גמ׳ אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַסֵּיפָא, וְתֵיפּוֹק לֵיהּ דִּשְׁבוּעָה גַבֵּי מַלְוֶה!

על הקטע האחרון במשנה זו, שיישבע המלוה, המחזיק בפקדון, שואלים: אהייא [על איזו הלכה במשנה מדובר]? אילימא אסיפא [אם תאמר על המקרה שמדובר בו בסוף], שהלווה טוען שהמשכון עולה בערכו על ההלוואה, יש להקשות: ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו מטעם אחר, שהשבועה ממילא גבי [אצל] המלוה, שהרי הוא הנתבע לשלם במקרה זה!

אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרֵישָׁא. וְכֵן אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב: אַרֵישָׁא. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַרֵישָׁא.

אמר שמואל: הלכה זו נאמרה ארישא [על תחילת המשנה], שהלווה הוא הנתבע. וכן אמר ר׳ חייא בר רב: ארישא [על תחילת המשנה]. וכן אמר ר׳ יוחנן: ארישא [על תחילת המשנה].

מַאי רֵישָׁא? סֵיפָא דְּרֵישָׁא: ״סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה״ – חַיָּיב; דִּשְׁבוּעָה גַּבֵּי לֹוֶה הִיא, וְשַׁקְלוּהָ רַבָּנַן מִלֹּוֶה וְשַׁדְיוּהָ אַמַּלְוֶה.

ומבררים: מאי רישא [מהו תחילתה]? לא ההלכה הראשונה ממש, אלא סיפא דרישא [הקטע האחרון שבתחילתה], שהוא: ״סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה״, והלה אומר: ״לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה״ — הרי זה חייב, שהשבועה גבי [אצל] לוה היא, שהוא היה צריך להישבע משום שהוא מודה במקצת, ושקלוה רבנן [ונטלוה חכמים] את השבועה מן הלוה שהיה צריך להישבע, ושדיוה [והטילוה] על המלוה, שהוא ישבע שלא היה המשכון שווה יותר משקל.

וְהָשְׁתָּא דְּאָמַר רַב אַשִׁי, דְּקַיְימָא לָן: זֶה נִשְׁבָּע שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ וְזֶה נִשְׁבָּע כַּמָּה שָׁוֶה – הָכִי קָאָמַר: מִי נִשְׁבָּע תְּחִלָּה? מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן.

ומעירים: והשתא [ועכשיו] שאמר רב אשי, דקיימא לן [שמוחזק לנו] להלכה שיש במשנתנו חיוב נוסף של שבועה, שזה המלוה המחזיק בפקדון נשבע שאינה ברשותו, וזה הלווה נשבע כמה שוה, הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את המשנה: מי מהם נשבע תחלה? מי שהפקדון אצלו, שהוא ישבע שאין הפקדון בידו, שמא ישבע זה הלווה כמה היה הפקדון, ויוציא הלה את הפקדון.

אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּאוֹזְפֵיהּ אַלְפָא זוּזֵי לְחַבְרֵיהּ וּמִשְׁכֵּן לֵיהּ קַתָּא דְּמַגָּלָא, אֲבַד קַתָּא דְּמַגָּלָא – אֲבַד אַלְפָא זוּזֵי, אֲבָל תַּרְתֵּי קַתָּאתֵי לָא.

ומביאים דיון בדיני משכון שהוזכרה בו משנתנו לראיה. אמר שמואל: האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה [מי שהילוה אלף זוזים לחבירו] ומשכן ליה קתא דמגלא [לו קת של מגל כמשכון], אם אבד קתא דמגלא [קת המגל] — אבד אלפא זוזי [אלף הזוזים], אבל אם היו תרתי קתאתי [שתי קתות של מגל] — לא, שאם אבדה אחת מהן לא איבד את מחצית החוב, אלא כפי שוויו, שהרי לא איבד לגמרי את המשכון.

וְרַב נַחְמָן אָמַר: אֲפִילּוּ תַּרְתֵּי קַתָּאתֵי, אֲבַד חֲדָא – אֲבַד חֲמֵשׁ מְאָה, אֲבַד אִידָךְ – אֲבַד כּוּלֵּיהּ, אֲבָל קַתָּא וְנַסְכָא לָא. נְהַרְדְּעֵי אָמְרִי: אֲפִילּוּ קַתָּא וְנַסְכָא, אֲבַד נַסְכָא – אֲבַד פַּלְגָּא, אֲבַד קַתָּא – אֲבַד כּוּלֵּיהּ.

ורב נחמן אמר: אפילו היו תרתי קתאתי [שתי קתות], אם אבד חדא [אחת מהן] — אבד חמש מאה [מאות] מהחוב, אבד גם אידך [החלק האחר] — אבד כוליה [כל החוב], אבל אם מישכן לו קתא ונסכא [קת מגל וחתיכת כסף] ואבדה קת המגל — לא אבדה מחצית מהחוב, שבעיקר סמך על משכון הכסף ולא על המגל. נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא אומרים]: אפילו קתא ונסכא [קת מגל וחתיכת כסף], אם אבד נסכא [חתיכת כסף] — אבד פלגא [חצי ההלוואה], אבד גם קתא [קת המגל] — אבד כוליה [כולו].

תְּנַן: ״סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה״ – חַיָּיב; לֵימָא לֵיהּ: הָא קַבִּילְתֵיהּ!

ו מקשים ממשנתנו, תנן [שנינו במשנה]: ״סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה״, והלה אומר: ״לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה״ — חייב הלווה שבועה; ויש לשאול: לפי דעת שמואל שאם אבד המשכון אבד החוב, לימא ליה [שיאמר לו הלווה]: הא קבילתיה [הרי קיבלת אותו] את חובך!

מַתְנִיתִין בִּדְפָרֵישׁ, שְׁמוּאֵל בִּדְלָא פָּרֵישׁ.

ומשיבים: מתניתין בדפריש [משנתנו עוסקת כשפירש] שאינו מקבל את המשכון אלא בכדי שוויו, ולכן יש מקום לויכוח כמה היה שווה. ואילו שמואל מדבר בדלא פריש [כשלא פירש], ובסתם ניתן המשכון כנגד ההלוואה כולה.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן – יִשָּׁבַע וְיִטּוֹל אֶת מְעוֹתָיו, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר לוֹ: כְּלוּם הִלְוִיתָנִי אֶלָּא עַל הַמַּשְׁכּוֹן, אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אָבְדוּ מְעוֹתֶיךָ.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שהדבר שנוי כמחלוקת תנאים] ששנינו בברייתא: המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון — ישבע המלוה שאבד המשכון, וייפטר מתשלום. ויטול את מעותיו, דברי ר׳ אליעזר. ר׳ עקיבא אומר, יכול הוא הלווה שיאמר לו למלוה: כלום הלויתני אלא על המשכון, כיון שאבד המשכון אבדו מעותיך.

אֲבָל הַמַּלְוֶה אֶלֶף זוּז בִּשְׁטָר וְהִנִּיחַ מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ, דִּבְרֵי הַכֹּל – אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אָבְדוּ מְעוֹתָיו;

אבל המלוה אלף זוז בשטר והניח משכון בידו, דברי הכל (וגם לדעת ר׳ אליעזר) — אבד המשכון אבדו מעותיו.

הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּשָׁוֵי שִׁיעוּר זוּזֵי,

ושואלים לגבי ביאור המחלוקת: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דשוי שיעור זוזי [אם שהמשכון שווה את שיעור הכסף שהילוה לו],