וְרַב יוֹסֵף אָמַר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר דָּמֵי;

ורב יוסף אמר: כשומר שכר דמי [נחשב], משום שבשעה שעוסק במצוה זו נפטר ממצוות אחרות שיש בהן הוצאה כספית.

לֵימָא, דְּרַב יוֹסֵף תַּנָּאֵי הִיא? לָא, בְּשׁוֹמֵר אֲבֵידָה – דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב יוֹסֵף, וְהָכָא בְּמַלְוֶה צָרִיךְ לְמַשְׁכּוֹן קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: מִצְוָה קָא עָבֵיד, וּמָר סָבַר: לָאו מִצְוָה קָא עָבֵיד.

אם כן, לימא [האם לומר] שדברי רב יוסף תנאי [מחלוקת תנאים] היא? שלדעת ר׳ אליעזר דינו כשומר חינם, ולכן אם אבד המשכון זכותו לקבל מעותיו, ולדעת ר׳ עקיבא דינו כשומר שכר, שחייב באבידה, ולכן איבד את מעותיו, וכרב יוסף? ודוחים: לא, בשומר אבידה — דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את דברי רב יוסף, והכא [וכאן] במלוה צריך למשכון קא מיפלגי [חלוקים הם], במקרה שהמלוה רוצה להשתמש במשכון על מנת לנכות את דמי השימוש מן החוב, מר סבר [חכם זה, ר׳ עקיבא, סבור] שאף על פי כן מצוה קא עביד [הוא עושה], ונפטר ממצוות אחרות, ולכן עדיין שומר שכר הוא. ומר סבר [וחכם זה, ר׳ אליעזר, סבור]: לאו [לא] מצוה קא עביד [הוא עושה], משום שלצורכו הוא שומרה, ולכן איננו כשומר שכר. ושבים לדון בדברי שמואל, שאמר שהמאבד את המשכון, גם אם היה פחות ערך, איבד את חובו.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְנִכְנְסָה שְׁמִיטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא פַּלְגָּא – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: אִם הָיָה מַשְׁכּוֹנוֹ כְּנֶגֶד חוֹבוֹ – אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם לָאו – מְשַׁמֵּט;

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שמחלוקת תנאים] היא, ששנינו: המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שנת שמיטה שנשמטים בה החובות, אבל חוב שיש עליו משכון אינו נשמט, הרי אף על פי ש המשכון אינו שוה אלא פלגא [חצי] מן החוב — אינו משמט, דברי רבן שמעון בן גמליאל. ר׳ יהודה הנשיא אומר: אם היה משכונו שוה כנגד חובו — אינו משמט, ואם לאו [לא] — משמט.

מַאי אֵינוֹ מְשַׁמֵּט דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא? אִילֵימָא כְּנֶגְדּוֹ, מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר: כְּנֶגְדּוֹ נַמִי מְשַׁמֵּט?! אֶלָּא אַמַּאי תָּפֵיס מַשְׁכּוֹן?

ומבררים: מאי [מה פירוש] ״אינו משמט״ דקאמר תנא קמא [שאומר התנא הראשון רבן שמעון בן גמליאל]? אילימא [אם תאמר] שאינו משמט את סכום הכסף שהוא כנגדו, בשוויו של המשכון, מכלל שר׳ יהודה הנשיא סבר [סבור]: כנגדו נמי [גם כן] משמט? אלא הואיל וחובו ממילא נשמט בשמיטה אמאי תפיס [מדוע הוא תופס] את המשכון כלל?

אֶלָּא לָאו כְּנֶגֶד כּוּלּוֹ, וּבְדִשְׁמוּאֵל קָא מִיפַּלְגִי!

אלא לאו [האם לא] נאמר בהכרח שתנאים אלה חלוקים אם המשכון משמט כנגד כולו, כנגד כל החוב, אף שאינו שווה כל כך, וב דברי שמואל קא מיפלגי [הם חלוקים] האם משכון נחשב כשקול לחיוב כולו?

לָא, לְעוֹלָם כְּנֶגְדּוֹ, וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כְּנֶגְדּוֹ, וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא סָבַר: כְּנֶגְדּוֹ נַמִי מְשַׁמֵּט, וּדְקָא אָמְרַתְּ: לְמַאי תָּפֵיס לֵיהּ מַשְׁכּוֹן? לְזִכְרוֹן דְּבָרִים בְּעָלְמָא. הדרן עליך שבועת הדיינין

ודוחים: לא, לעולם יש להבין שנחלקו אם משמט כנגדו, ובהא קמיפלגי [ובזה הם חלוקים], תנא קמא סבר [התנא הראשון, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: כנגדו כנגד ערך המשכון אינו משמט, ור׳ יהודה הנשיא סבר [סבור]: כנגדו נמי [גם כן] משמט; ודקא אמרת [ומה שאתה אומר]: אם כן, לדעת ר׳ יהודה הנשיא למאי תפיס ליה [למה הוא תופס] את המשכון? לזכרון דברים בעלמא [בלבד] שיהיה זכרון לחוב.

מתני׳ כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין: הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ.

הַשָּׂכִיר, כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, הוּא אוֹמֵר: ״נָתַתִּי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא נָטַלְתִּי״ – הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה, כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״הִתְקַבַּלְתָּ דִּינָר זָהָב״.

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין שחובת שבועה מן התורה היא רק כדי להיפטר מתביעת תשלום. ואלו שתיקנו חכמים שיהיו נשבעין ונוטלין: השכיר שטוען שלא קיבל את שכרו. והנגזל שטען שגזלוהו ולא התברר הדבר. והנחבל שלא הוכח כיצד ועד כמה נחבל. ו מי שכנגדו צריך להישבע ולהיפטר, אבל הוא חשוד על השבועה, והופכים את חובת השבועה. וחנוני על פנקסו.

נִגְזָל כֵּיצַד? הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, הוּא אוֹמֵר: ״כֵּלַיי נָטַלְתָּ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא נָטַלְתִּי״ – הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה, כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״שְׁנֵי כֵּלִים נָטַלְתָּ״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד״.

ומפרטים: השכיר, כיצד? אמר לו השכיר: ״תן לי שכרי שיש לי בידך״, הוא בעל הבית אומר: ״נתתי״, והלה השכיר אומר: ״לא נטלתי״ — הוא השכיר נשבע ונוטל. ר׳ יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד? אמר לו: ״תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך״, והוא אומר: ״התקבלת דינר זהב״, שהוא עשרים וחמישה דינרי כסף — במקרה זה נשבע ונוטל.

נֶחְבָּל, כֵּיצַד? הָיוּ מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס תַּחַת יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל, וְאָמַר לוֹ: ״חָבַלְתָּ בִּי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא חָבַלְתִּי״ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה, כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״חָבַלְתָּ בִּי שְׁתַּיִם״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא חָבַלְתִּי בְּךָ אֶלָּא אַחַת״.

נגזל, כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו לקחת ממנו דברים שלא ברשות, הוא הנגזל אומר: ״כליי נטלת״, והוא אומר: ״לא נטלתי״ — הוא הנגזל נשבע ונוטל. ר׳ יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד? אמר לו: ״שני כלים נטלת״, והוא אומר: ״לא נטלתי אלא אחד״.

שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, כֵּיצַד?

נחבל כיצד? היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו (רשותו) שלם ויצא חבול, ואמר לו: ״חבלת בי״, והוא אומר: ״לא חבלתי״ — הרי זה נשבע ונוטל. ר׳ יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד? אמר לו ״חבלת בי שתים״, והלה אומר ״לא חבלתי בך אלא אחת״.