אֶלָּא אֵיפּוּךְ, אֲפִילּוּ בְּאִיסּוּרָא לֵית לֵיהּ.

אלא בכל זאת איפוך [הפוך] את השיטות במשנתנו, ואמור שר׳ מאיר הוא הפוטר, אפילו באיסורא לית ליה [באיסור אין לו] מכלל לאו אתה שומע הן.

מַתְקִיף לֵיהּ רָבִינָא: וּבְאִיסּוּרָא לֵית לֵיהּ? אֶלָּא מֵעַתָּה, שְׁתוּיֵי יַיִן וּפְרוּעֵי רֹאשׁ דִּבְמִיתָה, הָכִי נַמִי דְּלֵית לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר? וְהָתְנַן, אֵלּוּ שֶׁבְּמִיתָה: שְׁתוּיֵי יַיִן וּפְרוּעֵי רֹאשׁ!

מתקיף ליה [מקשה על כך] רבינא: ובאיסורא לית ליה [ובענייני איסורים אין לו] מכלל לאו אתה שומע הן? אלא מעתה, שתויי יין ופרועי ראש שדינם במיתה, הכי נמי דלית ליה [כך גם כן שאין לו] לר׳ מאיר הלכה זו? שהרי אין הדבר מפורש בלשון זו בכתוב, ונלמד רק בדרך מכלל לאו אתה שומע הן. והתנן [והרי שנינו במשנה], אלו שבמיתה: שתויי יין ופרועי ראש, ולא נחלקו בזה כלל!

אֶלָּא לְעוֹלָם תֵּיפּוּךְ, כִּי לֵית לֵיהּ – בְּמָמוֹנָא, בְּאִיסּוּרָא אִית לֵיהּ, וְשָׁאנֵי סוֹטָה דְּאִיסּוּרָא דְּאִית בֵּיהּ מָמוֹנָא הוּא. הדרן עלך שבועת העדות

אלא לעולם תיפוך [תהפוך] את השיטות במשנתנו, ואמור שלדעת ר׳ מאיר אין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, ואולם כי לית ליה [כאשר אין לו] לר׳ מאיר מכלל לאו אתה שומע הן — הרי זה ב ענין ממונא [ממון], אבל באיסורא אית ליה [באיסור יש לו], ומשום כך אינו חולק בענין שתויי יין, ושאני [ושונה] סוטה שאינו סבור בעניינה מכלל לאו אתה שומע הן, למרות שהוא איסור — משום דאיסורא דאית ביה ממונא [שאיסור שיש בו ממון] הוא, שהרי יש בזה השלכות לענין תשלום כתובתה.

מתני׳ שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִים,

בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין – מִפִּי עַצְמוֹ, וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְפְּרֶנּוּ בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

שבועת הפקדון שנשבע לשקר שאין בידו פקדון של חבירו (או כל ממון אחר שחבירו תובעו). ודיניה מפורשים בכתוב (ויקרא ה, כ—כו) שמשיב את החפץ לבעליו בתוספת חומש, ומביא קרבן אשם, נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים גם אם בעל הפקדון (המשביע) קרוב לנפקד, בכשרים ובפסולים, בין

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים – כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ חַיָּיב.

בפני בית דין ו בין שלא בפני בית דין — מפי עצמו כשנשבע הוא בעצמו, ו אם מושבע מפי אחרים, אינו חייב עד שיכפרנו בבית דין, דברי ר׳ מאיר.

וְחַיָּיב עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה, וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל שִׁגְגָתָהּ גְּרֵידָתָא. וּמַה חַיָּיב עַל זְדוֹנָהּ? אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים.

וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים — כיון שכפר בו חייב, ואפילו שלא בבית דין.

שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי פִּקְדּוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי״; אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי״, ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – הֲרֵי זֶה חַיָּיב.

וחייב קרבן על זדון השבועה, ו כן חייב על שגגתה של השבועה, שאינו יודע שמתחייב על כך קרבן, עם זדון הפקדון, שהוא יודע שהוא נשבע לשקר. ואינו חייב על שגגתה גרידתא [בלבד], אם שכח וחשב שבאמת אינו חייב לחבירו דבר. ומה חייב על זדונה? קרבן אשם בכסף שני שקלים לפחות.

הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חָמֵשׁ פְּעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, וְכָפַר – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מַה טַּעַם? מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת.

שבועת הפקדון כיצד? אמר לו: ״תן לי פקדוני שיש לי בידך״, ואמר הנפקד: ״שבועה שאין לך בידי״; או שאמר לו הנפקד: ״אין לך בידי״, ואמר לו המפקיד: ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — הרי זה חייב קרבן, אם שיקר.

הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִים אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ: ״תֵּן לָנוּ פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּיָדְךָ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי, וְלֹא לְךָ וְלֹא לְךָ״ – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַד שֶׁיֹּאמַר ״שְׁבוּעָה״, בָּאַחֲרוֹנָה; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיֹּאמַר ״שְׁבוּעָה״ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

השביע עליו חמש פעמים, בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, וכפר — חייב על כל אחת ואחת. אמר ר׳ שמעון: מה טעם הדבר? מפני שיכול לחזור ולהודות בכל פעם, לאחר שנשבע, ולשלם, ואם כן בכל שבועה חוזר וכופר.

״תֵּן לִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד גָּזֵל וַאֲבֵידָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי פִּקָּדוֹן וּתְשׂוּמֶת יָד וְגָזֵל וַאֲבֵידָה״ – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

היו חמשה תובעים אותו, אמרו לו: ״תן לנו פקדון שיש לנו בידך״, ואמר להם: ״שבועה שאין לכם בידי״ — אינו חייב אלא משום שבועה אחת. אבל אמר להם ״שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך״ — חייב על כל אחת ואחת. ר׳ אליעזר אומר: עד שיאמר לשון שבועה באחרונה, שיאמר ״ולא לך ולא לך בשבועה״, שברור מכאן שנשבע לכל אחד. ר׳ שמעון אומר: עד שיאמר לשון שבועה במפורש לכל אחד ואחד: "...ושבועה שאין לך, ושבועה שאין לך״.

״תֵּן לִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי״ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְכוּסְּמִין״ – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת; רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָמַר: ״חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכוּסֶּמֶת״ – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

אמר לו חבירו: ״תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך״, ואמר לו: ״שבועה שאין לך בידי״ — אינו חייב אלא משום שבועה אחת, אבל אם נשבע לו: ״שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה״ — חייב על כל אחת ואחת.

״אָנַסְתָּ וּפִיתִּיתָ אֶת בִּתִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִּיתִּיתִי״, ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב; רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ; אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם בֹּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ.

אמר לו: ״תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך״, ואמר לו: ״שבועה שאין לך בידי״ — אינו חייב אלא אחת, ואם פירש: ״שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין״ — חייב על כל אחת ואחת. ר׳ מאיר אומר: אפילו אמר ״חטה ושעורה וכוסמת״ — חייב על כל אחת ואחת.

״גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״, ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב; ״גָּנַבְתִּי, אֲבָל לֹא טָבַחְתִּי וְלֹא מָכַרְתִּי״, ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – פָּטוּר.

אם אמר לו חבירו: ״אנסת ופיתית את בתי״, והוא אומר: ״לא אנסתי ולא פיתיתי״, ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — חייב. ר׳ שמעון פוטר, לפי שאינו משלם קנס על פי עצמו, כיון שאם היה מודה לא היה מתחייב — אינו חייב על כפירתו. אמרו לו: אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, מכל מקום הריהו משלם בשת ופגם על פי עצמו, שהם תשלומי ממון ולא קנס, ועל כך הוא חייב.

״הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא הֵמִית״, ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב; ״הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא הֵמִית״, ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – פָּטוּר.

וכיוצא בזה, אמר לחבירו: ״גנבת את שורי״, והוא אומר: ״לא גנבתי״, ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — חייב קרבן, אם שיקר, שהרי מתחייב גם על פי עצמו בהחזרת השור. אבל אם האשימו שגנב את שורו וטבחו או מכרו, ואמר האיש: ״גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי״, ואמר לו: ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״, והיה הדבר שקר — פטור על הארבעה והחמישה של טביחה ומכירה, משום שהם קנס.

אָמַר לוֹ: ״חָבַלְתָּ בִּי וְעָשִׂיתָ בִּי חַבּוּרָה״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא חָבַלְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי בְּךָ חַבּוּרָה״, ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב; אָמַר לוֹ עַבְדּוֹ: ״הִפַּלְתָּ אֶת שִׁינִּי וְסִימִּיתָ אֶת עֵינִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִימִּיתִי״, ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – פָּטוּר.

טען כנגדו: ״המית שורך את שורי״, והוא הנתבע אומר: ״לא המית״, אמר לו: ״משביעך אני״ ואמר: ״אמן״ — הרי זה חייב. אבל אם אמר לו: ״המית שורך את עבדי״ ואתה חייב לי קנס של שלושים שקלים, והוא אומר: ״לא המית״, ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — הרי הוא פטור, משום שהתשלום עבור העבד הוא קנס.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – חַיָּיב, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – פָּטוּר.

כיוצא בזה, אמר לו: ״חבלת בי ועשית בי חבורה״, והוא אומר: ״לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה״, ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — הרי הוא חייב. אבל אם אמר לו עבדו: ״הפלת את שיני וסימית את עיני״, והוא אומר: ״לא הפלתי ולא סימיתי״, אמר לו העבד: ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״, אף על פי ששיקר — פטור, משום ששחרור העבד בגלל סיבה זו קנס הוא.

גמ׳ רַב אַחָא בַּר הוּנָא וְרַב שְׁמוּאֵל בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה וְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה תְּנוּ שְׁבוּעוֹת בֵּי רַבָּה, פְּגַע בְּהוּ רַב כָּהֲנָא, אֲמַר

זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו כלומר, בהודאת עצמו — חייב, ושאינו משלם על פי עצמו אלא רק על פי עדים — פטור גם אם הוא כופר בדבר זה בשבועה.