״מֵת״, וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״נִשְׁבַּר״, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״נִשְׁבָּה״, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד; ״נִגְנַב״, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד; ״אָבַד״, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – פָּטוּר.

אבל אם אמר השומר: ״מת״ או ״נשבר״ או ״נשבה״, ו מה שקרה הוא שנגנב או אבד, אמר בעל השור ״משביעך אני״ ואמר השומר ״אמן״ — חייב, שהרי רצה לפטור את עצמו בטענת אונס שלא כדין. ומצד אחר, אם אמר השומר: ״אבד״ או ״נגנב״, והוא שמת או נשבר או נשבה, ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — פטור, שהרי חייב עצמו בממון שלא היה חייב לשלמו.

״הֵיכָן שׁוֹרִי״? אָמַר לוֹ: ״אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח״, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ נֶאֱבַד. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב.

זה הכלל: כל שומר הנשבע לשקר, ובשבועתו משנה מ דבר חובה לשלמו ל דבר אחר שחובה עליו, ו כן משנה מפטור לפטור או מפטור לחובה — בכל המקרים הללו פטור מהחיוב על השבועה. אבל כל מי שנשבע לשקר ומשנה מחובה לפטור — חייב. זה הכלל: כל הנשבע להקל על עצמו — חייב, להחמיר על עצמו — פטור.

אָמַר לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר: ״הֵיכָן שׁוֹרִי״? אָמַר לוֹ: ״מֵת״, וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה; ״נִשְׁבַּר״, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה; ״נִשְׁבָּה״, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר; ״נִגְנַב״, וְהוּא שֶׁאָבַד; ״אָבַד״, וְהוּא שֶׁנִּגְנַב. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – פָּטוּר.

ומבררים: מאן תנא [מי הוא התנא ששנה] שיש ארבעה שומרין? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שיטת ר׳ מאיר היא. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מי איכא [וכי יש] תנא דלית ליה [שאין לו] ארבעה שומרין, שאתה שואל מי שנה משנה זו? אמר ליה [לו]: הכי קאמינא לך [כך אני אומר לך], מאן [מיהו] התנא שאמר: שוכר כנושא שכר דמי [נחשב]? ועל כך אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שיטת ר׳ מאיר היא. ותוהים: והא [והרי] ר׳ מאיר איפכא שמעינן ליה

״מֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה״, וְהוּא שֶׁנִּגְנַב אוֹ אָבַד. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב; ״אָבַד אוֹ נִגְנַב״, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – פָּטוּר.

[ההיפך שמענו אותו אומר]! דתנן [ששנינו במשנה]: שוכר כיצד משלם? ר׳ מאיר אומר: כשומר חנם, ר׳ יהודה אומר: כנושא שכר! ומשיבים: רבה בר אבוה איפכא תני [להיפך היה שונה], שר׳ מאיר אומר שדינו כשומר שכר, ולכן אמר שמשנתנו כשיטתו.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמְשַׁנֶּה מֵחוֹבָה לְחוֹבָה וּמִפְּטוֹר לִפְטוֹר וּמִפְּטוֹר לְחוֹבָה – פָּטוּר, מֵחוֹבָה לִפְטוֹר – חַיָּיב. זֶה הַכְּלָל: כָּל הַנִּשְׁבָּע לְהָקֵל עַל עַצְמוֹ – חַיָּיב, לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ – פָּטוּר.

ושואלים לעצם הענין: וכי הני [אלה] ארבעה הוו [הם]? הלא שלשה הוו [הם], שהרי אין הבדל בהלכה בין נושא שכר ושוכר! אמר רב נחמן בר יצחק: ארבעה שומרין מבחינת האופן שבו קיבלו את הדבר לשמירה, אבל דיניהן מבחינת ההלכה הם שלשה.

גמ׳ מַאן תְּנָא אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין? אֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: רַבִּי מֵאִיר הִיא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מִי אִיכָּא תַּנָּא דְּלֵית לֵיהּ אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי קָאָמִינָא לָךְ, מַאן תַּנָּא דְּאָמַר: שׂוֹכֵר כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר דָּמֵי? אֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: רַבִּי מֵאִיר הִיא.

שנינו במשנה: אמר לשומר חנם כו׳. היכן שורי כו׳. אמר לאחד בשוק כו׳. אמר לשומר כו׳. היכן שורי? אמר לו איני יודע מה אתה סח כו׳. ומסקנת הדברים היא שאלו שאינם מקילים על עצמם בשבועתם — פטורים, למרות שנשבעו לשקר. אמר רב: וכולן כל אלה אמנם פטורין משבועת שומרין, אבל חייבין משום שבועת ביטוי, שהרי שמכל מקום נשבעו לשקר. ושמואל אמר: אף פטורין משום שבועת ביטוי.

וְהָא רַבִּי מֵאִיר אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ! דִּתְנַן: שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר! רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אִיפְּכָא תָּנֵי.

ושואלים: במאי קמפלגי [במה, באיזה עיקרון הם חלוקים]? שמואל סבר: שבועה זו ליתא [איננה] בלהבא שאינו יכול להישבע בדבר זה בלהבא (שימות, או ייגנב, או יאבד וכיוצא בזה), וכל שבועה שאינו יכול להישבע להבא, לדעת שמואל אין בה משום שבועת ביטוי. ורב סבר: איתיה [ישנו] בלאו והן הרי יכול להישבע עליה גם ב״לאו״ (בלשון שלילה ״שלא נגנב״ וכו׳) וגם ב״הן״ (״נגנב״ וכו׳), ובשבועה כזאת מתחייב משום שבועת ביטוי.

הָנֵי אַרְבָּעָה הָווּ? שְׁלֹשָׁה הָווּ! אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין וְדִינֵיהֶן שְׁלֹֹשָׁה.

ושואלים: והא איפליגו [והרי נחלקו] בה בשאלה זו חדא זימנא [פעם אחת]! דאתמר [שנאמר]: אם אמר: ״שבועה שזרק פלוני צרור לים״, או: ״שבועה שלא זרק״ — רב אמר: חייב משום שבועת ביטוי אם היה זה שקר, ושמואל אמר: פטור. רב אמר חייב משום דאיתא [שישנה] בלאו והן, וכל דבר שישנו בלאו והן חייבים עליו. ושמואל אמר פטור משום דליתא [שאינה קיימת] ב דבר שיהיה להבא, שהרי אדם אינו יכול להישבע על מה שיעשה או לא יעשה אדם אחר!

״אָמַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם״ כו׳. ״הֵיכָן שׁוֹרִי״ כו׳. ״אָמַר לְאֶחָד בַּשּׁוּק״ כו׳. ״אָמַר לְשׁוֹמֵר״ כו׳. ״הֵיכָן שׁוֹרִי? אָמַר לוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח״ כו׳. אָמַר רַב: וְכוּלָּן פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת שׁוֹמְרִין וְחַיָּיבִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַף פְּטוּרִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי.

ומשיבים: צריכא [נצרכה] המחלוקת להיאמר גם במקרה זה, דאי אשמעינן בהא [שאם היה משמיע לנו בזו] ב״שבועה שזרק פלוני״, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אמר] רב שהוא חייב, משום דמנפשיה קמישתבע [שמעצמו הוא נשבע] לשקר, אבל בהך דבי דינא משבעי ליה [בזו שבמשנתנו, שבית דין משביעים אותו] — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לשמואל, כ דברי ר׳ אמי, שאמר ר׳ אמי: כל שבועה שהדיינים משביעין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי. ו להיפך,

בְּמַאי קָמִפַּלְגִי? שְׁמוּאֵל סָבַר: לֵיתָא בִּלְהַבָּא, וְרַב סָבַר: אִיתֵיהּ בְּלָאו וְהֵן.

אי איתמר בהא [אם היה נאמר רק בזו] שבמשנתנו, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אמר] שמואל שפטור, כדברי ר׳ אמי, אבל בהך אימא מודה ליה [בזו אמור שמודה לו] לרב שחייב, על כן צריכא [צריכה] ההלכה להיאמר בשני המקרים.

וְהָא אִיפְלִיגוּ בָּהּ חֲדָא זִימְנָא! דְּאִתְּמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁזָּרַק פְּלוֹנִי צְרוֹר לַיָּם״, ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא זָרַק״ – רַב אָמַר: חַיָּיב, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: פָּטוּר; רַב אָמַר חַיָּיב – דְּאִיתָא בְּלָאו וְהֵן, וּשְׁמוּאֵל אָמַר פָּטוּר – דְּלֵיתָא בִּלְהַבָּא!

ומביאים, גופא [גופה] של אותה הלכה, אמר ר׳ אמי: כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין בה משום שבועת ביטוי, שנאמר: ״או נפש כי תשבע לבטא בשפתים״ (ויקרא ה, ד), כלומר מעצמו, וכיצד מובן דבר זה מן הכתוב? כ דברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: הביטוי ״כי״ משתמש כלומר, יש לו משמעות בתורה בארבע לשונות: אי [אם], דלמא [שמא], אלא, דהא [שהרי]. וכאן המשמעות שלה היא ״אם״, כלומר, אם אדם נשבע מעצמו, אבל לא כשבית דין משביעים אותו.

צְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַב, מִשּׁוּם דְּמִנַּפְשֵׁיהּ קָמִישְׁתַּבַּע, אֲבָל בְּהָךְ דְּבֵי דִינָא מַשְׁבְּעִי לֵיהּ – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, כִּדְרַבִּי אַמִי, דְּאָמַר רַבִּי אַמִי: כָּל שְׁבוּעָה שֶׁהַדַּיָּינִים מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי;

ר׳ אלעזר אומר: כולן השנויים במשנתנו שפטור — פטורין משבועת שומרין וחייבין משום שבועת ביטוי, חוץ מ״איני יודע מה אתה סח״ שאומר השואל, או טענת גניבה ואבידה של נושא שכר ושבשוכר — שהוא חייב בהם משום שבועת שומרים, ומדוע? שהרי כפרו ממון, שרצה לפטור עצמו מתשלום. והוא כדעת רב.

וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר שְׁמוּאֵל, אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב, צְרִיכָא.

״מת״, והוא שנשבר או נשבה או נגנב או אבד. או אמר לו: ״נשבר השור״, והוא שמת או נשבה או נגנב או אבד. או אמר לו: ״נשבה השור״, והוא שמת או נשבר או נגנב או אבד. או אמר לו: ״נגנב״, והוא שמת או נשבר או נשבה או אבד. או אמר לו: ״אבד״, והוא שמת או נשבר או נשבה או נגנב, בכל אלה, אם אמר בעל השור: ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — פטור מקרבן על השבועה, שהרי בין כה וכה היה צריך לשלם, והשבועה לא פטרה אותו.

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי אַמִי: כָּל שְׁבוּעָה שֶׁהַדַּיָּינִין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ – אֵין בָּהּ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״ – מֵעַצְמוֹ; כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״כִּי״ מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת: אִי, דִּלְמָא, אֶלָּא, דְּהָא.

אבל אם אמר לו: ״היכן שורי״? אמר לו: ״איני יודע מה אתה סח״, והוא שמת השור, או נשבר או נשבה או נגנב או נאבד, אמר לו: ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״ — חייב בקרבן על שבועה זו, שהרי רצה לפטור את עצמו מתשלום.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כּוּלָּן פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעַת שׁוֹמְרִין וְחַיָּיבִין מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, חוּץ מֵ״אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה סָח״ דְּשׁוֹאֵל, וּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה דְּנוֹשֵׂא שָׂכָר וְשֶׁבְּשׂוֹכֵר – שֶׁהוּא חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי כְּפָרוֹ מָמוֹן. הדרן עליך ארבעה שומרין וסליקא לה מסכת שבועות

אמר לנושא שכר או לשוכר: ״היכן שורי״? אמר לו השוכר: ״מת״, והוא שנשבר או נשבה. וכן אם אמר לו: ״נשבר״, והוא על פי האמת מת או נשבה. או אמר לו: ״נשבה״, והוא שמת או נשבר. או אמר לו: ״נגנב״ — והוא שאבד. וכן במקרה שאמר לו: ״אבד״ — והוא שנגנב. בכל אלו, אם אמר לו: ״משביעך אני״, ואמר השומר: ״אמן״ — פטור מקרבן על השבועה, משום שאיננו משנה את דינו על ידי השבועה, שבין לפי האמת ובין לפי דבריו פטור הוא.