״וְנֶעְלַם״ – מִכְּלָל דְּיָדַע, ״וְהוּא יָדַע״ – הֲרֵי כָּאן שְׁתֵּי יְדִיעוֹת, אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְנֶעְלַם״ ״וְנֶעְלַם״? לְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה וְעַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ.

״או כי יגע בטומאת אדם וכו׳ ונעלם ממנו והוא ידע ואשם״ (ויקרא ה, ג), ״ונעלם ממנו״ — מכלל הדברים משמע שקודם לכן ידע, ולכן נאמר שנעלם ממנו, ולפי זה מה שנאמר ״והוא ידע״ — הרי כאן שתי ידיעות, אחת קודם שנעלם ממנו ואחת לאחר מכן, ומכאן אנו למדים שצריך להיות העלם באמצע. אם כן מה תלמוד לומר ״ונעלם״ ״ונעלם״ פעמיים — לחייב על העלם טומאה שלא ידע שהוא טמא, ו גם על העלם מקדש שלא ידע שנכנס למקדש, הרי שפסק כר׳ ישמעאל, אבל מטעמו שלו.

אַשְׁכְּחַן בִּידִיעוֹת דְּאִית לֵיהּ טַעְמֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ, שְׁבוּעוֹת דְּלֵית לֵיהּ טַעְמֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ מְנָלַן? סְבָרָא הוּא.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] ב ענין ידיעות הטומאה דאית ליה טעמיה דנפשיה [שיש לו לרבי טעם, שיטה, שלו עצמו] שלא כדעת ר׳ עקיבא, אבל לענין שבועות, דלית ליה טעמיה דנפשיה [שאין לו טעם, שיטה של עצמו] אלא הולך הוא בשיטת ר׳ עקיבא, מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: סברא הוא.

(לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: אַשְׁכְּחַן בִּידִיעוֹת דְּסָבַר לָהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁבוּעוֹת דְּסָבַר לָהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא מְנָלַן? סְבָרָא הוּא.)

(לישנא אחרינא [לשון אחרת] יש לשאלה זו: אשכחן [מצאנו] בידיעות הטומאה דסבר לה [שהוא סבור] כר׳ ישמעאל, בשבועות דסבר לה [שהוא סבור] כר׳ עקיבא, מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: סברא הוא):

רַבִּי עֲקִיבָא מַאי טַעֲמָא קָא מְחַיֵּיב לְשֶׁעָבַר? דְּדָרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, רַבִּי נַמִי דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי;

ר׳ עקיבא מאי טעמא קא [מה טעם הוא] מחייב על שבועה לשעבר — דדריש ריבויי ומיעוטי [משום שהוא דורש את הכתובים בדרך של ריבויים ומיעוטים], כמבואר להלן (שבועות כו,א), רבי נמי דריש ריבויי ומיעוטי [גם כן דורש את המקרא בדרך של ריבויים ומיעוטים],

דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בַּכֹּל פּוֹדִין בְּכוֹר אָדָם חוּץ מִן הַשְּׁטָרוֹת, וְרַבָּנַן אָמְרִי: בַּכֹּל פּוֹדִין בְּכוֹר אָדָם חוּץ מֵעֲבָדִים וּשְׁטָרוֹת וְקַרְקָעוֹת.

דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר: בכל דבר ששוויו תמישה שקלים פודין בכור אדם, חוץ מן השטרות. ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: בכל פודין בכור אדם, חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ״ – רִיבָּה, ״בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים״ – מִיעֵט, ״תִּפְדֶּה״ – חָזַר וְרִיבָּה,

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? דריש ריבויי ומיעוטי [שהוא דורש בדרך של ריבויים ומיעוטים], שנאמר לכהנים: ״ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש״ (במדבר יח, טז), וכך הוא דורש: ״ופדויו מבן חדש״ — ריבה, שלשון כללית זו מלמדת שניתן לפדותו בכל דבר שהוא, ״בערכך כסף חמשת שקלים״ — מיעט, לומר: דווקא בכסף. ובלשון הכללית ״תפדה״ — חזר וריבה, הרי

רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל, מַאי רִיבָּה? כָּל מִילֵּי, וּמַאי מִיעֵט? מִיעֵט שְׁטָרוֹת.

ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל, חוץ מדבר אחד שנתמעט. מאי [מה] ריבה — כל מילי [הדברים], ומאי [ומה] מיעט — מיעט שטרות, שאין פודים בהם, לפי שהם עצמם אינם כסף, ואינם שווה כסף אמיתי, אלא רק משמשים לראיה או לקניה של דבר אחר. זו שיטתו של רבי.

וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ״ – כְּלָל, ״בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים״ – פְּרָט, ״תִּפְדֶּה״ – חָזַר וְכָלַל,

ורבנן דרשי כללי ופרטי [וחכמים החולקים עליו דורשים את הכתובים בדרך של כללים ופרטים], כיצד? ״ופדויו מבן חדש״ — כלל, ״בערכך כסף חמשת שקלים״ — פרט, ״תפדה״ — חזר וכלל,

כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן – אַף כָּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן; יָצְאוּ קַרְקָעוֹת שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין, יָצְאוּ עֲבָדִים שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת, יָצְאוּ שְׁטָרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין – אֵין גּוּפָן מָמוֹן.

כלל ופרט וכלל — אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט (חמשת שקלים) מפורש, שהוא דבר המטלטל וגופו (והוא עצמו) ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון ניתן לפדות בו. יצאו מכלל זה קרקעות, שלא ניתן לפדות בהם לפי שאינן מטלטלין, יצאו גם עבדים, למרות שהם מיטלטלים, משום שהוקשו (הושוו) בדינם לקרקעות להרבה עניינים. יצאו שטרות, שאף על פי ש הם מטלטלין אין גופן ממון, שאין להם ערך עצמי, ואינם משמשים אלא לראיה או לקניה של דבר אחר.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְאַמֵימָר: רַבִּי דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי? וְהָא רַבִּי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי דָּרֵישׁ!

אמר ליה [לו] רבינא לאמימר: וכי רבי דריש ריבויי ומיעוטי [דורש את הכתובים בריבויים ומיעוטים]? והא [והרי] מצאנו שרבי כללי ופרטי דריש [כללים ופרטים הוא דורש]!

דְּתַנְיָא: ״מַרְצֵעַ״, אֵין לִי אֶלָּא מַרְצֵעַ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַסּוֹל וְהַסִּירָה, הַמַּחַט וְהַמַּקְדֵּחַ וְהַמַּכְתֵּב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקַחְתָּ״, כָּל דָּבָר שֶׁנִּלְקַח בַּיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אוֹמֵר: ״מַרְצֵעַ״ – מַה מַּרְצֵעַ מְיוּחָד שֶׁל מַתֶּכֶת – אַף כָּל שֶׁל מַתֶּכֶת;

דתניא [ששנינו בברייתא] בענין עבד עברי הרוצה להישאר בעבדותו לאחר שש שנים, שנאמר: ״ולקחת את המרצע ונתתה באוזנו ובדלת״ (דברים טו, יז) וכך דרשו: ״מרצע״ — אין לי אלא מרצע בלבד, מנין לרבות הסול (קוץ דקל) והסירה (קוץ), המחט והמקדח והמכתב (חרט, כלי לכתיבה על גבי שעווה)? תלמוד לומר ״ולקחת״ — כל דבר שנלקח ביד, דברי ר׳ יוסי בר׳ יהודה. רבי אומר: ״מרצע״ — מה מרצע מיוחד שהוא של מתכת, אף כל של מתכת, אבל בדבר שאינו עשוי מתכת לא ניתן לרצוע עבד עברי.

וְאָמְרִינַן: בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דָּרֵישׁ

ואמרינן [ואמרנו]: במאי קא מיפלגי [במה באיזה ענין הם חולקים]? רבי דריש כללי ופרטי [דורש כללים ופרטים], ור׳ יוסי בר׳ יהודה דריש [דורש]