הָתָם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ.

ומשיבים: התם [שם] מדובר שיש אפשרות בידם למחות ולא מיחו, ואילו בענין שבועה מדובר גם במקום שלא היה בידם למחות.

מַאי אִיכָּא בֵּין רְשָׁעִים דְּמִשְׁפַּחְתּוֹ לִרְשָׁעִים דְּעָלְמָא, בֵּין צַדִּיקִים דְּמִשְׁפַּחְתּוֹ לְצַדִּיקִים דְּעָלְמָא?

ושואלים: מאי איכא [מה ההבדל] בין רשעים של משפחתו לרשעים דעלמא [של העולם], בין צדיקים של משפחתו לצדיקים דעלמא [של העולם]?

הוּא בִּשְׁאָר עֲבֵירוֹת בְּדִינֵיהּ, וּרְשָׁעִים דְּמִשְׁפָּחָה בְּדִין חָמוּר, וּרְשָׁעִים דְעָלְמָא בְּדִין הַקַּל, צַדִּיקֵי דְּהָכָא וְהָכָא פְּטִירִי;

ומשיבים: הוא בשאר עבירות שבתורה נענש בדיניה [בדין שלו] בעונש שכתוב בו, ורשעים של משפחה שמחפים עליו — בדין חמור, ורשעים דעלמא [של העולם] שיכלו למחות בו ולא מחו — בדין הקל. צדיקי דהכא והכא [הצדיקים של כאן וכאן], אלו ממשפחתו שלא חיפו עליו, ואלו של העולם שלא יכלו למחות בידו, פטירי [פטורים].

גַּבֵּי שְׁבוּעָה – הוּא וּרְשָׁעִים דְּמִשְׁפָּחָה כְּדִינֵיהּ, וּרְשָׁעִים דְּעָלְמָא בְּדִין חָמוּר, וְצַדִּיקֵי דְּהָכָא וְהָכָא בְּדִין הַקַּל.

אבל גבי [אצל] שבועה — הוא ורשעים של משפחה נידונים כדיניה [כמו הדין שלו], באותו עונש, ורשעים דעלמא [של העולם], אלו שיכלו למחות ולא מחו, נידונים בדין חמור, וצדיקי דהכא והכא [והצדיקים של כאן וכאן] של משפחתו ושל העולם, נידונים על כל פנים בדין הקל, למרות שנהגו כשורה, ובזה חמור עונש השבועה משאר עבירות יותר.

״אִם אָמַר: ‘אֵינִי נִשְׁבָּע׳ – פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְאִם אָמַר: ‘הֲרֵינִי נִשְׁבָּע׳ – הָעוֹמְדִים שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: ‘סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה׳״. בִּשְׁלָמָא הַהוּא דְּקָא מִשְׁתַּבַּע קָאֵי בְּאִיסּוּרָא, אֶלָּא הַהוּא דְּקָא מַשְׁבַּע לֵיהּ אַמַּאי?

שנינו בברייתא: אם אמר: ״איני נשבע״ — פוטרין אותו מיד, ואם אמר: ״הריני נשבע״ — העומדים שם אומרים זה לזה: ״סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה״ (במדבר טז, כו). ושואלים: בשלמא ההוא דקא משתבע קאי באיסורא [נניח זה שנשבע עומד באיסור], שהוא עומד להישבע לשקר, אלא ההוא דקא משבע ליה אמאי [זה שמשביע אותו מדוע] הוא נכלל בלשון ״האנשים הרשעים״?

הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: ״שְׁבֻעַת ה׳ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם״ – מְלַמֵּד שֶׁחָלָה שְׁבוּעָה עַל שְׁנֵיהֶם.

ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא], ר׳ שמעון בן טרפון אומר: ״שבעת ה׳ תהיה בין שניהם״ (שמות כב, י) — מלמד שחלה שבועה ועונשה על שניהם.

״וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ, אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ״ וכו׳. לָמָּה לִי לְמֵימְרָא לֵיהּ הָכִי? מִשּׁוּם קַנְיָא דְּרָבָא.

ועוד אמרו בברייתא וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע שלא על דעתך אלא על דעת המקום ועל דעת בית דין. ואומרים: למה לי למימרא ליה הכי [מדוע לו לומר כך]? משום המעשה בקניא [קנה] של רבא, שהנתבע הכניס את הכסף שהיה חייב לתובע בתוך מקל חלול, ונתנו לתובע להחזיק בו, ואז נשבע שכבר נתן לו. שאף שנשבע על האמת, מכל מקום היתה זו לפי דעתו, ולא לפי דעת בית הדין שהשביעוהו.

״הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף״. אָמַר רַב: כְּפִירַת טַעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: טַעֲנָה עַצְמָהּ שְׁתֵּי כֶסֶף; אֲפִילוּ לֹא כָּפַר אֶלָּא בִּפְרוּטָה וְלֹא הוֹדָה אֶלָּא בִּפְרוּטָה – חַיָּיב.

שנינו במשנה: כדי לחייב בשבועת מודה במקצת, צריכה הטענה להיות שתי כסף. ונחלקו רב ושמואל בפירוש המדוייק של הדברים. אמר רב: כוונת הדברים היא, שכפירת טענה שתי כסף כלומר, כאשר הוא כופר בטענה, צריך שיהא הסכום שכופר בו שווה שתי כסף לפחות. ושמואל אמר: דווקא הטענה עצמה שתי כסף, אבל לענין הכפירה, אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה — חייב.

אֲמַר רָבָא: דַּיְקָא מַתְנִיתִין כְּוָתֵיהּ דְּרַב, וּקְרָאֵי כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. דַּיְקָא מַתְנִיתִין כְּוָתֵיהּ דְּרַב, דְּקָתָנֵי: הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף וְהַהוֹדָאָה שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְאִילּוּ כְּפִירַת טַעֲנָה פְּרוּטָה לָא קָתָנֵי; וּתְנַן נַמִי: הַהוֹדָאָה בִּפְרוּטָה, וְאִילּוּ כְּפִירָה בִּפְרוּטָה לָא קָתָנֵי.

אמר רבא: דיקא מתניתין כותיה [מדוייקת משנתנו כשיטתו] של רב, וקראי כותיה [והמקראות מדוייקים כשיטתו] של שמואל. דיקא מתניתין כותיה [מדוייקת משנתנו כשיטתו] של רב, דקתני [ששנה]: הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה, ואילו כפירת טענה שהיא שוה פרוטה לא קתני [שנה]. ותנן נמי [ושנינו גם כן] במשנה אחרת ברשימת דברים שדינם בשווה פרוטה: ההודאה שיעורה בפרוטה, ואילו כפירה בפרוטה לא קתני [שנה], משמע שהיא בשיעור שונה.

וּקְרָאֵי כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, דִּכְתִיב: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמוֹר״, מַה כֵּלִים שְׁנַיִם אַף כֶּסֶף שְׁנַיִם, מַה כֶּסֶף דָּבָר חָשׁוּב אַף כָּל דָּבָר חָשׁוּב, וְקָאָמַר רַחֲמָנָא: ״כִּי הוּא זֶה״.

ומצד אחר, וקראי כותיה [והמקראות מדוייקים כשיטתו] של שמואל, דכתיב [שנאמר] בפרשת מודה במקצת: ״כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר״ (שמות כב ו), ולמדים משם להשוות את הכלים והכסף, מה כלים הם לפחות שנים (לשון רבים), אף כסף שנים (שתי כסף), ומן הצד השני, מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב, וקאמר רחמנא [ואמרה התורה] שיש לחייב שבועה במקרה ״אשר יאמר כי הוא זה״ (שמות כב ח), שהנתבע מודה במקצת טענה זו של ״כסף או כלים״, וכופר במקצת ממנה, כלומר גם בפחות משתי כסף.

וְרַב: הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה. וּשְׁמוּאֵל: כְּתִיב ״הוּא״ וּכְתִיב ״זֶה״, דְּאִי כָּפַר בְּמִקְצָת וְאוֹדֵי בְּמִקְצָת – חַיָּיב.

ורב, כיצד מסביר הוא את הכתוב? ההוא ״כי הוא זה״ מיבעי ליה [נצרך לו] רק להודאה במקצת הטענה. שהביטוי משמעו שהנתבע מודה במקצת, אבל אין מדובר על הכפירה, שהיא צריכה להיות שתי כסף לפחות. ושמואל מהיכן הוא למד דין זה? כתיב [כתוב] ״הוא״ וכתיב [כתוב] ״זה״, והרי זו כפילות, ללמדנו דאי [שאם] כפר במקצת ואודי [והודה] במקצת — חייב.

וְרַב: חַד לְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה, וְחַד לְהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. וּשְׁמוּאֵל: לָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינֵּיהּ דְּחָסְרָה לָהּ טַעֲנָה?

ורב כיצד הוא מסביר את הכפילות? חד [אחד] להודאה במקצת הטענה, וחד [ואחד] להודאה שצריכה להיות ממין הטענה. ושמואל, מה הוא משיב לכך? הרי יש צורך ללמוד דבר זה! הוא סבור שגם אם אין הכתוב מיותר, לאו [האם לא] ממילא שמעת מיניה [למדת ממנו] שחסרה לה טענה? שהרי אם הטענה היא שתי כסף (כפי שלמדנו מן הכתוב ״כי יתן... כסף או כלים״) והודה במקצת, נמצא ממילא שהוא כופר בפחות משתי כסף! ובאמת יש בכך קושי על שיטת רב, שהרי גם הוא מודה לכאורה שהטענה שתי כסף.

אֶלָא אָמַר לָךְ רַב: כֶּסֶף כִּי אֲתָא מֵעִיקָּרָא לִכְפִירָה הוּא דְּאָתָא, דְּאִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֵּלִים לִשְׁמוֹר״, וַאֲנָא אָמִינָא: מַה כֵּלִים שְׁנַיִם אַף כָּל שְׁנַיִם, כֶּסֶף דִּכְתַב רַחֲמָנָא לָמָּה לִּי? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטַעֲנָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לִכְפִירָה.

אלא אמר לך [אומר לך] רב: ״כסף״ כי אתא מעיקרא [כאשר בא מתחילה] בכתוב (״כי יתן... כסף״) ולמדנו שהוא שתי כסף, לכפירה הוא דאתא [שבא], שכופר בטענה בשווה שתי כסף, ולא שהטענה עצמה שתי כסף. שאם לא נפרש כן, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק: ״כי יתן איש אל רעהו כלים לשמר״, ואנא אמינא [ואני אומר]: מה כלים שנים אף כל שנים, ובכלל זה שתי כסף, ואם כן ״כסף״ דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? אם אינו ענין לטענה, שלא נתחדש בה דבר על ידי ההוספה ״כסף״, תנהו ענין לכפירה, שאין כפירה בפחות מסכום זה.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ: אִי כְּתַב רַחֲמָנָא כֵּלִים וְלָא כְּתַב כֶּסֶף, הֲוָה אָמִינָא: מַאי כֵּלִים שְׁנַיִם אַף כָּל שְׁנַיִם, אֲבָל דָּבָר חָשׁוּב לָא בָּעֵינַן, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושמואל, מה הוא למד מייתור זה? אמר לך [אומר הוא לך]: אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] ״כלים״ ולא כתב [היתה כותבת] ״כסף״, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה] כלים שנים אף כל שנים, אבל דבר חשוב לא בעינן [אין אנו צריכים], ומדובר כשטוען אף על דברים חסרי ערך, קא משמע לן [משמיע לנו] שצריך להיות כמו הכסף, שהוא דבר חשוב.

תְּנַן: ״שְׁתֵּי כֶסֶף יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לָךְ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה״ – פָּטוּר; מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּחָסְרָה לָהּ טַעֲנָה, וּתְיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל!

ומנסים להביא ראיה ממשנתנו, תנן [שנינו במשנה]: ״שתי כסף יש לי בידך״, והשיב הנתבע: ״אין לך בידי אלא פרוטה״ — פטור; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום שחסרה לה טענה, שכיון שהודה בפרוטה נמצא שהכפירה היא בשתי כסף חסר פרוטה? ותיובתא [וקושיה חמורה] על דבריו של שמואל!

אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל: מִי סָבְרַתְּ שָׁוֶה קָתָנֵי? דַּוְקָא קָתָנֵי, מַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ.

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] שמואל: מי סברת [האם סבור אתה] כי שוה קתני [שנה]? שתובעו שווה שתי כסף? דוקא קתני [שנה], שתובעו ממש שתי מטבעות כסף. וכיון שהודה בפרוטה על נחושת נמצא כי מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו, ודווקא משום כך הוא פטור.

אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: ״שְׁתֵּי כֶסֶף וּפְרוּטָה יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה״ – חַיָּיב; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שָׁוֶה – מִשּׁוּם הָכִי חַיָּיב, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דַּוְקָא – אַמַּאי חַיָּיב? מַה שֶּׁטְּעָנוֹ לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ לֹא טְעָנוֹ!

ומקשים: אי הכי [אם כך אתה מפרש], אימא סיפא [אמור את סופה, המשכה של המשנה]: ״שתי כסף ופרוטה יש לי בידך״, ״אין לך בידי אלא פרוטה״ — חייב; אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמדובר במשנה בתובע שוה שתי כסף — משום הכי [כך] חייב במקרה זה, שלא כבמקרה הקודם, משום שכאן הוא כופר בשתי כסף. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר בכסף דוקא, שתבעו שתי מטבעות כסף וגם פרוטה — אמאי [מדוע] חייב? הרי גם במקרה זה, מה שטענו (מטבעות כסף) לא הודה לו, ובזה כפר הנתבע בכל, ומה שהודה לו לא טענו!

מִידֵי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל; הָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – חַיָּיב!

ודוחים: מידי הוא טעמא [כלום הוא הטעם, ההסבר] אלא ל שיטת שמואל, לשיטתו אין זו קושיה כלל, האמר [הרי אמר] רב נחמן אמר שמואל: טענו חטין ושעורין יחד והודה לו באחד מהן — חייב שהרי כפר במקצת טענתו. ואף כאן, טענו בשתי כסף ובפרוטה, שהיא טענה אחת, והודה לו בפרוטה, ולשיטת שמואל נחשב הדבר כהודאה במקצת.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: ״לִיטְרָא זָהָב יֵשׁ לִי בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא לִיטְרָא כֶּסֶף״ – פָּטוּר; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דַּוְקָא קָתָנֵי – מִשּׁוּם הָכִי פָּטוּר, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שָׁוֶה – אַמַּאי פָּטוּר? לִיטְרָא טוּבָא הָוֵי!

ומעירים: כהבנה זאת שמדובר במשנה בתובע שתי מטבעות כסף, הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], מדקתני סיפא [ממה ששנה בסופה, בהמשכה של המשנה]: ״ליטרא זהב יש לי בידך״, והשיב לו: ״אין לך בידי אלא ליטרא כסף״ — פטור; אי אמרת בשלמא [אם אומר אתה] כשיטת רב, שדוקא קתני [שנה] במשנה, משום הכי [כך] פטור במקרה זה, שהרי הודה שלא ממין הטענה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר במשנה במי שתובע שוה כסף, אמאי [מדוע] פטור כשאמר ״אין לך בידי אלא ליטרא כסף״? והרי ליטרא כסף טובא הוי [הרבה הוא], ובכלל זה בוודאי כפירה של שתי כסף!

אֶלָּא מִדְּסֵיפָא דַּוְקָא, רֵישָׁא נַמִי דַּוְקָא.

אלא מדסיפא [מתוך שסופה] של המשנה מדבר שטענו בכסף דוקא ולא בשווה כסף, רישא נמי [ראשה גם כן] מדבר בטוען שתי כסף דוקא.

לֵימָא תֵּיהֱוֵי תְּיוּבְתָּא דְרַב? אָמַר לָךְ רַב: כּוּלָּהּ מַתְנִיתִין שָׁוֶה, וְלִיטְרָא זָהָב שָׁאנֵי.

ואם כן לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על שיטתו של רב? ומשיבים: אמר לך [יכול לומר לך] רב: כולה מתניתין [כל משנתנו] מדברת בטוענו שוה כסף, כשיטתי, ו אולם המקרה שטוען ליטרא זהב שאני [שונה], ששם הוא תובע זהב דווקא, שהרי אינו תובעו סכום מסויים של דינרי זהב, אלא זהב במשקל.