקרבן קבוע (ובשבועת עדות בעולה ויורד). בשניהם יש חיוב חומש בנוסף על תשלום הקרן, ואשם ששניהם מתכפרים בקרבן אשם.

אַדְּרַבָּה, מֵעֵדוּת הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן חֵטְא הֶדְיוֹט בִּשְׁבוּעָה תַּבְעֵיהּ וְכַפְרֵיהּ וְ״אוֹאִין״! הָנָךְ נְפִישִׁין.

ודוחים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מעדות הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן חטא (״תחטא״ ״תחטא״). בשניהם מדובר בממון של הדיוט ולא קדשים. וכן מדובר בשבועה. בשניהם מתחייב במקרה שתבעיה וכפריה [שתבעו וכפר לו], שאין עבירות אלה באות אלא לאחר תביעה וכפירה, ו״אואין״ בשניהם מצויה המלה ״או״ כמה פעמים! ומשיבים: מכל מקום הנך נפישין [אלה הצדדים השווים למעילה מרובים יותר].

אֶלָּא מַאי חוּכָא?

ושואלים: אם כן, שיישבנו דברי ר׳ שמעון, אלא מאי חוכא [מהו הצחוק] שצחקו בארץ ישראל?

כִּי אֲתָא רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מִבֵּי רַב אָמְרִי: הַיְינוּ חוּכָא, מִכְּדֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן גְּזֵירָה שָׁוָה גָּמֵיר, לָמָּה לֵיהּ דְּפָרֵיךְ: מַה לְּפִקָּדוֹן שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה בּוֹ מוּשְׁבָּע כְּנִשְׁבָּע מֵזִיד כְּשׁוֹגֵג.

כי אתא [כאשר בא] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע מבי רב [מבית רבם] אמרי [אמרו] כך: היינו חוכא [זהו הצחוק], מכדי [הרי] ר׳ שמעון בגזירה שוה גמיר [הוא לומד] בסוף (מן המלים ״תחטא״ ״תחטא״), ואם כן למה ליה דפריך [לו להקשות]: מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג? היה לו ללמוד דין פקדון מעדות, ולהשוותם בדברים אלה!

וּמַאי חוּכָא? דִּלְמָא כִּי פָּרֵיךְ – מִקַּמֵּי דְּתֵיקוּם לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה, בָּתַר דְּקָמָא לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה לָא פָּרֵיךְ!

ודוחים: ומאי חוכא [ומה הצחוק]? דלמא כי פריך [שמא כאשר הוא מקשה] וסבור שיש הבדל באלה — הרי זה מקמי דתיקום ליה [לפני שעמדה והוחזקה בידו] הגזירה שוה, שקודם הישווה את הדינים בדרך של בנין אב, אבל בתר דקמא ליה [אחרי שעמדה לו] הגזירה שוה שבה יש השוואה גמורה של הדברים, לא פריך [מקשה] קושיה הזו, וסבור באמת שבפקדון חייב על המזיד כשוגג!

וְלָא? וְהָאֲמַר לְהוּ רָבָא בַּר אִיתַּי לְרַבָּנַן: מַאן תְּנָא שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן לֹא נִיתָּן זְדוֹנָהּ לְכַפָּרָה? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא!

ושואלים: ולא? האם אין ר׳ שמעון סבור עוד כך, והוא חוזר בו מקושיה זו? והאמר להו [והרי אמר להם] רבא בר איתי לרבנן [לחכמים]: מאן [מיהו] התנא הסבור ששבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה כלל? שיטת ר׳ שמעון היא! משמע שהוא עומד בדעתו שבפקדון אין הזדון כשגגה!

דִּלְמָא מֵזִיד כְּשׁוֹגֵג פָּרֵיךְ, דְּגָמַר לָהּ מִמְּעִילָה, דְּהָנָךְ נְפִישִׁין, אֲבָל מוּשְׁבָּע כְּנִשְׁבָּע לָא פָּרֵיךְ.

ומציעים: דלמא [שמא] כאשר ר׳ שמעון מקשה, דווקא ממזיד כשוגג פריך [הוא מקשה], והלכה זו עומדת בעינה גם לאחר שלמד גזירה שווה, משום דגמר לה [שהוא לומד אותה] ממעילה, שכשם שבמעילה מביא קרבן רק על השגגה — כן הוא גם כן לענין הפקדון. והטעם שלמד הלכה זו ממעילה ולא מעדות, הוא כפי שאמרנו דהנך נפישין [שאלה הצדדים השווים למעילה מרובים יותר] מאשר בהשוואה לעדות, אבל לגבי מושבע כנשבע לא פריך [אינו מקשה] עוד, אלא הוא סבור שבגלל הגזירה השווה הרי גם בפקדון כמו בעדות עשו מושבע כנשבע.

וְתֶהְדַּר עֵדוּת וְתִגְמַר לָהּ מִפִּקָּדוֹן, מֵזִיד דְּלָאו כְּשׁוֹגֵג: מַה פִּקָּדוֹן – שׁוֹגֵג אִין, מֵזִיד לָא, אַף עֵדוּת – שׁוֹגֵג אִין, מֵזִיד לָא, כִּי הֵיכִי דְּיָלֵיף פִּקָּדוֹן מִמְּעִילָה!

ושואלים: ו אם כן, שלר׳ שמעון בפקדון אין המזיד מביא קרבן כשוגג, תהדר [תחזור] העדות ותגמר לה [ותילמד] מפקדון ונאמר מזיד דלאו [שאינו] כשוגג: מה פקדון, שוגג — אין [כן], מזיד — לא, אף עדות, שוגג — אין [כן], מזיד — לא, כי היכי דיליף [כמו שהוא לומד] פקדון ממעילה!