וְאִם אִיתָא, שֶׁל צֶמֶר דֵּיהָה הֵימֶנָּה מִיבָּעֵי לֵיהּ!

ואם איתא [יש, כן הוא], ״של צמר דיהה הימנה״ (מן הבהרת) מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי נגע השאת שהוא כצמר, הוא הבא אחרי הבהרת, ורק אחריו בא הסיד!

אָמְרִי: אִין הָכִי נַמִי; וְהָתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לֹא שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁל סִיד דֵּיהָה הֵימֶנָּה, אֶלָּא: שֶׁל צֶמֶר דֵּיהָה הֵימֶנָּה.

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: אין הכי נמי [כך גם כן יש לומר], והתניא [וכן שנויה ברייתא], ר׳ נתן אומר: לא שאמר ר׳ עקיבא ״של סיד דיהה הימנה״, אלא ״של צמר דיהה הימנה״.

וּמְנָלַן דְּבַהֶרֶת עַזָּה הִיא? אֲמַר אַבַּיֵי, אָמַר קְרָא: ״אִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִיא״, הִיא לְבָנָה וְאֵין אַחֶרֶת לְבָנָה.

ושבים לדון במשנה שאמרה כי מראות הנגעים הם שנים שהם ארבעה: בהרת הכתובה בתורה — עזה כשלג, שניה לה — לבנה כסיד היכל. שאת הכתובה בתורה — כצמר לבן, שניה לה — כקרום ביצה. ושואלים: ומנלן [ומניין לנו] שבהרת עזה היא? אמר אביי: אמר קרא [הכתוב] ״אם בהרת לבנה היא״ (ויקרא יג, ד), היא לבנה ו בהשוואה לה אין אחרת לבנה כמותה.

תָּנוּ רַבָּנַן: בַּהֶרֶת – עֲמוּקָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן הָעוֹר״, כְּמַרְאֵה חַמָּה הָעֲמוּקָּה מִן הַצֵּל. ״שְׂאֵת״ – אֵין שְׂאֵת אֶלָּא גָּבוֹהַּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״עַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת״. ״סַפַּחַת״ – אֵין סַפַּחַת אֶלָּא טְפֵילָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא״.

ומביאים בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: ״בהרת״ האמורה בכתוב — עמוקה נראית נמוכה מעור הגוף בו היא נמצאת, וכן הוא אומר ״ומראה עמק מן העור״ (ויקרא יג, כה), כמראה אור חמה על הארץ, העמוקה כלומר, שנראית נמוכה מן הצל שלידה. ״שאת״ — אין ״שאת״ אלא גבוה, וכן הוא אומר ״על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות״ (ישעיהו ב, יד), ואם כן ״שאת״ הוא נגע הנראה גבוה מן הבהרת. ״ספחת״ — אין ״ספחת״ אלא טפילה, דבר הטפל ונספח לדבר אחר, וכן הוא אומר ״ואמר ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת לחם״ (שמואל א ב, לו), ומכאן שיש מראה נגע שהוא טפל ונספח לשאת, והוא הלבן כקרום ביצה.

אַשְׁכְּחַן טְפֵילָה לַשְּׂאֵת, טְפֵילָה לַבַּהֶרֶת מְנָלַן? אֲמַר רַבִּי זֵירָא: נֶאֶמְרָה ״לְבָנָה״ בַּשְּׂאֵת וְנֶאֶמְרָה ״לְבָנָה״ בַּבַּהֶרֶת, מַה ״לְּבָנָה״ הָאֲמוּרָה בַּשְּׂאֵת יֵשׁ לָהּ טְפֵילָה, אַף ״לְבָנָה״ הָאֲמוּרָה בַּבַּהֶרֶת יֵשׁ לָהּ טְפֵילָה.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] טפילה לשאת, טפילה לבהרת מנלן [מניין לנו]? אמר ר׳ זירא: נאמרה ״לבנה״ בשאת (ויקרא יג, י) ונאמרה ״לבנה״ בבהרת (ויקרא יג, ד), מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפילה — אף לבנה האמורה בבהרת יש לה טפילה, כסיד היכל.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: הִטִּיל הַכָּתוּב לַסַּפַּחַת בֵּין שְׂאֵת לְבַהֶרֶת, לוֹמַר לְךָ: כְּשֵׁם שֶׁטְּפֵילָה לַשְּׂאֵת, כָּךְ טְפֵילָה לַבַּהֶרֶת.

במתניתא תנא [בברייתא שנה החכם] מקור אחר לדבר: הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת (״שאת או ספחת או בהרת״ ויקרא יג, ב), לומר לך: כשם ש יש טפילה לשאת כך יש טפילה לבהרת.

״שְׂאֵת כְּצֶמֶר לָבָן״. מַאי ״צֶמֶר לָבָן״? אָמַר רַב בֵּיבָי אָמַר רַב אַסִי: צֶמֶר נָקִי בֶּן יוֹמוֹ שֶׁמְּכַבְּנִין בּוֹ לְמֵילָת.

ועוד שנינו באותה משנה לעיל: שאת כצמר לבן. ושואלים: מאי [מהו] ״צמר לבן״? אמר רב ביבי אמר רב אסי: צמר נקי של טלה בן יומו שמכבנין בו (שעוטפים אותו כדי שיישאר צמרו נקי) ל צורך עשיית בגדי מילת (צמר מובחר).

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל דְּרַבָּנַן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִתְרֵי מַלְכֵי וְלִתְרֵי אִיפַּרְכֵי, מַלְכּוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מִמַּלְכּוֹ שֶׁל זֶה, וְאִיפַּרְכוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מֵאִיפַּרְכוֹ שֶׁל זֶה.

אמר ר׳ חנינא: משל להבין את דבריהם של רבנן [חכמים] ששנו משנה זו, של בהרת ותולדתה, שאת ותולדתה, למה הדבר דומה? לתרי מלכי ולתרי איפרכי [לשני מלכים ולשני מושלים], מלכו של זה למעלה ממלכו של זה, ואיפרכו של זה למעלה מאיפרכו של זה.

הַאי זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְזֶה לְמַעְלָה מִזֶּה הוּא!

ותמהים: האי [משל זה], משמעו זה למעלה מזה וזה למעלה מזה הוא, אם מסדרים אותם כסדר זה (מלך, מלך, מושל, מושל) ואין כאן שתי קבוצות שונות!

אֶלָּא, מַלְכּוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מֵאִיפַּרְכֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ, וּמַלְכּוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מֵאִיפַּרְכֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ.

אלא הכוונה היא לשני מלכים, כל אחד והמושל שתחתיו: מלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה [מאיפרכו, מושלו שלו עצמו], ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה [מאיפרכו, מושלו שלו עצמו], וכך בנגעים, בהרת ותולדתה, שאת ותולדתה.

רַב אַדָּא בַּר אַבָּא אֲמַר: כְּגוֹן מַלְכָּא וְאַלְקָפְטָא, רוֹפִילָא וְרֵישׁ גָּלוּתָא. הַאי זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה הוּא! אֶלָּא, כְּגוֹן מַלְכָּא וְרוֹפִילָא, וְאַלְקָפְטָא וְרֵישׁ גָּלוּתָא.

רב אדא בר אבא אמר: כגון מלכא ואלקפטא, רופילא וריש גלותא [המלך והמשנה למלך, שר הצבא וראש הגולה]. ומקשים: האי [גם משל זה], זה למעלה מזה הוא! אלא כגון מלכא ורופילא [המלך ושר הצבא] שכפוף למלך ישירות, ואינו כפוף אל המשנה למלך, למרות שהמשנה למלך חשוב ממנו, ואלקפטא וריש גלותא [והמשנה למלך וראש הגולה] שכפוף למשנה למלך ואינו כפוף לשר הצבא.

רָבָא אֲמַר: כְּגוֹן שָׁבוֹר מַלְכָּא וְקֵיסָר.

רבא אמר: גם לדרך זו המשל אינו מדוייק, שכן המשנה למלך אינו מלך העומד בפני עצמו. אלא מדובר בשני מלכים ממש, כגון שבור מלכא [המלך] מלך פרס, וקיסר רומי.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרָבָא: הֵי מִינַּיְיהוּ עֲדִיף? אֲמַר לֵיהּ: בְּחוּרְשַׁיָּא קָא אָכֵיל לֵיהּ! פּוֹק חֲזֵי טִיבְעָא דְּמַאן סָגֵי בְּעָלְמָא, דִּכְתִיב: ״וְתֵאכֻל כָּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ רוֹמִי חַיֶּיבֶת, שֶׁטִּיבְעָהּ יָצָא בְּכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: הי מינייהו [איזה מהם] עדיף, שבור המלך הפרסי או קיסר רומי? אמר ליה [לו]: בחורשיא קא אכיל ליה [בחורשות הוא אוכל לו], כלומר אינך מצוי בעולם, פוק חזי טיבעא דמאן סגי בעלמא [צא וראה מטבעו של מי מהם מהלך, נוהג בעולם], דכתיב [שנאמר] ״ותאכל כל ארעא ותדושנה ותדקנה״ (דניאל ז, כג), ואמר ר׳ יוחנן: זו מלכות רומי חייבת (הרשעה), שטיבעה (שמטבעה) יצא בכל העולם כולו.

רָבִינָא אֲמַר: כְּגוֹן גְּלִימָא דַּעֲמַר וְשַׁחֲקֵיהּ, סְדִינָא דְּכִיתָּנָא וְשַׁחֲקֵיהּ.

רבינא אמר: משל דברי חכמים, למה הדבר דומה — כגון גלימא דעמר ושחקיה, סדינא דכיתנא ושחקיה [בגד צמר ובלאו, סדין של פשתן ובלאו].

״אֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו?

שנינו במשנה לענין ידיעות הטומאה: את שיש בה ידיעה בתחלה וכו׳. ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאין הכתוב בפרשת קרבן עולה ויורד, העוסק באדם שנטמא (ויקרא ה, ב— ג), מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו? שהרי בכתוב עצמו אין הדבר מפורש.

וְדִין הוּא: הוֹאִיל וְהִזְהִיר וְעָנַשׁ עַל הַטּוּמְאָה וְחִיֵּיב קָרְבָּן עַל הַטּוּמְאָה, מָה כְּשֶׁהִזְהִיר וְעָנַשׁ עַל הַטּוּמְאָה – לֹא הִזְהִיר וְעָנַשׁ אֶלָּא עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב קָרְבָּן עַל הַטּוּמְאָה – לֹא חִיֵּיב אֶלָּא עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.

ומשיבים: ודין (לימוד מסברה) הוא: הואיל והזהיר וענש הכתוב במקום אחר על הטומאה, וחייב קרבן על הטומאה בפרשה זו, מה כשהזהיר וענש על הטומאה — לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו, אף כשחייב קרבן על הטומאה — לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו.

וְאֵימָא: תְּרוּמָה, שֶׁהִזְהִיר וְעָנַשׁ! לָא אַשְׁכְּחַן עֲוֹן מִיתָה דְּחַיָּיב עֲלֵיהּ קָרְבָּן.

ומקשים: ואימא [ואמור] שמדובר במי שמטמא תרומה, ש מצאנו שהזהיר הכתוב על כך, וענש במיתה (ככתוב ״ומתו בו כי יחללהו״. ויקרא כב, ט)! ומשיבים: לא אשכחן [מצאנו] עון שעונשו מיתה במזיד, שחייב עליה קרבן אם היה שוגג. שאין אדם מביא קרבן חטאת בשוגג אלא רק על עוון שחייב עליו כרת. ולכן יש לפרש פרשה זאת דוקא על טומאת מקדש וקדשיו, שחייבים עליה כרת.

אֵימָא: הָנֵי מִילֵּי קָרְבָּן קָבוּעַ, אֲבָל

ושואלים: ועדיין אימא [אמור]: הני מילי [דברים אלה], שאין מביאים חטאת על עוון מיתה, אמורים בקרבן חטאת קבוע, אבל