כּוּלְּהוּ נַמִי טַעֲנַת אֲחֵרִים וְהוֹדָאַת עַצְמוֹ נִינְהוּ!

ותהו: הלוא כל הטענות כולהו נמי [כולן גם כן] טענת אחרים והודאת עצמו נינהו [הן]! ומה ההבדל בין טענה זו ואחרת?

אֶלָּא בִּדְרַבָּה קָמִיפַּלְגִי, דְּאָמַר רַבָּה: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע? חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַעַל חוֹבוֹ; וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּלִיכְפְּרֵיהּ, וְהַאי דְּלָא כָּפְרֵיהּ – מִשּׁוּם דְּאֵינוֹ מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַעַל חוֹבוֹ,

אלא ב עקרון שאמר רבה לגבי שבועת מודה במקצת קמיפלגי [חלוקים הם]. שאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, שאין בו חוצפה לכפור הכל לאדם שהילוה לו ויודע שהוא משקר, והאי בכוליה בעי דליכפריה [וזה הלווה בכל הסכום רצה לכפור לו], והאי דלא כפריה [וזה שלא כפר בכל] משום שאינו מעיז פניו בפני בעל חובו, ו בעצם

וּבְכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּלוֹדֵי לֵיהּ, וְהַאי דְּלָא אוֹדֵי לֵיהּ – אִישְׁתַּמּוּטֵי הוּא דְּקָא מִשְׁתַּמֵּיט מִינֵּיהּ, סָבַר: עַד דְּהָוֵי לִי זוּזֵי וּפָרַעֲנָא לֵיהּ, וְרַחֲמָנָא אָמַר: רְמֵי שְׁבוּעָה עִילָּוֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ;

בכוליה בעי דלודי ליה [בכל רצה להודות לו], והאי דלא אודי ליה [וזה שלא הודה לו בכל] — אישתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה [להשתמט הוא שמשתמט ממנו], סבר [סבור הוא]: אמתין עד דהוי [שיהיו] לי זוזי ופרענא ליה [מעות ואפרע לו], ורחמנא אמר [והתורה אמרה] משום כך: רמי [הטל] שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה [עליו כדי שיודה לו בכולו].

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: לָא שְׁנָא בּוֹ וְלָא שְׁנָא בִּבְנוֹ אֵינוֹ מֵעִיז, וְהִלְכָּךְ לָאו מֵשִׁיב אֲבֵידָה הוּא; וְרַבָּנַן סָבְרִי: בְּפָנָיו הוּא דְּאֵינוֹ מֵעִיז, אֲבָל בִּפְנֵי בְנוֹ מֵעִיז, וּמִדְּלָא מֵעִיז – מֵשִׁיב אֲבֵידָה הוּא.

ובענין זה נחלקו, ר׳ אליעזר בן יעקב סבר [סבור] כי הלווה מאדם לא שנא [אינו שונה] בו במלוה עצמו, ולא שנא [ואינו שונה] לגבי בנו של אותו אדם אינו מעיז פניו, והלכך [ומשום כך] המודה במקצת לבן לאו [לא] משיב אבידה הוא, אלא אדם שלא מעיז פניו לכפור הכל, ויש מקום לחייבו שבועה. והוא שיטת משנתנו שנשבעים לקטן. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: בפניו של בעל חובו הוא שאינו מעיז, אבל בפני בנו מעיז, ומ כיון שכעת הוא לא מעיז ולא אומר שאינו חייב כלום — משיב אבידה הוא.

מִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לָהּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? הָא קָתָנֵי רֵישָׁא: ״מָנֶה לְאַבָּא בְּיָדְךָ״, ״אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר״ – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁמֵּשִׁיב אֲבֵידָה הוּא! הָתָם דְּלָא אָמַר ״בָּרִי לִי״, הָכָא דְּאָמַר ״בָּרִי לִי״.

ומקשים: מי מצית מוקמת לה [האם יכול אתה להעמיד אותה, את משנתנו] כר׳ אליעזר בן יעקב? הא קתני רישא [הרי שנה בראשה]: ״מנה לאבא בידך״, ואמר לו: ״אין לך בידי אלא חמשים דינר״ — פטור, מפני שמשיב אבידה הוא! ומשיבים: התם [שם] מדובר שלא אמר ״ברי [ברור ודאי] לי שאתה חייב לאבי״, אלא בדרך ספק טען, ולכן הריהו כמשיב אבידה, הכא [כאן] מדובר שאמר ״ברי לי שכך היה הדבר״.

שְׁמוּאֵל אֲמַר: לַקָּטָן – לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי קָטָן, לַהֶקְדֵּשׁ – לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי הֶקְדֵּשׁ.

שמואל אמר פירוש אחר למשנתנו: ״נשבעים לקטן״ משמעו — ליפרע מנכסי קטן, שאם הוצרכו לפרוע חוב מנכסי הקטן — יש לתובע להישבע שלא נפרע החוב. וכן מה ששנינו ״נשבעים להקדש״ — ליפרע מנכסי הקדש, כאשר הלווה הקדיש את נכסיו שכבר היו משועבדים לבעל חובו.

לַקָּטָן לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי קָטָן, תָּנֵינָא: מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, תַּרְתֵּי לָמָּה לִי?

ושואלים: מה שפירש שמואל לקטן כוונתו ליפרע מנכסי קטן, הלוא תנינא [שנינו] במשנה להלן: מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ואם כן, תרתי [שתי הלכות] באותו ענין למה לי?

הָא קָמַשְׁמַע לָן, כִּדְאַבַּיֵי קְשִׁישָׁא, דְּתָנֵי אַבַּיֵי קְשִׁישָׁא: יְתוֹמִין שֶׁאָמְרוּ – גְּדוֹלִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר קְטַנִּים, בֵּין לִשְׁבוּעָה בֵּין לְזִיבּוּרִית.

ומשיבים: הא קמשמע לן [זה משמיע לנו] כ דברי אביי קשישא [הזקן], דתני [ששנה] אביי קשישא [הזקן]: יתומין שאמרו בכל מקום — הרי הם יתומים גדולים שירשו, ואין צריך לומר קטנים, ודין זה שווה בהם, בין לשבועה שצריך להישבע כשבאים להיפרע מהם, בין לזיבורית שאין גובים מקרקעות היתומים אלא מן הקרקע הגרועה יותר.

לַהֶקְדֵּשׁ לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי הֶקְדֵּשׁ, תָּנֵינָא: מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, וּמַה לִּי מְשׁוּעְבָּדִים לְהֶדְיוֹט וּמַה לִּי מְשׁוּעְבָּדִים לְגָבוֹהַּ!

ועוד שואלים: מה שפירש שמואל שנשבעים להקדש כוונתו שנשבעים כשבאים ליפרע מנכסי הקדש, הלוא גם זה תנינא [שנינו אותו] להלן: הבאים להיפרע מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועה; ומה לי משועבדים שנמכרו להדיוט (לכל אדם) ומה לי משועבדים שהוקדשו לגבוה (להקדש)!

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הֶדְיוֹט הוּא דְּאָדָם עוֹשֶׂה קְנוּנְיָא עַל הֶדְיוֹט, אֲבָל הֶקְדֵּשׁ – דְּאֵין אָדָם עוֹשֶׂה קְנוּנְיָא עַל הֶקְדֵּשׁ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: כאן איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: במקרה של הדיוט הטעם שנשבעים הוא משום החשש שאדם עושה קנוניא אם הלווה על הדיוט לרמות אותו, שבא עם שטר פרוע לגבות מנכסי הלקוחות, ולכן משביעים אותו, שלא יקבל אלא לאחר שנשבע, אבל הקדש היינו אומרים שאין אדם עושה קנוניא על הקדש לקחת מן ההקדש במרמה, ואינו צריך שבועה. קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת חוששים ואינו נוטל מן ההקדש אלא בשבועה.

וְהָאָמַר רַב הוּנָא: שְׁכִיב מְרַע שֶׁהִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו וְאָמַר: ״מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי״ – נֶאֱמָן, חֲזָקָה אֵין אָדָם עוֹשֶׂה קְנוּנְיָא עַל הֶקְדֵּשׁ! אָמְרִי: הָנֵי מִילֵּי שְׁכִיב מְרַע, דְּאֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ, אֲבָל גַּבֵּי בָּרִיא וַדַּאי חָיְישִׁינַן.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר: ״מנה לפלוני בידי שאני חייב לו״ — נאמן באמירה זו, כי חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש! אמרי [אומרים] בתשובה לכך: הני מילי [דברים אלה] אמורים בשכיב מרע, באדם שהולך למות, שאין לחשוש שהוא מרמה את ההקדש בשביל אחרים (יורשיו), שאין אדם חוטא ולא לו, אבל גבי [אצל] בריא ודאי חיישינן [חוששים אנו] אפילו לגבי הקדש, שמא עושה קנוניא.

מתני׳ וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן: הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. אֵין בָּהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע, נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם.

ואלו דברים שאין נשבעין עליהן שבועה מן התורה: העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות, ואין בהן תשלומי כפל אם גנב מהם, ולא תשלומי ארבעה (על שה) וחמשה (על שור) אם גנב בהמה וטבח ומכר את מה שגנב, ושומר חנם שאיבד אחד מאלה אינו נשבע שלא התרשל בשמירה, ונושא שכר (שומר בשכר) אינו משלם על גניבה ואבידה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֳדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן – נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן, וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן – אֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן.

ר׳ שמעון אומר: בענין הקדשות יש לחלק, קדשים שחייב באחריותן שהמקדיש חייב לשלם להקדש גם אם מתו — נשבעין עליהן, שהרי הם כנכסיו, אבל קדשים שאינו חייב באחריותן — אין נשבעין עליהן, שאין נשבעים על ההקדשות.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן בַּקַּרְקַע וְאֵינָן כְּקַרְקַע, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד? ״עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב שְׁבוּעָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כְּקַרְקַע.

ר׳ מאיר אומר: יש דברים שהן בקרקע ומחוברים לה, ו בכל זאת אינן כקרקע לענין הלכה, ואין חכמים מודים לו. כיצד? טענו: ״עשר גפנים טעונות פרי מסרתי לך״, והלה (הנתבע) אומר: ״אינן אלא חמש גפנים״ — ר׳ מאיר מחייב שבועה כמודה במקצת, וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע.

אֵין נִשְׁבָּעִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה, וְשֶׁבְּמִשְׁקָל, וְשֶׁבְּמִנְיָן. כֵּיצַד? ״בַּיִת מָלֵא מָסַרְתִּי לְךָ״, וְ״כִיס מָלֵא מָסַרְתִּי לְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא מַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל״ – פָּטוּר. זֶה אוֹמֵר: ״עַד הַזִּיז״, וְזֶה אוֹמֵר: ״עַד הַחַלּוֹן״ – חַיָּיב.

ועוד, אין נשבעין שבועה שמן התורה אלא על דבר שבמדה, ושבמשקל, ושבמנין. שצריכה התביעה (וההודאה) להיות בדברים מדוייקים. כיצד? אם אומר לחבירו: ״בית מלא מסרתי לך״, או ״כיס מלא מסרתי לך״, והלה אומר: ״איני יודע מה שהיה בבית או בכיס, אלא מה שהנחת אתה נוטל״, והוא פחות ממה שהמפקיד טוען — הרי זה פטור, משום שאיננו טוען אותו בדבר מסויים. אבל זה אומר שהיה הבית מלא ״עד הזיז״ וזה אומר: ״לא עד הזיז, אלא עד החלון״ — הרי הוא חייב, משום שיש פה דבר שבמידה.

גמ׳ תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע״ – כְּלָל, ״עַל שׁוֹר וְעַל חֲמוֹר וְעַל שֶׂה וְעַל שַׂלְמָה״ – פְּרָט, ״עַל כָּל אֲבֵדָה״ – חָזַר וְכָלַל;

ומבררים: תשלומי כפל מנלן [מנין לנו] שאין משלמים בכל המקרים שמנינו? דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הפסוק ״על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה... אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו״ (שמות כב, ו): ״על כל דבר פשע״ — הרי זה כלל, ״על שור ועל חמור ועל שה ועל שלמה״ (שמות כב,ח) — הרי זה פרט, ״על כל אבדה״ (שמות כב,ח) — חזר וכלל, נמצא שיש לנו

כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כָּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן,

כלל ופרט וכלל, במקרה כזה אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש — דבר המטלטל וגופו ממון כלומר, שהוא עצמו שווה כסף, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון משלמים עליו תשלומי כפל,

יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵין מִטַּלְטְלִין, יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת, יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִטַּלְטְלִין אֵין גּוּפָן מָמוֹן. הֶקְדֵּשׁ – ״רֵעֵהוּ״ כְּתִיב.

יצאו קרקעות — שאין מטלטלין, יצאו עבדים — שהוקשו (הושוו בכתוב) לקרקעות, יצאו שטרות — שאף על פי שהן מטלטלין אין גופן ממון, שאין הם משמשים אלא לראיה או כאמצעי קנין. ולגבי הקדש שאין משלמים לו כפל, הרי זה משום ש״רעהו״ כתיב [נאמר] בפסוק זה, והקדש אינו רעהו.

״וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְלֹא אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה״. מַאי טַעְמָא? תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה.

ועוד שנינו במשנה שאינו משלם על אלה ולא תשלומי כפל ולא ארבעה וחמשה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שאינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה? שכן תשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא [אמרה התורה], ולא תשלומי שלשה וארבעה, והואיל ותשלומי ארבעה וחמישה כוללים תשלומי כפל, נמצא שאם אינו משלם תשלומי כפל אינו משלם גם תשלומים אלו.

״שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן.

שנינו במשנה: שומר חנם אינו נשבע על עבדים ושטרות וקרקעות. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים האלה] שאינו נשבע על אלה? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: