וְאָמַר: ״לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן; וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכּוֹר כֵּלָיו, אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת הֶעָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵּלָיו – נֶאֱמָן; וְשֶׁאֵין עָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵּלָיו נַמִי – לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַטְמִין, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַטְמִין – נֶאֱמָן;

ואמר: ״לקוחין הן בידי״ כלומר, קניתי אותם — אינו נאמן. ולא אמרן [אמרנו] שאינו נאמן, אלא שיצא מאצל בעל הבית שאינו עשוי בדרך כלל למכור כליו, אבל אם היה זה בעל הבית העשוי למכור את כליו — נאמן המוציא. ו בבעל הבית שאין עשוי למכור את כליו נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שאין המוציא נאמן, אלא כשהוציא תחת כנפיו דברים שאין דרכן להטמין אלא נושאים אותם בגלוי, שכיון שהוא הוציאם בסתר — משמע שנוטלם שלא כדין, אבל דברים שדרכן להטמין — נאמן הוא לומר שקנה אותם.

וְשֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַטְמִין נַמִי – לָא אֲמָרָן אֶלָּא אִינִישׁ דְּלָא צְנִיעַ, אֲבָל אִינִישׁ דִּצְנִיעַ – הַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ; וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא זֶה אוֹמֵר שְׁאוּלִין וְזֶה אוֹמֵר לְקוּחִין, אֲבָל בִּגְנוּבִין – לָאו כָּל כְּמִינֵּיהּ, לְאַחֲזוּקֵי אִינִישׁ בְּגַנָּבֵי לָא מַחְזְקִינַן;

ושאין דרכן להטמין נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שאינו נאמן, אלא איניש דלא צניע [אדם שאינו צנוע] שדרכו לשאת כלים שונים ברבים, אבל איניש דצניע — היינו אורחיה [אדם צנוע — זו דרכו] שהוא מטמין. ו כן לא אמרן [אמרנו] שאין הלוקח נאמן, אלא כשזה בעל הבית אומר ״שאולין הכלים בידו, ואני תובע ממנו להחזירם״, וזה הלוקח אומר: ״לקוחין (קנויים) הם בידי״, אבל להאשים אותו שהם גנובין — לאו כל כמיניה [אין זה בכוחו], כי לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן [להחזיק אדם בגניבה אין מחזיקים אנו], ואין סומכים על דברי בעל הבית.

וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵין עֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר – נֶאֱמָן; דִּשְׁלַח רַב הוּנָא בַּר אָבִין: דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, וְאָמַר: ״לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. כִּי הָא דְּרָבָא אַפֵּיק זוּגָא דְּסַרְבְּלָא וְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא מִיַּתְמֵי, בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר.

ולא אמרן [אמרנו] שאין הלוקח נאמן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר, שיש מקום לטענת בעל הבית שאדם זה שאל כלים אלו ואינו מחזירם, אבל דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר — נאמן, ששלח רב הונא בר אבין: דברים העשוין להשאיל ולהשכיר, שבעל הבית תובעם, ואמר המחזיק בהם: ״לקוחין הן בידי״ — אינו נאמן. כי הא [כמו מעשה זה] שרבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי [הוציא מספריים של מעילים וספר אגדה מיתומים], שהתובע הוכיח שהיו הדברים הללו שייכים לו, ושאבי היתומים לקח אותם ממנו, והיו אלה בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר.

אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר נִשְׁבָּע, אֲפִילּוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר נִשְׁבַּעַת. בָּעֵי רַב פַּפָּא: שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ, מַאי? תֵּיקוּ.

על מה ששנינו במשנה כי הנגזל נשבע ונוטל, אמר רבא: לא רק בעל הגזילה עצמו נאמן בכך, אלא אפילו שומר שמסרו לו את שמירת הבית נשבע, אפילו אשתו של שומר נשבעת. בעי [שאל] רב פפא: שכירו ולקיטו, העובדים עבורו ואינם ממונים לשמור, מאי [מהו]? האם יכולים הם להישבע? לדבר זה לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימָר לְרַב אַשִׁי: טְעָנוֹ בְּכָסָא דְּכַסְפָּא, מַאי? חָזֵינָא, אִי אִינִישׁ דַּאֲמִיד הוּא, אוֹ אִינִישׁ דִּמְהֵימַן הוּא דְּמַפְקְדִי אֱינָשֵׁי גַּבֵּיהּ – מִשְׁתַּבַּע וְשָׁקֵיל, וְאִי לָא – לָא.

אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: אם טענו בעל הבית את הנכנס למשכנו בכסא דכספא [בכוס כסף] שלקח ממנו, והרי היו הכלים שלקח טמונים ואין להוכיח מה לקח, מאי [מה] הדין? האם יצטרך המוציא מן הבית לשלם אפילו עבור דבר יקר כל כך? אמר לו: חזינא [רואים אנו], אי איניש דאמיד [אם אדם עשיר] הוא בעל הבית, או איניש דמהימן [אדם נאמן] הוא, דמפקדי אינשי גביה [שמפקידים אנשים אצלו] אף שהוא עצמו אינו עשיר — משתבע ושקיל [נשבע ונוטל], ואי [ואם] לא אין בו דברים אלה — לא נותנים לו את הזכות להישבע וליטול.

״נֶחְבָּל, כֵּיצַד״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ – נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.

שנינו במשנה: נחבל כיצד? היו מעידים שנכנס שלם תחת ידו, ויצא חבול, והוא טוען שהלה חבל בו — נשבע ונוטל. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שצריך להישבע שפלוני חבל בו, אלא שנחבל בגופו במקום שיכול אדם לחבל בעצמו, שצריך להישבע שההוא חבלו, אבל במקום שאינו יכול לחבל בעצמו, ובוודאי שהלה חבל בו — נוטל שלא בשבועה.

וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא בְּכוֹתֶל נִתְחַכֵּךְ! תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: שֶׁעָלְתָה לוֹ נְשִׁיכָה בְּגַבּוֹ וּבֵין אַצִּילֵי יָדָיו. וְדִלְמָא אַחֵר עֲבִיד לֵיהּ! דְּלֵיכָּא אַחֵר.

ושואלים: וניחוש דלמא [ונחשוש שמא] בכותל נתחכך ומחמת זה היתה הפציעה! תני [שנה] ר׳ חייא: מדובר כגון שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו, שנשיכה אינה באה מחיכוך בכותל וכדומה, ובוודאי אינו יכול לעשות זאת לעצמו. ושואלים: ודלמא [ושמא] אדם אחר עביד ליה [עשה לו], ולא אדם זה! ומשיבים: מדובר דליכא [שאין] אחר, שלא היה אדם אחר במקום, אלא זה שנראה שחבל בו.

״וּכְשֶׁנֶּגְדּוֹ חָשׁוּד [וכו׳] וַאֲפִילּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא״. מַאי ״אֲפִילּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא״?

שנינו במשנה: וכשנגדו חשוד על השבועה כיצד? אחד החשוד על שבועת העדות ואחד החשוד על שבועת הפקדון, ואפילו שבועת שוא. ושואלים: מאי [מה פירוש] ״אפילו שבועת שוא״? מהו ״אפילו״?

לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר: לָא מִיבָּעֲיָא הָנָךְ דְּאִית בְּהוּ כְּפִירַת מָמוֹן, אֶלָּא אֲפִילּוּ הָא נַמִי דִּכְפִירַת דְּבָרִים בְּעָלְמָא הוּא – לָא מְהֵימַן.

ומשיבים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר]: לא מיבעיא הנך דאית בהו [נצרכה ההלכה רק באלה שיש בהם] כפירת ממון, כגון שבועת העדות ושבועת הפקדון, אלא אפילו הא נמי [זו גם כן], שבועת שוא, שכפירת דברים בעלמא [בלבד] הוא, ואין לו רווח בזה — בכל זאת לא מהימן [אינו נאמן] בשבועה אחרת, כיון שהוא נשבע לשקר.

וְלִיתְנֵי נַמִי שְׁבוּעַת בִּטּוּי! כִּי קָתָנֵי שְׁבוּעָה דְּכִי קָא מִשְׁתַּבַּע – בְּשִׁקְרָא קָא מִשְׁתַּבַּע, אֲבָל שְׁבוּעַת בִּטּוּי, דְּאִיכָּא לְמֵימַר דִּבְקוּשְׁטָא קָא מִשְׁתַּבַּע – לָא קָתָנֵי.

ושואלים: וליתני נמי [ושישנה גם כן] מי שחשוד על שבועת בטוי, שאף היא שבועת שקר בלא חיוב ממון! ומשיבים: כי קתני [כאשר הוא שונה] הרי זה סוג של שבועה דכי קא משתבע — בשקרא קא משתבע [שכאשר הוא נשבע — בשקר הוא נשבע], אבל שבועת בטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע [שיש מקום לומר שבאמת נשבע], אלא שאחר כך שכח, או חזר בו ועבר על שבועתו — לא קתני [שנה].

תֵּינַח ״אוֹכַל״ וְ״לֹא אוֹכַל״, ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תְּנָא שְׁבוּעַת שָׁוְא

ומקשים: תינח [נניח] שנשבע ״אוכל״ ו״לא אוכל״, שנשבע שבועת ביטוי לעתיד, שבאלה ייתכן שבשעת השבועה לא שיקר, אבל אם נשבע ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״ מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי כאן בוודאי נשבע לשקר! ומשיבים: תנא [שנה החכם] שבועת שוא