בְּמִי שֶׁהוּא רַחוּם קָאָמַר.

במי שהוא רחום קאמר [הוא אומר], שאף ש״חנון״ ו״רחום״ אינם שמות, מובן שהכוונה היא לשבועה בשם.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, ״בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ״ נַמִי, בְּמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ קָאָמַר!

אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך], בדין הקודם במשנה, כשמשביע אותם ״בשמים ובארץ״ נמי [גם כן] נפרש שבמי שהשמים והארץ שלו קאמר [הוא אומר], ומדוע שנינו שפטורים?

הָכִי הָשְׁתָּא?! הָתָם כֵּיוָן דְּלֵיכָּא מִידֵי אַחֲרִינָא דְּאִיקְרִי רַחוּם וְחַנּוּן, וַדַּאי בְּמִי שֶׁהוּא חַנּוּן, וַדַּאי בְּמִי שֶׁהוּא רַחוּם קָאָמַר, הָכָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא שָׁמַיִם וְאֶרֶץ, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ קָאָמַר.

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם], כיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי [שאין דבר אחר שנקרא] רחום וחנון, ודאי במי שהוא חנון, ודאי במי שהוא רחום קאמר [הוא אומר]. הכא [כאן], כיון דאיכא [שיש] שמים וארץ, שמא כשאומר ״משביעכם אני בשמים ובארץ״, בשמים ובארץ ממש קאמר [הוא אומר] ולא בבורא שמים וארץ.

תָּנוּ רַבָּנַן: כָּתַב אָלֶף לָמֶד מֵ״אֱלֹהִים״, ״יה״ מ״יי״ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נִמְחָק. שִׁין דָּלֶת מִ״שַׁדַּי״, אָלֶף דָּלֶת מֵ״אֲדֹנָי״, צָדִי בֵּית מִ״צְבָאוֹת״ – הֲרֵי זֶה נִמְחָק;

מתוך שהוזכרו שמות נמחקים ושאינם נמחקים דנים בפרטי הדברים. תנו רבנן [שנו חכמים]: כתב אלף למד מ שם ״אלהים״, ״יה״ מ תוך יי (שם הויה) — הרי זה אינו נמחק, אבל אם כתב שין דלת מ״שדי״, אלף דלת מ״אדני״, צדי בית מ״צבאות״ — הרי זה נמחק.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״צְבָאוֹת״ כּוּלּוֹ נִמְחָק, שֶׁלֹּא נִקְרָא צְבָאוֹת אֶלָּא עַל שֵׁם יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״. אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.

ר׳ יוסי אומר: ״צבאות״ כולו נמחק, שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל, ואין זה שם לעצמו, שנאמר: ״והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים״ (שמות ז, ד). אמר שמואל: אין הלכה כר׳ יוסי.

תָּנוּ רַבָּנַן: כָּל הַטָּפֵל לַשֵּׁם, בֵּין מִלְּפָנָיו וּבֵין מִלְּאַחֲרָיו – הֲרֵי זֶה נִמְחָק. לְפָנָיו כֵּיצַד? ״לַיי׳״ – ל׳ נִמְחָק, ״בַּיי׳״ – ב׳ נִמְחָק, ״וַיי׳״ – ו׳ נִמְחָק, ״מֵיי׳״ – מ׳ נִמְחָק, ״שֶׁיי׳״ – שׁ׳ נִמְחָק, ״הָיי׳״ – ה׳ נִמְחָק, ״כַּיי׳״ – כ׳ נִמְחָק;

תנו רבנן [שנו חכמים]: כל הטפל לשם כלומר, כל אות שימוש הקשורה לאחד מן השמות שאינם נמחקים, בין מלפניו ובין מלאחריו — הרי זה נמחק. לפניו כיצד? אם כתב ״ליי׳ "— ל׳ נמחק, ״ביי׳ "— ב׳ נמחק, ״ויי׳ "— ו׳ נמחק, ״מיי׳ "— מ׳ נמחק, ״שיי׳ "— ש׳ נמחק, ״היי׳ "— ה׳ נמחק, ״כיי׳ "— כ׳ נמחק.

לְאַחֲרָיו כֵּיצַד? ״אֱלֹהֵינוּ״ – נ״ו נִמְחָק, ״אֱלֹהֵיהֶם״ – ה״ם נִמְחָק, ״אֱלֹהֵיכֶם״ – כ״ם נִמְחָק. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: לְאַחֲרָיו אֵינוֹ נִמְחָק, שֶׁכְּבָר קִדְּשׁוֹ הַשֵּׁם. אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים.

לאחריו כיצד? אם כתב ״אלהינו״ — נ״ו נמחק, ״אלהיהם״ — ה״ם נמחק, ״אלהיכם״ — כ״ם נמחק. אחרים אומרים: מה שכתוב לאחריו אינו נמחק, שכבר קדשו השם שהוא כחלק ממנו. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

(אַבְרָהָם דְּלַטְיָא לְנָבוֹת בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן שְׁלֹמֹה דָּנִיֵּאל, סִימָן).

(סימן להלכות הבאות: אברהם דלטיא לנבות בגבעת בנימן שלמה דניאל, סימן).

כָּל שֵׁמוֹת הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה בְּאַבְרָהָם קֹדֶשׁ, חוּץ מִזֶּה שֶׁהוּא חוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ״;

כל שמות של קודש האמורים בתורה באברהם — כולם הם שמות קדש, חוץ מ שם זה שהוא חול, שנאמר: ״ויאמר יי׳ אם נא מצאתי חן בעיניך״ (בראשית יח, ג), שכוונתו היא לשון רבים, למלאכים.

חֲנִינָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אָמְרוּ: אַף זֶה קֹדֶשׁ. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין יוֹתֵר מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, כְּמַאן? כְּאוֹתוֹ הַזּוּג.

חנינא בן אחי ר׳ יהושע ור׳ אלעזר בן עזריה משום ר׳ אלעזר המודעי אמרו: אף זה קדש. ואומרים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת זו] שאמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה, שהרי אמר אברהם לה׳ שימתין לו עד שיכניס את האורחים, כמאן [כשיטת מי]? כאותו הזוג שהם מפרשים ששם זה הוא שם קודש.

כָּל שֵׁמוֹת הָאֲמוּרִים בְּלוֹט חוֹל, חוּץ מִזֶּה שֶׁהוּא קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ״ וגו׳, מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

כל שמות האמורים בלוט — חול, שכוונתו למלאכים, חוץ מזה שהוא קדש, שנאמר: ״ויאמר לוט אלהם אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל את חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי״ (בראשית יט, יח— יט), שמתוך הפסוק נראה שהוא מדבר למי שיש בידו להמית ולהחיות, זה הקדוש ברוך הוא.

כָּל שֵׁמוֹת הָאֲמוּרִים בְּנָבוֹת קֹדֶשׁ, בְּמִיכָה – חוֹל; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּנָבוֹת – קֹדֶשׁ. בְּמִיכָה – יֵשׁ מֵהֶן חוֹל וְיֵשׁ מֵהֶן קֹדֶשׁ; אָלֶף לָמֶד – חוֹל, יוּד הֵי – קֹדֶשׁ, חוּץ מִזֶּה שֶׁאָלֶף לָמֶד וְהוּא קֹדֶשׁ: ״כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁילֹה״.

כל שמות האמורים בנבות כגון ״ברך נבות אלהים ומלך״ (מלכים א כא, יג) — כולם שמות קדש הם. וכל שמות האמורים במיכה ובפסל שעשה (ראה שופטים פרקים יז— יח) — חול, שהכוונה לעבודה זרה. ר׳ אליעזר אומר: השמות האמורים בנבות — קדש, במיכה — יש מהן חול ויש מהן קדש, אם כתוב השם באלף למד (אלהים) — הרי זה שם חול, שהכוונה לעבודה זרה, אם כתוב ביוד הי (שם הויה) — קדש, חוץ מזה ש הוא באלף למד והוא קדש, והוא מה שנאמר: ״כל ימי היות בית האלהים בשילה״ (שופטים יח, לא).

כָּל שֵׁמוֹת הָאֲמוּרִים בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חוֹל, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: קֹדֶשׁ.

כל שמות האמורים בגבעת בנימין ששאלו בה׳ אם לצאת למלחמה (ראה שופטים פרק כ) — ר׳ אליעזר אומר: חול, שאין הכוונה שם לקדוש ברוך הוא, אלא לאלילים שהיו להם. ר׳ יהושע אומר: קדש.

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכִי מַבְטִיחַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה?

אמר לו ר׳ אליעזר: כיצד יכול אתה לומר שהוא קודש? וכי הקדוש ברוך הוא מבטיח ואינו עושה? והרי פעמיים עלו למלחמה והוכו!

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מַה שֶּׁהִבְטִיחַ עָשָׂה, וְהֵם לֹא בִּיחֲנוּ אִם לִנְצוֹחַ אִם לִנָּצֵחַ; בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁבִּיחֲנוּ – הִסְכִּימוּ עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפִנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן (הַכֹּהֵן) עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם [בְּנֵי] בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל״ וגו׳.

אמר לו ר׳ יהושע: מה שהבטיח הקדוש ברוך הוא עשה, ובכל פעם ענה למה ששאלו, ו בפעמים הראשונות כששאלו באורים ותומים הם לא ביחנו (שאלו, בדקו) אם הם עומדים לנצוח (לנצח במלחמה) אם לנצח (להיות מנוצחים), וב פעם האחרונה שביחנו (בדקו דבר זה) האם יעלו ויצליחו או לא, הסכימו על ידן, שנאמר: ״ופנחס בן אלעזר בן אהרן (הכהן) עמד לפניו בימים ההם לאמר האוסף עוד לצאת למלחמה עם [בני] בנימן אחי אם אחדל ויאמר ה׳ עלו כי מחר אתננו בידך״ (שופטים כ, כח).

כָּל שְׁלֹמֹה הָאֲמוּרִין בְּשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ, שִׁיר לְמִי שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, חוּץ מִזֶּה: ״כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה״ – שְׁלֹמֹה לְדִידֵיהּ, ״וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ״ – רַבָּנַן; וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף זֶה חוֹל: ״הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים״.

כל ״שלמה״ האמורין בשיר השירים הם קדש, כגון ״שיר השירים אשר לשלמה״, וכוונתו שיר למי שהשלום שלו, חוץ מ פסוק זה: ״כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה״ (שיר השירים ח, יב), כלומר, אלף הם של המלך שלמה לדידיה [לעצמו], ״ומאתים לנטרים את פריו״ (שיר השירים ח, יב) שהם רבנן [חכמים]. ויש אומרים: אף פסוק זה בשיר השירים חול, שנאמר בו: ״הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה״ (שיר השירים ג, ז).

אַף זֶה וְלָא מִיבָּעֵי הָאֵיךְ? אֶלָּא הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מַלְכוּתָא דְּקָטְלָא חַד מִשִּׁיתָּא בְּעָלְמָא לָא מִיעַנְשָׁא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה״ – לְמַלְכוּתָא דִרְקִיעָא, ״וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ״ – לְמַלְכוּתָא דְּאַרְעָא; שְׁמוּאֵל לָא כְּתַנָּא קַמָּא וְלָא כְּיֵשׁ אוֹמְרִים!

ושואלים: אף כתוב זה חול, ולא מיבעי האיך [נצרך לומר האחר] הפסוק הקודם שהובא? אלא הא [זו] שאמר שמואל: מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא [מלכות שהורגת אחד משישה מבני העולם אינה נענשת] משום שזה חלק מכוח המלכות, שנאמר: ״כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה״, שכוונתו למלכותא דרקיעא [למלכות השמים], שאלף שייכים לקב״ה, ״ומאתים לנטרים את פריו״ — למלכותא דארעא [למלכות הארץ], ואם כן יוצא ששמואל שמפרש שה״אלף לך שלמה״ כוונתו הקדוש ברוך הוא, לא סבור לא כתנא קמא ולא כיש אומרים, שלכאורה שניהם מודים ש״האלף לך שלמה״ הוא חול!

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: זֶה – קֹדֶשׁ, וְזֶה הוּא חוֹל – דְּ״מִטָּתוֹ״, וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּיֵשׁ אוֹמְרִים.

אלא הכי קאמר [כך הוא אומר], ויש אומרים: שם זה של ״האלף לך שלמה״ קדש, וזה הוא חול — הפסוק האחר שמדבר ב״מטתו״, ו לפי זה שמואל שאמר הוא כ דעת יש אומרים.

כָּל מַלְכַיָּא הָאֲמוּרִים בְּדָנִיֵּאל חוֹל, חוּץ מִזֶּה שֶׁהוּא קֹדֶשׁ: ״אַנְתְּ מַלְכָּא [מֶלֶךְ] מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב לָךְ״;

כל מלכיא [המלכים] האמורים בדניאל חול, וכוונתם מלכים סתם, חוץ מזה שהוא קדש, שנאמר בו: ״אנת מלכא [מלך] מלכיא די אלה שמיא מלכותא חסנא ותקפא ויקרא יהב לך״ (דניאל ב, לז);

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף זֶה קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מָרִי חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ לְעָרָךְ״, לְמַאן קָאָמַר? אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לִנְבוּכַדְ נֶצַּר קָאָמַר לֵיהּ, שַׂנְאוֹתֵיהּ מַאי נִינְהוּ? יִשְׂרָאֵל, מֵילָט קָא לָיֵיט לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל?

ויש אומרים: אף זה קדש, שנאמר: ״מרי חלמא לשנאך ופשרה לערך״ (דניאל ד, טז), שיש לשאול למאן קאמר [למי הוא אומר] את הדבר הזה? אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שכאשר הוא אומר ״מרי״ לנבוכד נצר קאמר ליה [אומר לו], והרי שנאותיה מאי נינהו [שונאיו מי הם]? ישראל, מילט קא לייט להו [וכי הוא מקלל אותם] את ישראל? ו מצד שני,

וְתַנָּא קַמָּא סָבַר: שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל אִיכָּא, שׂוֹנְאֵי גוֹיִם לֵיכָּא?

תנא קמא הסבור ש״מרי״ פה כוונתו נבוכדנצר, סבר [סבור]: וכי שונאי ישראל איכא [יש] לנבוכדנצר, שונאי גוים ליכא [אין]? הרי היו לו גם שונאים שלא היו ישראל, ועליהם דיבר דניאל.

״וּבְכָל כִּנּוּיִין – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין״ כו׳.

שנינו במשנה: ובכל כנויין — הרי אלו חייבין

וּרְמִינְהִי: ״יִתֵּן ה׳ אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה״ – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה״! לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה״, נֶאֱמַר כָּאן ״אָלָה״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אָלָה״, מַה לְּהַלָּן שְׁבוּעָה אַף כָּאן שְׁבוּעָה, מַה לְּהַלָּן בְּשֵׁם אַף כָּאן בְּשֵׁם!

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה מברייתא]: הכתוב ״יתן ה׳ אותך לאלה ולשבעה״ (במדבר ה, כא) מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר בתחילת הפסוק: ״והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה״! ומשיבים: לפי שנאמר בשבועת העדות: ״ושמעה קול אלה״ (ויקרא ה, טו) יש ללמוד כך: נאמר כאן בעדות ״אלה״, ונאמר להלן בסוטה ״אלה״, מה להלן בסוטה מדובר בשבועה, אף כאן בעדות מדובר בשבועה, וכן מה להלן השבועה היא בשם אף כאן בשם. והרי זה שלא כמשנתנו, לפיה שבועת העדות היא גם בכינויים!

אֲמַר אַבַּיֵי, לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידִי, הָא רַבָּנַן; דְּתַנְיָא, רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידִי אוֹמֵר: הוֹאִיל וְאָמְרָה תּוֹרָה הִשָּׁבַע וְאַל תִּשָּׁבַע, קַלֵּל וְאַל תְּקַלֵּל, מַה הִשָּׁבַע בְּשֵׁם – אַף לֹא תִּשָּׁבַע בְּשֵׁם, מַה קַּלֵּל בְּשֵׁם – אַף לֹא תְּקַלֵּל בְּשֵׁם.

אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] הברייתא, כדברי ר׳ חנינא בר אידי, הא רבנן [זו, משנתנו, כדברי חכמים]. דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ חנינא בר אידי אומר: הואיל ואמרה תורה במקרים מסויימים השבע, ו במקרים אחרים אמרה אל תשבע, וכן אמרה קלל ו אמרה אל תקלל, מה השבע שאמרה תורה הוא בשם, אף כשאמרה לא תשבע הוא בשם, וכן מה במקום שנאמר קלל הוא בשם אף לא תקלל הוא בשם.

וְרַבָּנַן, אִי גְּמִירִי גְּזֵירָה שָׁוָה – נִיבָּעֵי שֵׁם הַמְּיוּחָד, אִי לָא גְּמִירִי גְּזֵירָה שָׁוָה – אָלָה דִּשְׁבוּעָה הִיא מְנָא לְהוּ?

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר׳ חנינא בר אידי, אי גמירי [אם הם למודים במסורת] גזירה שוה זו מסוטה לשבועת העדות, אם כן ניבעי [שנצטרך] שתהא שבועת העדות והקללה דווקא בשם המיוחד, אי לא גמירי [אם הם לא למודים] גזירה שוה, זו, אם כן אלה האמורה בשבועת העדות ששבועה היא מנא להו [מנין להם]?

נָפְקָא לְהוּ מִדְּתַנְיָא: ״אָלָה״ – אֵין אָלָה אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבוּעַת הָאָלָה״.

ומשיבים: נפקא להו מדתניא [לומדים הם דבר זה ממה ששנויה ברייתא] בענין שבועת העדות: ״ושמעה קול אלה״ (ויקרא ה,א) — אין אלה אלא לשון שבועה, וכן הוא אומר: ״והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה״ (במדבר ה, כא).

הָתָם ״שְׁבוּעַת הָאָלָה״ כְּתִיב! הָכִי קָאָמַר: ״אָלָה״ – אֵין אָלָה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה״.

ומקשים: התם [שם] לא נאמרה ״אלה״ סתם, אלא ״שבועת האלה״ כתיב [נאמר], ומשמע שאלה עצמה אינה שבועה! ומסבירים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: ״אלה״ — אין אלה אלא בשבועה, וכן הוא אומר: ״והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה״.