הוֹדָה בְּמִקְצָת קַרְקָעוֹת – פָּטוּר, בְּמִקְצָת כֵּלִים – חַיָּיב;

הודה במקצת קרקעות — פטור, במקצת כלים — חייב.

טַעְמָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת, דְּקַרְקַע לָאו בַּת שְׁבוּעָה הִיא, הָא כֵּלִים וְכֵלִים דּוּמְיָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת – חַיָּיב!

ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] משום שטענו כלים וקרקעות, שקרקע לאו [אינה] בת שבועה היא, הא [אבל] אם היה טוענו כלים וכלים שני מיני מיטלטלים, כגון חיטים ושעורים, דומיא [בדומה] לכלים וקרקעות, והודה באחד מהם — חייב!

הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ כֵּלִים וְכֵלִים נַמִי פָּטוּר. וְהָא דְּקָתָנֵי כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת, קָא מַשְׁמַע לָן דְּכִי הוֹדָה בְּמִקְצָת כֵּלִים – חַיָּיב אַף עַל הַקַּרְקָעוֹת.

ודוחים: הוא הדין שאפילו כלים וכלים נמי [גם כן] פטור, והא דקתני [וזה ששנה] כלים וקרקעות — קא משמע לן [משמיע לנו] דכי [שכאשר] הודה במקצת כלים — חייב שבועה אף על הקרקעות.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן, זוֹקְקִין? תָּנֵינָא: זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן!

ומקשים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] במשנה זו, את ההלכה שזוקקין? הרי כבר תנינא [שנינו במשנה] במסכת קידושין: נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן!

הָא עִיקָּר, הַהִיא אַגַּב גְּרָרָא נַסְבָּהּ.

ומשיבים: הא [זו] ההלכה במשנה כאן עיקר, שהיא מדברת כולה בדין שבועות, ההיא במסכת קידושין אגב גררא נסבה [דרך גרירה לקחה], שמתוך ששנו שם שנכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות, הוסיפו בדרך אגב גם דין הזקקה לשבועה. עד כאן דנו בשיטת שמואל.

וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאַחַת מֵהֶן – פָּטוּר. וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק: יִישַׁר, וְכֵן אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן! אֲמוֹרָאֵי נִינְהוּ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן.

ור׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן — פטור. ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר׳ יצחק על דברי שמואל: יישר, וכן אמר ר׳ יוחנן, הרי שדעתו של ר׳ יוחנן כשמואל! ומשיבים: אמוראי נינהו [אמוראים הם] שנחלקו בדבר זה אליבא [לפי שיטתו] של ר׳ יוחנן. ומביאים ראיות נגד דברי ר׳ חייא בר אבא בשם ר׳ יוחנן.

תָּא שְׁמַע: טְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין – פָּטוּר, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב; טַעְמָא דִּטְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין, הָא חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – חַיָּיב!

תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: טענו חטין והודה לו בשעורין — פטור, ורבן גמליאל מחייב. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שטענו חטין והודה לו בשעורין פטור, הא [אבל] אם היה טוענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן — חייב!

הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין נַמִי פָּטוּר, וְהַאי דְּקָתָנֵי הָכִי – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.

ודוחים: הוא הדין שאפילו חטין ושעורין נמי [גם כן] פטור, והאי דקתני הכי [וזה ששנה כך] — להודיעך כחו של רבן גמליאל, עד כמה הוא מחייב שבועה.

תָּא שְׁמַע: טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת, וְהוֹדָה בְּכֵלִים וְכָפַר בְּקַרְקָעוֹת, בְּקַרְקָעוֹת וְכָפַר בְּכֵלִים – פָּטוּר. הוֹדָה בְּמִקְצָת קַרְקַע – פָּטוּר, בְּמִקְצָת כֵּלִים – חַיָּיב; טַעְמָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת, דְּקַרְקַע לָאו בַּת שְׁבוּעָה הִיא, הָא כֵּלִים וְכֵלִים דּוּמְיָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת – חַיָּיב!

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: טענו כלים וקרקעות, והודה בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים — פטור. הודה במקצת קרקע — פטור, במקצת כלים — חייב. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שטענו כלים וקרקעות פטור, שקרקע לאו בת שבועה היא, הא [אבל] אם טענו כלים וכלים דומיא [בדומה] לדין של כלים וקרקעות כלומר, משני מינים — חייב שבועה!

הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ כֵּלִים וְכֵלִים נַמִי פָּטוּר, וְהָא קָמַשְׁמַע לָן, דְּהוֹדָה בְּמִקְצָת כֵּלִים – חַיָּיב אַף עַל הַקַּרְקָעוֹת. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן, זוֹקְקִין? תָּנֵינָא: זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן! הָא עִיקָּר, הַהִיא אַגַּב גְּרָרָא נַסְבָּהּ.

ודוחים: הוא הדין שאפילו כלים וכלים נמי [גם כן] פטור, והא קא משמע לן [ודבר זה משמיע לנו], שהודה במקצת כלים — חייב אף על הקרקעות. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בכך? דין זוקקין? הרי כבר תנינא [שנינו] במשנה במסכת קידושין: נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן! ומסבירים: הא [זו] משנתנו עיקר ההלכה היא, ההיא אגב גררא נסבה [דרך גרירה לקחה].

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: טְעָנוֹ שׁוֹר וְהוֹדָה לוֹ בְּשֶׂה, שֶׂה וְהוֹדָה לוֹ בְּשׁוֹר – פָּטוּר, טְעָנוֹ בְּשׁוֹר וְשֶׂה וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – חַיָּיב!

איתיביה [הקשה לו] ר׳ אבא בר ממל לר׳ חייא בר אבא, שנינו בברייתא: טענו שור והודה לו בשה, או טענו שה והודה לו בשור — פטור, טענו בשור ושה והודה לו באחד מהן — חייב!

אֲמַר לֵיהּ: הָא מַנִּי? רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִיא. אִי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲפִילּוּ רֵישָׁא נַמִי!

אמר ליה [לו]: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת רבן גמליאל היא, שמחייב אפילו במודה שלא ממין הטענה. הקשה לו: אי [אם] שיטת רבן גמליאל היא, אפילו רישא נמי [ראשה גם כן], בכופר בשור ומודה בשה, צריך להתחייב שבועה!

אֶלָּא, הָא מַנִּי? אַדְמוֹן הִיא. וְלָא דַּחוּיֵי מַדְחֵינָא לָךְ, אֶלָּא תַּלְמוּד עָרוּךְ הוּא בְּפִיו שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן: הָא מַנִּי? אַדְמוֹן הִיא.

אלא, הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת אדמון היא, שהוא סבור מצד אחד שההודאה צריכה להיות ממין הטענה, ומצד אחר הוא סבור שהתובע את חבירו כדי שמן, והלה מודה לו בקנקנים — חייב שבועה. וסברתו היא שהתובע דורש גם את הקנקנים וגם את השמן, וכיון שהודה בקנקנים הריהו כמודה במקצת הטענה. והוסיף ר׳ חייא בר אבא ואמר: ולא דחויי מדחינא לך [ואין אני מדחה אותך], בלבד בתירוץ כלשהו, אלא תלמוד ערוך הוא בפיו של ר׳ יוחנן: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת אדמון היא.

אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: טְעָנוֹ חִטִּין וְקָדַם וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין, אִם כְּמַעֲרִים – חַיָּיב, אִם בְּמִתְכַּוֵּין – פָּטוּר.

אמר רב ענן אמר שמואל: מי שרצה לתבוע מחבירו חיטים ושעורים, טענו חטין וקדם הנתבע והודה לו בשעורין, אם כמערים להודות לפני שימשיך התובע בתביעתו ויתבע גם את השעורים — חייב להישבע, אם במתכוין להודות רק בשעורים — פטור.

וְאָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: טְעָנוֹ שְׁתֵּי מְחָטִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאַחַת מֵהֶן – חַיָּיב; לְפִיכָךְ יָצְאוּ כֵּלִים לְמַה שֶּׁהֵן.

ואמר רב ענן אמר שמואל: טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן — חייב; לפיכך יצאו כלים ונתפרשו בכתוב למה שהן שלא הגדירה התורה באלה כלים מדובר, ובכל כלי, אפילו זול וקטן ביותר, קיים דין מודה במקצת.

אָמַר רַב פַּפָּא: טְעָנוֹ כֵּלִים וּפְרוּטָה, וְהוֹדָה בְּכֵלִים וְכָפַר בִּפְרוּטָה – פָּטוּר, הוֹדָה בִּפְרוּטָה וְכָפַר בְּכֵלִים – חַיָּיב.

אמר רב פפא: טענו כלים ופרוטה, והודה בכלים וכפר בפרוטה — פטור. הודה בפרוטה וכפר בכלים — חייב.

חֲדָא כְּרַב וַחֲדָא כִּשְׁמוּאֵל; חֲדָא כְּרַב, דְּאָמַר: כְּפִירַת טַעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף; חֲדָא כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה לוֹ בְּאַחַת מֵהֶן – חַיָּיב.

ומעירים: שתי הלכות אלה, חדא [אחת] כרב וחדא [ואחת] כשמואל. חדא [אחת], הראשונה, שאם כפר בפרוטה פטור — כרב, שאמר: כפירת טענה שתי כסף. חדא [אחת], השניה, שאם כפר בכלים חייב — כשמואל, שאמר: טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן — חייב.

״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, אֵין לְךָ בְּיָדִי – פָּטוּר״. אָמַר רַב נַחְמָן: וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֵיסֶּת; מַאי טַעְמָא? חֲזָקָה אֵין אָדָם תּוֹבֵעַ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ עָלָיו.

שנינו במשנה: טענו ״מנה לי בידך״, והשיב לו: ״אין לך בידי״ — פטור. אמר רב נחמן: אמנם פטור מדין תורה, ו מכל מקום משביעין אותו את הנתבע שבועת היסת, שבועה שתיקנו חכמים. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו. ואף שהנתבע כופר בכל ראוי לברר הדבר בכל האפשר על ידי שבועה.

אַדְּרַבָּה, חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַעַל חוֹבוֹ! אִשְׁתַּמּוּטֵי הוּא דְּקָא מִשְׁתַּמֵּיט לֵיהּ, סָבַר: עַד דַּהֲוָה לִי וּפָרַעֲנָא לֵיהּ.

ומקשים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך] חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ואם כופר הכל — מן הסתם אמת הוא אומר! ומשיבים: ניתן להבין שאף כפירה בכל אינה העזת פנים גמורה, אלא אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה [משתמט הוא לו], סבר [סבור] הנתבע בלבו: אדחה את הפרעון עד דהוה [שיהיה] לי ופרענא ליה [ואפרע לו].

תֵּדַע, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא: הַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה – כָּשֵׁר לְעֵדוּת, בְּפִקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת.

תדע, שיש סברה לומר שהכופר בהלואה אינו שקרן גמור. שאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה — אף שהוכח שכפר בשקר — כשר לעדות, אבל אם כפר בפקדון — פסול לעדות. וטעם הדבר כפי שאמרנו, שהכופר במלוה יתכן שאינו אלא דוחהו לפי שעה. אבל בפקדון אין מקום להשתמטות, ואם אינו מחזיר לו — משמע שרצונו לקנות ממנו.

רַב חֲבִיבָא מַתְנֵי אַסֵּיפָא: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ: ״הֵן״. לְמָחָר אָמַר לוֹ: ״תְּנֵהוּ לִי״, ״נְתַתִּיו לְךָ״ – פָּטוּר; וְאָמַר רַב נַחְמָן: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעַת הֵיסֶּת.

רב חביבא מתני אסיפא [שונה את דברי רב נחמן על סופה] של המשנה. ששנינו, טענו: ״מנה לי בידך״, אמר לו הנתבע: ״הן״, למחר אמר לו התובע: ״תנהו לי״, וענה לו: ״נתתיו לך״ לאחר שהודיתי — פטור. ואמר רב נחמן: אף על פי כן משביעין אותו שבועת היסת.

מַאן דְּמַתְנֵי אַרֵישָׁא, כָּל שֶׁכֵּן אַסֵּיפָא;

ומסבירים את הבדל השיטות: מאן דמתני ארישא [מי ששונה דברי רב נחמן על ראשה] של המשנה, שמחייב שבועה במקרה שכפר בעצם החוב, כל שכן אסיפא [על סופה], הוא מחייבו בשבועת היסת, שהרי הודה לו מתחילה שהוא חייב לו.