שֶׁהַבֵּן גּוֹבֶה בֵּין בִּשְׁבוּעָה וּבֵין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, וְהָאָב אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה; הֵיכִי דָּמֵי? דְּמֵת לֹוֶה בְּחַיֵּי מַלְוֶה,

שהבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה, והאב אינו גובה אלא בשבועה. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? בהכרח צריך לומר שמת לוה בחיי המלוה, שרק מפני שמת הלווה אין האב (המלוה) יכול לגבות מן היתומים אלא בשבועה,

וְקָתָנֵי: שֶׁהַבֵּן גּוֹבֶה בֵּין בִּשְׁבוּעָה וּבֵין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, בִּשְׁבוּעָה – שְׁבוּעַת יוֹרְשִׁין, שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה – כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל!

וקתני [ושנה]: שהבן גובה בין בשבועה ובין שלא בשבועה, בשבועה — כוונתו שבועת יורשין שהרי אינו יכול להישבע אלא שבועה זו, שלא בשבועה — כ דעת רבן שמעון בן גמליאל, במשנתנו, שאם היו עדים שאמר האב המלווה בשעת מותו שאין שטר זה פרוע — סומכים על כך, וגובה היורש שלא בשבועה. ומכל מקום רואים מכאן שהאב מוריש שבועה לבניו, שלא כדברי רב ושמואל!

אֲמַר רַב יוֹסֵף: הָא מַנִּי? בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמְרִי: שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגָּבוֹת כְּגָבוּי דָּמֵי.

אמר רב יוסף: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת בית שמאי היא, דאמרי [שהם אומרים]: שטר העומד לגבות כגבוי דמי [נחשב], וכיון שדנים את השטר כאילו היה ממון ממש, הרי אין חסרון השבועה מעכב בגבייתו.

אִיקְלַע רַב נַחְמָן לְסוּרָא, עוּל לְגַבֵּיהּ רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: לֵיתֵי מָר נִעַקְרָא לְהָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל. אֲמַר לְהוּ: אִיכְפָּלִי וַאֲתַאי כָּל הָנֵי פַּרְסֵי לְמִעַקְרָא לְהָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל? אֶלָּא הֲבוּ דְּלָא לוֹסִיף עֲלָהּ. כְּגוֹן מַאי דְּאָמַר רַב פַּפָּא: הַפּוֹגֵם אֶת שְׁטָרוֹ וּמֵת – יוֹרְשִׁין נִשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת יוֹרְשִׁין וְנוֹטְלִין.

ובפסיקת ההלכה בענין זה, מסופר איקלע [הזדמן] רב נחמן פעם ל עיר סורא, עול לגביה [נכנסו אליו] רב חסדא ורבה בר [בן] רב הונא, אמרו ליה [לו]: ליתי מר נעקרא להא [שיבוא אדוני ונעקור את הפסק הזה] שפסקו רב ושמואל, שקשה לקבל את סברתם. אמר להו [להם]: איכפלי ואתאי כל הני פרסי למעקרא להא [וכי טרחתי ובאתי כל אותן פרסות ממקומי עד לכאן כדי לעקור את זו] שאמרו רב ושמואל? אלא נעשה אחרת, הבו דלא לוסיף עלה [תנו שלא להוסיף עליה], להשתמש בה במקרים אחרים, אלא תישאר כהלכה לעצמה. ומסבירים: כגון מאי [מה] שאמר רב פפא: בעל חוב הפוגם את שטרו שמודה שכבר קיבל מקצתו, והוא חייב שבועה, ומת — יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין מן הלווה.

הַהוּא דִּשְׁכִיב וּשְׁבַק עָרְבָא, סָבַר רַב פַּפָּא לְמֵימַר: הָא נַמִי דְּלָא לוֹסִיף עֲלָהּ הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פַּפָּא: אַטּוּ עָרְבָא לָאו בָּתַר יַתְמֵי אָזֵיל?

ומביאים מקרה נוסף, ההוא דשכיב ושבק ערבא [אדם אחד, לווה, מת והניח ערב], ורצו יתומי המלוה לגבות חובם מן הערב, סבר [סבור היה] רב פפא למימר [לומר]: הא נמי דלא לוסיף עלה [זה גם כן מאותם הדברים שלא להוסיף עליה] הוא, שרב ושמואל פסקו כן ביתומים בלבד, שאין יתומים נפרעים מהם, ולא במי שנפרע מן הערב. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל [וכי הערב לא אחר היתומים הולך]? הרי לאחר מכן יבוא לגבות את מה ששילם מרכוש היתומים, ואם כן, בסופו של דבר הרי זה דין של יתומי הלווה.

הַהוּא דִּשְׁכִיב וּשְׁבַק אַחָא, סָבַר רָמִי בַּר חָמָא לְמֵימַר: הָא נַמִי דְּלָא לוֹסִיף עֲלָהּ הוּא, אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַה לִּי ״שֶׁלֹּא פְּקָדַנִי אַבָּא״, וּמַה לִּי ״שֶׁלֹּא פְּקָדַנִי אָחִי״!

ועוד מסופר, ההוא דשכיב ושבק אחא [אדם אחד שמת והניח אח שירשו], סבר [סבור היה] רמי בר חמא למימר [לומר]: הא נמי דלא לוסיף עלה [זה גם כן מאותם הדברים שלא להוסיף עליה] הוא, ויכול לגבות מיורשי הלווה. אמר ליה [לו] רבא: מה לי מה ההבדל אם נשבע היורש ״שלא פקדני אבא״, ומה לי אם הוא אומר ״שלא פקדני אחי״, כיון שהוא יורש — הרי דינו כדין יתום, ואינו יורש שבועה.

אָמַר רַב חָמָא: הָשְׁתָּא דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּרַב וּשְׁמוּאֵל וְלָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, הַאי דַּיָּינָא דַּעֲבַד כְּרַב וּשְׁמוּאֵל – עֲבַד, דַּעֲבַד כְּרַבִּי אֶלְעָזָר – עֲבַד.

אמר רב חמא: השתא דלא איתמר הלכתא [עכשיו שלא נאמרה ונקבעה הלכה] לא כרב ושמואל ולא כר׳ אלעזר, האי דיינא דעבד [דיין זה שעושה] כ דעת רב ושמואל — עבד [עשה], דעבד [שעשה] כר׳ אלעזר — עבד [עשה].

אָמַר רַב פַּפָּא: הַאי שְׁטָרָא דְּיַתְמֵי, לָא מִקְרַע קָרְעִינַן לֵיהּ וְלָא אַגְבּוּיֵי מַגְבִּינַן בֵּיהּ; אַגְבּוּיֵי לָא מַגְבִּינַן בֵּיהּ – דִּלְמָא סְבִירָא לָן כְּרַב וּשְׁמוּאֵל, וּמִקְרַע לָא קָרְעִינַן לֵיהּ – דְּהַאי דַּיָּינָא דַּעֲבַד כְּרַבִּי אֶלְעָזָר עֲבַד.

אמר רב פפא: האי שטרא דיתמי [שטר זה של יתומים] שבא לפנינו, לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה [אין אנו קורעים אותו, ומצד אחר לא גובים בו]. אגבויי לא מגבינן ביה [לגבות אין גובים בו] — דלמא סבירא לן [שמא אנו סבורים] כרב ושמואל שאין יתומים גובים, שהרי אינם יכולים להישבע. ומקרע לא קרעינן ליה [ואין אנו קורעים אותו] — דהאי דיינא דעבד [שהרי אותו דיין שעשה] כ דעת ר׳ אלעזר — עבד [עשה].

הַהוּא דַּיָּינָא דַּעֲבַד כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, הֲוָה צוּרְבָא מֵרַבָּנַן בְּמָתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אַיְיתִינָה אִיגַּרְתָּא מִמַּעַרְבָא דְּלֵית הִלְכְתָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר! אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תַּיְיתֵי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְרַב חָמָא, אֲמַר לֵיהּ: הַאי דַּיָּינָא דַּעֲבַד כְּרַבִּי אֶלְעָזָר – עֲבַד.

מסופר, ההוא דיינא דעבד [דיין אחד שעשה] כ דעת ר׳ אלעזר, הוה צורבא מרבנן במתיה [היה תלמיד חכם בעירו], אמר ליה [לו] אותו תלמיד חכם: אייתינה איגרתא ממערבא דלית הלכתא [אביא מכתב מארץ ישראל שאין הלכה] כר׳ אלעזר! אמר ליה [לו]: לכי תייתי [כאשר תביא], ובינתיים אני עומד על פסקי. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רב חמא, אמר ליה [לו]: האי דיינא דעבד [אותו דיין שעשה] כר׳ אלעזר — עבד [עשה], ואי אפשר לבטל את מעשיו.

״וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין״. אַטּוּ בְּשׁוּפְטָנֵי עָסְקִינַן? הָכִי קָאָמַר: וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין שֶׁלֹּא בְּטַעֲנַת בָּרִי אֶלָּא בְּטַעֲנַת שֶׁמָּא: הַשּׁוּתָּפִין וְהָאֲרִיסִין.

שנינו במשנה: ואלו נשבעין שלא כטענה השותפים והאריסים וכו׳. ותוהים: אטו בשופטני עסקינן [וכי בשוטים עוסקים אנו], שיבואו להישבע גם כאשר אין טוענים כנגדם כלום? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], ואלו נשבעין שלא בטענת ברי, אלא אפילו בטענת שמא, שאם טוענים כנגדם: אנו חושדים שמא לקחתם דבר שלא כדין — נשבעים. והם: השותפין והאריסין ושאר המנויים במשנה.

תָּנָא: בֶּן בַּיִת שֶׁאָמְרוּ, לֹא שֶׁנִּכְנָס וְיוֹצֵא בְּרַגְלָיו, אֶלָּא מַכְנִיס לוֹ פּוֹעֲלִין וּמוֹצִיא לוֹ פּוֹעֲלִין, מַכְנִיס לוֹ פֵּירוֹת וּמוֹצִיא לוֹ פֵּירוֹת.

תנא [שנה החכם]: בן בית שאמרו שצריך להישבע, לא באדם שנכנס ויוצא ברגליו לאותו בית כידיד המשפחה, שוודאי אין משביעים אותו, אלא מדובר בבן בית כזה שמכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין, מכניס לו פירות ומוציא לו פירות, שמנהל מקצת מעסקיו.

וּמַאי שְׁנָא הָנֵי? מִשּׁוּם דְּמוֹרוּ בָּהּ הֶתֵּירָא.

ושואלים: ומאי שנא הני [ובמה שונים אלה] השותפים, האריסין ובן בית, שניתן להשביעם? ומשיבים: משום דמורו בה התירא [שמורים בה היתר לעצמם] לקחת משהו מן הנכסים, בגלל טרחתם.

אֲמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי אֲמַר רַב נַחְמָן: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ טַעֲנָה בֵּינַיְיהוּ שְׁתֵּי כֶסֶף.

וביחס לשבועה זו, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: והוא שיש טענה בינייהו [ביניהם] בשווי שתי כסף, אז יכול התובע להשביעו.

כְּמַאן, כִּשְׁמוּאֵל? וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא לְסַיּוּעֵיהּ לְרַב! אֵימָא: כְּפִירַת טַעֲנָה, כְּרַב.

ותוהים: כמאן [כמי] הוא פוסק בדיני טענה? כשמואל, שאמר בדין שבועת המודה במקצת שדי שהטענה עצמה שתי כסף כדי לחייב את המודה במקצת להישבע? והתני [והרי שנה] ר׳ חייא ברייתא לסיועיה [שיש בה לסייע] ל דברי רב, שרק כאשר הכפירה של הנתבע היא בשווי שתי כסף צריך להישבע! אלא אימא [אמור] ותקן: צריך שתהא ביניהם כפירת טענה של שתי כסף כדי לחייב שבועה, כ דברי רב.

״חָלְקוּ הַשּׁוּתָּפִין וְהָאֲרִיסִין״. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מַהוּ לְגַלְגֵּל בִּדְרַבָּנַן?

שנינו במשנה: חלקו השותפין והאריסין אין יכולים עוד להשביעם בטענות ספק. אבל אם נתחייבו שבועה מצד אחר, מגלגלים עליהם גם שבועה זו יחד עמה. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: מהו לגלגל שבועה בדרבנן [בדברי סופרים]? כלומר, אם חובת שבועה ראשונה היתה רק מדברי סופרים, האם אפשר לגלגל תביעות גם על סמך שבועה זו, או דווקא כאשר השבועה שמתחייבים בה היא שבועה שמן התורה?

תָּא שְׁמַע: לָוָה הֵימֶנּוּ עֶרֶב שְׁבִיעִית, וּלְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית נַעֲשָׂה לוֹ שׁוּתָּף אוֹ אָרִיס – אֵין מְגַלְגְּלִין; טַעְמָא דְּלָוָה הֵימֶנּוּ עֶרֶב שְׁבִיעִית, דְּאָתְיָא שְׁבִיעִית אַפְקַעְתֵּיהּ, הָא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ מְגַלְגְּלִין!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: לוה הימנו ערב שביעית (שנת השמיטה), ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס — אין מגלגלין עליו שבועה. שאף שנשבע לו שבועת השותפים, אינו יכול לגלגל עליו שבועה על ההלוואה שלווה קודם לכן, משום שהחוב כבר נשמט. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שלוה הימנו ערב שביעית, דאתיא [שבאה] שנת השביעית אפקעתיה [והפקיעה אותו] את החוב, וממילא גם את השבועה שעליו, הדין כן. הא [אבל] בשאר שני שבוע (השמיטה) מגלגלין עליו שבועה, אף על פי ששבועת האריס היא רק מדברי סופרים!

לָא תֵּימָא: הָא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ מְגַלְגְּלִין, אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשָׂה לוֹ שׁוּתָּף אוֹ אָרִיס עֶרֶב שְׁבִיעִית, וּלְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית לָוָה הֵימֶנּוּ – מְגַלְגְּלִין.

ודוחים: לא תימא [תאמר ותדייק]: הא [אבל] בשאר שני שבוע — מגלגלין, אלא אימא [אמור] ודייק כך: אם נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית, ולמוצאי שביעית לוה הימנו ונתחייב לו שבועה מן התורה — מגלגלין.

הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לָהּ: נַעֲשָׂה לוֹ שׁוּתָּף אוֹ אָרִיס עֶרֶב שְׁבִיעִית, וּלְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית לָוָה הֵימֶנּוּ – מְגַלְגְּלִין! שְׁמַע מִינָּהּ: מְגַלְגְּלִין בִּדְרַבָּנַן, שְׁמַע מִינָּהּ.

ותוהים: דבר זה אינו צריך לדיוק, הא בהדיא קתני לה [הרי במפורש שנה אותה]: נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית, ולמוצאי שביעית לוה הימנו — מגלגלין! אלא יש לדייק כמו שאמרנו קודם, שמע מינה [ולמד מכאן] שמגלגלין בדרבנן [בשבועה שמ דברי סופרים]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אָמַר רַב הוּנָא:

אמר רב הונא: