חזור
שבועות
דף מה:אִי הָכִי, אֲפִילּוּ קָצַץ נַמִי! אַלָּמָּה תַּנְיָא: אוּמָּן אוֹמֵר: ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! קְצִיצָה וַדַּאי מִידְכַּר דְּכִיר לֵיהּ.
ושואלים: אי הכי [אם כך], שאנו חוששים שבעל הבית שכח מתוך טרדתו, אפילו כאשר קצץ (קבע מחיר) נמי [גם כן] יהא כן הדין! אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: אם האומן אומר: ״שתים קצצת לי״ כלומר, קבעת לי שאני מקבל שתים, והלה בעל הבית אומר: ״לא קצצתי לך אלא אחת״ — המוציא מחבירו עליו הראיה בעדים, ולא די בשבועה. ומדוע אין אומרים גם פה שיישבע האומן ויטול? ומשיבים: קציצה (קביעת מחיר) ודאי מידכר דכיר ליה [הוא זוכר אותה].
רש"י
אי הכי דמשום טרדא דבעל הבית שקלוה לשבועה מיניה:
אפילו קצץ נמי אפילו נחלקו על הקציצה ליהמנוה לשכיר בשבועה:
המוציא מחבירו היינו אומן:
עליו הראיה צריך להביא עדים ולא יהא נאמן בשבועה:
תוספות
אפילו קצץ נמי וא״ת והא ה״ל כאיני יודע אם גזלתיך דפטרי רב נחמן ורבי יוחנן בהגוזל בתרא (שם) ובהשואל (ב״מ דף צז:) וי״ל דהתם לא מודה מידי אבל הכא שמודה במקצת ה״ל כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ׳ ונ׳ לא ידענא דאמרינן התם מתוך שאינו יכול לישבע משלם:
קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי לא קאמר המע״ה ואי לא מייתי ראיה מפסיד אלא ישבע בעה״ב ויפסיד אומן כדאמר לקמן וא״ת ולישני ליה כגון ששכרו שלא בעדים ונאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כדאמרי׳ בסמוך וי״ל דשאני הכא דמודה במקצת לא היה יכול להעיז ולכפור הכל אי נמי דלקמן מוקי לה בשכרו בעדים דומיא דרישא:
אִי הָכִי, אֲפִילּוּ עָבַר זְמַנּוֹ נַמִי! אַלָּמָּה תַּנְיָא: עָבַר זְמַנּוֹ וְלֹא נָתַן לוֹ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל?
ומקשים עוד: אי הכי [אם כך], שחוששים מפני טרדת בעל הבית, אפילו עבר זמנו של תביעת השכר נמי [גם כן] ישבע ויטול! אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: אם עבר זמנו של תשלום השכר (במשך הלילה שלאחר יום העבודה) ולא נתן לו — הרי זה האומן אינו נשבע ונוטל, אלא צריך להביא ראיה בעדים!
רש"י
אי הכי דבעה״ב טרוד ושמא שכח אפי׳ תבעו שכיר לאחר שעבר זמן גבייתו המפורש בב״מ בפרק המקבל (בבא מציעא דף קו:) שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל היום לישבע נמי שכיר ולשקול:
תוספות
אי הכי אפילו עבר זמנו נמי אע״ג דאין שייך כאן אי אמרת בשלמא אין לחוש שעדיין לא פירש שום טעם ואע״פ שפירש רב נחמן משום כדי חייו לא משמע דקאי אהא אי הכי:
חֲזָקָה אֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר בְּ״בַל תָּלִין״. וְהָאָמְרַתְּ: בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו הוּא! הָנֵי מִילֵּי – מִקַּמֵּי דְלִימְטֵי זְמַן חִיּוּבָא הוּא, כִּי מָטֵי זְמַן חִיּוּבָא – רָמֵי אַנַּפְשֵׁיהּ וּמִידְכַּר.
ומשיבים: חזקה אין בעל הבית עובר ב״בל תלין״ (״לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר״. ויקרא יט, יג), ובוודאי שילם את חובו בזמן. ומקשים: והאמרת [והרי אמרת]: בעל הבית טרוד בפועליו הוא, ושמא שכח! ומשיבים: הני מילי מקמי דלימטי זמן חיובא הוא [דברים אלה אמורים לפני שמגיע זמן החיוב לשלם], משום שאז הוא טרוד והוא שוכח, אבל כי מטי זמן חיובא — רמי אנפשיה ומידכר [כאשר מגיע זמן החיוב — מטיל את הדבר על עצמו ונזכר].
תוספות
כי מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר וא״ת ימתינו לעולם עד למחר ואי לא מדכר יהא שוכר זה צריך להביא ראיה ועוד אמאי עקרוה רבנן לשבועה מבעה״ב הא כיון דמיחייב שבועה רמי אנפשיה וי״ל כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה ואין נותן לב להיות נזכר פן יהא מוחזק שקרן ועי״ל דהא חזקה דאין בעה״ב עובר על בל תלין לא מהניא אלא כי איכא חזקה בהדה חזקה דאין שכיר משהא שכרו וכשתובעו בב״ד והצריכוהו להמתין עד למחר הרי לא שהה:
וְכִי שָׂכִיר עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תִּגְזוֹל״? גַּבֵּי בַּעַל הַבַּיִת אִיכָּא תְּרֵי חֶזְקֵי: חֲדָא, דְּאֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר בְּ״בַל תָּלִין״, וַחֲדָא, דְּאֵין שָׂכִיר מַשְׁהֶא שְׂכָרוֹ.
ושואלים: וכי השכיר עובר משום ״בל תגזול״ (״לא תגזול״. שם), שאנו חושדים בו שהוא תובע שכר כפול? ומשיבים: גבי [אצל] בעל הבית איכא תרי חזקי [יש שתי חזקות]: חדא [אחת מהן] שאין בעל הבית עובר ב״בל תלין״, וחדא [ואחת], שאין שכיר משהא שכרו, אלא תובע מיד. ולכן מסתבר שאם לא תבע בזמנו שהצדק עם בעל הבית, ואינו נוטל אלא בראיה.
רש"י
וכי שכיר עובר על בל תגזול לקבל שכרו ב׳ פעמים:
תוספות
וכי שכיר עובר משום בל תגזול אע״ג דהך חזקה איכא נמי גבי בעה״ב חמיר ליה לאיניש חד לאו כתרי לאוי ועוד דבלאו הכי משני שפיר וא״ת דמה בכך דאין שכיר עובר בבל תגזול מ״מ כיון דבעה״ב רמי אנפשיה ומדכר ה״ל ברי וברי ופטור כיון דכופר הכל ויש לומר דטעמא דרמי אנפשיה ומדכר לא חשיבא כחזקה דשכיר וכי משני הכא תרי חזקי לא בא לומר דעדיפי מדשכיר אלא שקולות נינהו:
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים, אֲבָל שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם״ – יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִצְחָק: יִישַׁר, וְכֵן אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן.
אמר רב נחמן אמר שמואל: לא שנו הלכה זו שהשכיר נשבע ונוטל את שכרו, אלא ששכרו בעל הבית בעדים, אבל שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול בעל הבית לומר לו: ״לא שכרתיך מעולם״, יכול לומר לו: ״שכרתיך ונתתי לך שכרך״. אמר ליה [לו] ר׳ יצחק: יישר, יפה אמרת, וכן אמר ר׳ יוחנן.
רש"י
לא שנו דנשבע ונוטל:
ששכרו בעדים שיש עדים שאמר לו עשה עמי מלאכה היום בשכר ועשה עמו:
יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך ונאמן בלא שבועה:
מִכְּלָל דְּפָלֵיג עֲלֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ? אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִישְׁתָּא הֲוָה שָׁתֵי לֵיהּ וְשָׁתֵיק לֵיהּ: וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מִישְׁהָא הֲוָה שָׁהֵי לֵיהּ וְשָׁתֵיק לֵיהּ.
ומעירים: האם מכלל הדברים אתה לומד דפליג עליה [שחולק עליו] ריש לקיש בענין זה? ומשיבים: אין הדבר ברור, איכא דאמרי [יש שאומרים]: מישתא הוה שתי ליה, ושתיק ליה [שותה היה באותה השעה, ושתק לו], ולא נתברר אם חלק עליו. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: מישהא הוה שהי ליה, ושתיק ליה [שוהה היה לו עד שיגמור דבריו, ושתק לו], ולא התברר אם בסופו של דבר חלק עליו או לא.
אִיתְּמַר נַמִי, אָמַר רַב מְנַשְׁיָא בַּר זְבִיד אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים, אֲבָל שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם״ – יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ״.
איתמר נמי [נאמר גם כן] בשם אמורא אחר, אמר רב מנשיא בר זביד אמר רב: לא שנו אלא ששכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לו: ״לא שכרתיך מעולם״ — יכול לומר לו: ״שכרתיך, ונתתי לך שכרך״.
תוספות
מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם תימה מה מועיל כאן מגו דאין שייך מגו אלא לענין שלא לחושדו שמשקר במזיד אבל הכא שפיר מהימנינן ליה דודאי הוא סבור שפרע אלא שאנו תולין ששכח לפי שהוא טרוד בפועליו דאטו משום מגו יהא נזכר יותר ואין שייך כאן מגו כלל והכי מוכח בריש האשה שהלכה (יבמות קיד, ב) (ושם) דלא מהימנא לומר מת במלחמה במגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו משום דאמרה בדדמי וסבורה לומר אמת ואין לנו להאמינה במה שהיא שמא טועה מתוך שהיתה יכולה לשקר ואע״ג דבההיא שמעתא גופה מיבעיא לן בהחזיקה היא מלחמה בעולם מי אמרינן מה לה לשקר מגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם התם דוקא מיבעיא לן כיון דדייקא כולי האי שמחזקת מלחמה וי״ל דהכא כיון דאין טוען שמא אלא ברי ואומר ודאי שלא שכח אין לנו להחזיקו כמשקר כיון דאית ליה מגו אבל כשאין לו מגו אינו נאמן דשמא שכח מחמת שהוא טרוד בפועליו ומחמת שסבור שפרע טוען ברי אף על פי שמסופק [ועיין תוספות כתובות פז ב ד״ה דמיפרע]:
אֲמַר רָמִי בַּר חָמָא: כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעֲתָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי מְעַלְּיוּתָא? אִם כֵּן, שְׁבוּעַת שׁוֹמְרִין דְּחַיֵּיב רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ? מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״נֶאֶנְסוּ״!
אמר רמי בר חמא: כמה מעליא הא שמעתא [מעולה שמועה זו]! אמר ליה [לו] רבא: מאי מעליותא [מה המעלה שבה]? אם כן אתה אומר, שסומכים על ה״מיגו״ שיכול הנתבע לומר שלא היו דברים מעולם, שבועת שומרין דחייב רחמנא [שחייבה התורה] היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]? הרי מתוך שיכול השומר לומר לו למפקיד: ״לא היו דברים מעולם, ולא לקחתי ממך דבר״, יכול לומר לו: ״נאנסו״, נאבדו או נלקחו באונס, שאין שומר שכר חייב בזה, ולא יצטרך להישבע, ואם כן, בטלה שבועת השומרים!
רש"י
שבועת שומרין דחייב רחמנא לשומר שכר לישבע על שבורה ומתה כדכתיב (שמות כ״ב:ט׳) ומת או נשבר או נשבה שבועת ה׳ תהיה בין שניהם:
היכי משכחת לה שיהא צריך שבועה:
תוספות
מתוך שיכול לומר להד״מ יכול לומר נאנסו תימה לפירוש הקונטרס שפירש בהגוזל קמא (בבא קמא קז, א) (ושם) דבפקדון שיכול להעיז אפילו כופר הכל חייב א״כ כי אמר נמי להד״מ חייב שבועה ולפר״ת נמי דלא מיחייב שבועה לא בכפירה ולא בנאנסו אא״כ הודה במקצת קשה דאפילו רבי חייא בר אבא ורמי בר חמא דלא מחייבי בהודאה ונאנסו בלא כפירה בהודאה וכפירה בלא נאנסו מודו דחייב דכמה משניות לעיל לא מזכיר גבי פקדון נאנסו כלל ובהלואה נמי דילפינן מפקדון מחייבינן בכפירה והודאה אע״ג דלא שייך נאנסו אם כן כשמודה במקצת כי אמר נמי להד״מ אההיא דנאנסו מחייב וליכא מגו וליכא למימר דפריך כי נמי הודה יהא נאמן אההיא דנאנסו (אם) מתוך שיכול לומר אההיא דהודה להד״מ דא״כ תקשה ליה מכל מודה מקצת שיהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל אלא ודאי התם לא שייך מגו דאין אדם מעיז לכפור הכל מיהו לפריב״א דמפרש דבטענה דשייכא בפקדון דהיינו נאנסו מיחייב כופר הכל אתיא שפיר הכא דפריך מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם והוי פטור כיון דליכא הודאה כי אמר נאנסו פטור אע״ג דאין זה מגו טוב דאין אדם מעיז לכפור הכל אבל נאנסו דאין חבירו מכיר בשקרו נוח לו לטעון מ״מ פריך שפיר לשמואל דאית ליה כי האי מגו דנוח לו לומר טפי נתתי לך שכרך שלא יחשדהו השכיר כמשקר במזיד לפי שהוא טרוד והשתא ניחא דפריך אדשמואל טפי ולא פריך אמאי דאמרינן מגו בכל התורה:
דְּאַפְקֵיד לֵיהּ בְּעֵדִים. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״הֶחֱזַרְתִּיו לְךָ״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״נֶאֶנְסוּ״!
ענה לו רמי בר חמא: שבועת השומרים יכולה להתקיים במקרה דאפקיד ליה [שהפקיד לו] בעדים. והקשה לו רבא: בכל זאת, מתוך שיכול לומר לו ״החזרתיו לך״, יכול לומר לו ״נאנסו״!
דְּאַפְקֵיד לֵיהּ בִּשְׁטָרָא.
השיב לו רמי בר חמא: ניתן להעמיד זאת במקרה דאפקיד ליה בשטרא [שהפקיד לו בשטר], ובמקרה כזה אינו יכול לטעון שהחזיר אלא בראיה ברורה.
רש"י
דאפקיד גביה בשטר שאם יאמר החזרתיו לך אומר לו היה לך ליטול את השטר מידי:
מִכְּלָל דְּתַרְוַיְיהוּ סְבִירָא לְהוּ: הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ בְּעֵדִים, בִּשְׁטָר – צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ בְּעֵדִים.
ומעירים: מכלל הדברים אתה למד דתרוייהו סבירא להו [ששניהם, רמי בר חמא ורבא, סבורים הם] שהמפקיד אצל חבירו בעדים — אין צריך להחזיר לו בעדים, אבל המפקיד בשטר — צריך להחזיר לו בעדים, שהרי גם רבא לא דחה את דברי רמי בר חמא, לומר שיכול גם כאן לומר ״החזרתיו״.
תוספות
בעדים אין צריך כו׳ תימה דאמרינן בריש ח״ה (בבא בתרא כט, א) (ושם) דמשכחת חזקה דג׳ שנים כגון דאתו בי תרי ואמרו אגרנא מיניה ודיירנא ביה תלת שנין ופריך הני נוגעי בעדות הן דאילו אמרי הכי אמרינן להו הבו אגרא להאיך ומאי קשיא הא אין צריך לפורעו בעדים ולהימניה במגו דאי בעי אמר יהיבנא אגרא להאיך וי״ל שלא היו רשאין לומר כן לפי שיראים פן יזכה האחד בדין ויצטרכו ליתן פעם שניה ועוד אמר ר״י דלמאי דתקון רבנן שבועת היסת לא מהימני לומר פרעתי כדאמרינן בהדיא בפרק שני דקידושין (דף מג:):
בשטר צריך להחזיר בעדים תימה דלהימן בשבועה במגו דאי בעי אמר נאנסו כדמוכח בס״פ המוכר את הבית (בבא בתרא ע, א) (ושם) דבעי מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר ליה החזרתיו לך מהו ומסיק דמהימן בשבועה ורבא גופיה הכי סבירא ליה דפסיק התם הלכתא כדייני גולה ותי׳ ר״ת דה״ק צריך להחזיר לו בעדים אם רוצה ליפטר בלא שבועה וריב״א מפרש דהכא צריך להחזיר לו בעדים משום שטרך בידי מאי בעי אבל התם דאיירי בעסקא דפלגא מלוה איכא למימר דאפשיטי דספרא זיירי ליה:
קָרֵי רָמִי בַּר חָמָא עֲלֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: ״וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּלִבּוֹ״, דְּאַשְׁכָּחֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְרַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵי מָר מִידֵי בְּשָׂכִיר? אֲמַר לֵיהּ: אִין, תָּנֵינָא: שָׂכִיר בִּזְמַנּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, כֵּיצַד? בִּזְמָן שֶׁאָמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתַּנִי וְלֹא נָתַתָּ לִי שְׂכָרִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ״. אֲבָל אָמַר לוֹ: ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה;
מסופר, קרי [קרא] רמי בר חמא עליה [עליו] על רב ששת את הכתוב הזה: ״וישם דוד את הדברים האלה בלבו״ (שמואל א כא, יג), שרב ששת היה מחזר למצוא ראיות או סתירה לדברי רב ושמואל. דאשכחיה [שמצא אותו] רב ששת לרבה בר שמואל, אמר ליה [לו]: תני מר מידי [שנה אדוני דבר] ב הלכות שכיר? אמר ליה [לו]: אין, תנינא [כן, שניתי] ברייתא זו: שכיר בזמנו נשבע ונוטל, כיצד? בזמן שאמר לו: ״שכרתני ולא נתת לי שכרי״, והלה, בעל הבית אומר: ״שכרתיך ונתתי לך שכרך״. אבל אמר לו: ״שתים קצצת לי״, והלה אומר: ״לא קצצתי לך אלא אחת״ — המוציא מחבירו עליו הראיה. עד כאן לשון הברייתא, ורצה רב ששת ללמוד מכאן לענייננו.
רש"י
קרי רמי בר חמא וכו׳ ששם על לב לדעת אם איתא להא דשמואל ורב דלעיל אי לא: דאשכחיה רב ששת גרסינן:
בזמנו אם תבעו בתוך זמן גבייתו:
הָא מִדְּסֵיפָא בִּרְאָיָה הָוֵי, רֵישָׁא בְּלָא רְאָיָה!
הא מדסיפא [הרי מכיון שסופה] בראיה הוי [הוא], רישא [בתחילה] שנשבע ונוטל, מדובר בלא ראיה, ומשמע שאין השכיר צריך להביא ראיה כלשהי לדבריו, ואינו צריך להביא עדים שנשכר לעבודה. והוא שלא כדברי רב ושמואל, שאמרו שאם שכרו שלא בעדים צריך להביא ראיה.
רש"י
מדסיפא בראיה מכלל דנשבע ונוטל דרישא בלא שום ראיה אינו צריך להביא עדים שעשה עמו וליתא לדרב ושמואל דלעיל דאוקמוה למתניתין בששכרו בעדים:
אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:
אמר רב נחמן בר יצחק: