אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אָבִיו כִּי הַאי גַּוְונָא מִיחַיַּיב, אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִיפְטַר גַּבֵּי יוֹרְשִׁין, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אָבִיו כִּי הַאי גַּוְונָא נַמִי פָּטוּר, קְרָא גַּבֵּי יוֹרְשִׁין לָמָּה לִי?

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שאביו כי האי גוונא מיחייב [במקרה כגון זה שאומר: חמישים איני יודע, היה חייב] שבועה, ומשום שאינו יכול להישבע, שהרי אינו יודע, היה משלם, איצטריך קרא למיפטר גבי [הוצרך המקרא לפטור במקרה של] יורשין, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שאביו כי האי גוונא נמי [במקרה כגון זה גם כן] פטור, קרא גבי [מקרא מפורש אצל] יורשין לפוטרם משבועה למה לי? ומכאן מוכח ששבועה חוזרת למחוייב לה, ומתוך שאינו יכול להישבע — משלם.

וְרַב וּשְׁמוּאֵל, הַאי ״שְׁבֻעַת ה׳״ מַאי קָא דָּרְשִׁי בֵּיהּ?

ושואלים: ורב ושמואל, האי [פסוק זה] ״שבעת ה׳ " מאי קא דרשי ביה [מה הם דורשים בו]? שהרי לשיטתם אין הבדל בזה בין היורשים לשאר אדם!

מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: ״שְׁבֻעַת ה׳ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם״ – מְלַמֵּד שֶׁהַשְּׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁנֵיהֶם.

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריכים אנו אותו לכמו ששנויה ברייתא], שמעון בן טרפון אומר: ״שבעת ה׳ תהיה בין שניהם״ (שמות כב, ד) — מלמד שהשבועה חלה על שניהם, שאם היתה שבועת שקר העונש על שבועה זו חל על שניהם, על הנשבע ועל המשביע. כיון שהוזכר אחד מדבריו של חכם זה מביאים עוד דברים שאמר.

שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: אַזְהָרָה לָעוֹקֵב אַחַר נוֹאֵף מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִנְאָף״, לֹא תַּנְאִיף.

שמעון בן טרפון אומר: אזהרה לעוקב אחר נואף מנין? כלומר, היכן נאמר בתורה שיש איסור לסייע לנואף במעשיו? תלמוד לומר: ״לא תנאף״ (שמות כ, יג), שאנו קוראים בו: לא תנאיף, אל תגרום לאחרים לנאוף.

״וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם״ – שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: תַּרְתֶּם וְגִינִּיתֶם בְּאָהֳלוֹ שֶׁל מָקוֹם.

וכן לגבי חטא המרגלים שנאמר: ״ותרגנו באהליכם״ (דברים א, כז) — שמעון בן טרפון אומר בפירושה של מלה מיוחדת זו: תרתם את הארץ, וגיניתם אותה באהלו של מקום.

״עַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת״ – שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: קְרַב לְגַבֵּי דְּהִינָא וְאִידַּהַן. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: עֶבֶד מֶלֶךְ כְּמֶלֶךְ.

ועל הפסוק ״עד הנהר הגדול נהר פרת״ (שמות כ, ז) — שמעון בן טרפון אומר: אף שנהר פרת אינו הגדול בנהרות, הרי זה כדרך הפתגם העממי: קרב לגבי דהינא ואידהן [התקרב אל המשוח בשמן ותשומן גם אתה ממנו], שמפני שהנהר סמוך לארץ ישראל קוראים לו משום כבודה ״הנהר הגדול״. דבי [בבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל תנא [שנו] על כך בלשון אחרת: עבד מלך כמלך.

״וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּינְקָסוֹ״ כו׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי: טוֹרַח שְׁבוּעָה זוֹ לָמָּה? אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּיא (בַּר אַבָּא), תָּנֵינָא: שְׁנֵיהֶם נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מִבַּעַל הַבַּיִת.

שנינו במשנה: והחנוני על פינקסו, שאם אמר לחנווני לתת לפועלים מעות, והחנווני אומר שנתן והפועלים אומרים שלא נטלו — החנווני והפועלים נשבעים שניהם ובעל הבית משלם. תניא [שנויה ברייתא], אמר רבי: טורח שבועה זו למה? מדוע צריכים שניהם להישבע? שיישבע צד אחד והאחר ישלם! אמר לו ר׳ חייא, תנינא [שנינו]: שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, ולכן צריכים להישבע, כדי להפיס דעתו, שאין מרמים אותו.

קִיבְּלָהּ מִינֵּיהּ אוֹ לָא קִיבְּלָהּ מִינֵּיהּ? תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: פּוֹעֲלִין נִשְׁבָּעִין לַחֶנְוָנִי; וְאִם אִיתָא, לְבַעַל הַבַּיִת מִיבָּעֵי לֵיהּ!

ושואלים: האם קיבלה מיניה [קיבל ממנו] רבי מר׳ חייא הלכה זו, ששניהם נשבעים לבעל הבית, או לא קיבלה מיניה [קיבל אותה ממנו]? תא שמע [בוא ושמע]: דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר: פועלין נשבעין לחנוני. ואם איתא [יש], אם אכן קיבל את הדברים, נשבעים לבעל הבית מיבעי ליה [צריך הוא לומר]. ומכאן שלא קיבל ממנו.

אֲמַר רָבָא: פּוֹעֲלִים נִשְׁבָּעִין לְבַעַל הַבַּיִת בְּמַעֲמַד חֶנְוָנִי, כִּי הֵיכִי דְלִיכְסְפוּ מִינֵּיהּ.

אמר רבא: צריך להבין כך את דברי רבי: פועלים נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני, כי היכי דליכספו מיניה [כדי שיתביישו ממנו] מן החנווני אם הם משקרים, שהרי הוא יודע ורואה אותם בשיקרם.

אִיתְּמַר: שְׁתֵּי כִיתֵּי עֵדִים הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ – אָמַר רַב הוּנָא: זוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה, וְזוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה; רַב חִסְדָּא אֲמַר: בַּהֲדֵי סָהֲדֵי שַׁקָּרֵי לָמָּה לִי!

איתמר [נאמר] בנושא דומה, אם היו שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו בעדות, שברור הוא שאחת מהן משקרת, מה יהא דין העדים בעדויות האחרות? אמר רב הונא: כת זו באה בפני עצמה ומעידה, ו כת זו באה בפני עצמה ומעידה, שהרי לא הוכח על אף אחת מהם שהיא כת שקרנים. רב חסדא אמר: בהדי סהדי שקרי [עם עדים שקרנים] למה לי? ולכן צריך לפסול את כולם, מפני שכולם חשודים על השקר. ומביאים מקרים שונים הנוגעים לשאלה זו.

שְׁנֵי מַלְוִין וּשְׁנֵי לוֹוִין וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – הַיְינוּ פְּלוּגְתַּיְיהוּ. מַלְוֶה וְלֹוֶה וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה.

אם לאחר שהכחישו אלו את אלו, הלכו והעידו על שני מלוין ושני לווין ושני שטרות, שכת עדים חתומה על שטר אחד, ואחרת על שטר אחר — היינו פלוגתייהו [זו המחלוקת שלהם], שלרב הונא שני השטרות כשרים, שזו מעידה בפני עצמה וזו בפני עצמה, ולרב חסדא שניהם פסולים. אם היו שתי הכתות מעידות על מלוה ולוה אחד ושני שטרות, שכל אחד מהם חתום על ידי כת אחת מאלה — יד בעל השטר על התחתונה, שוודאי שטר אחד מהם פסול, ויכול המלוה לגבות רק את השטר שהסכום שבו קטן יותר.

שְׁנֵי מַלְוִין וְלֹוֶה אֶחָד וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – הַיְינוּ מַתְנִיתִין. שְׁנֵי לוֹוִין וּמַלְוֶה אֶחָד וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת, מַאי? תֵּיקוּ.

היו שני מלוין ולוה אחד ושני שטרות — היינו מתניתין [זו משנתנו], שיש שני תובעים המכחישים זה את דברי זה, ושניהם באים לגבות מאדם אחד, ששניהם גובים ממנו, לפי שאינך יכול לפסול שטרו של אף אחד מן התובעים מספק. היו שני לווין ומלוה אחד ושני שטרות מאי [מה] יהא הדין? האם יכול כל אחד מן הלווים לומר: השטר שאתה מוציא עלי נחתם על ידי הכת המשקרת ופסול הוא, או שמא כל לווה צריך להוכיח שהשטר הנוגע לו חתום על ידי עדים פסולים? ומשיבים: שאלה זו לא נפתרה ונשארת בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

מְתִיב רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה:

מתיב [מקשה] רב הונא בר יהודה ממה ששנינו בענין עדות החודש: