חזור
שבועות
דף ח:נִיתְלֵי לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן.
ניתלי ליה [שיתלה לו] ויצילנו מן העונש ומן היסורים בינתיים, עד שיביא את קרבנו, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין הדבר כן.
רש"י
ניתלי ליה מן היסורים:
אָמַר מָר: מִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ בָּה ּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף, שֶׁשָּׂעִיר זֶה תּוֹלֶה? מִנַּיִן?! מַאי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ?
וממשיכים לדון בברייתא, אמר מר [החכם]: מנין לעבירה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה הפנימי תולה? ותוהים על עצם השאלה: מנין?! הלוא כבר הוכחנו דבר זה, מאי קא קשיא ליה [מה היה קשה לו] בראיה זו, שנדרש הוא לראיה אחרת?
רש"י
מאי קשיא ליה דאמר ומנין שעל זה מכפר הא יליף לה דעל שאינה בת קרבן מכפר וזו אינה בת קרבן ואתיא ליה מחטאים דומיא דפשעים:
הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: הָשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ חֲטָאִים דּוּמְיָא דִּפְשָׁעִים, מַה פְּשָׁעִים דְּלָאו בְּנֵי קָרְבָּן – אַף חֲטָאִים נַמִי דְּלָאו בְּנֵי קָרְבָּן; אֵימָא: מַה פְּשָׁעִים דְּלָאו בְּנֵי קָרְבָּן לְעוֹלָם – אַף חֲטָאִים דְּלָאו בְּנֵי קָרְבָּן לְעוֹלָם, וּמַאי נִינְהוּ? אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף; אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף, כֵּיוָן דְּכִי מִתְיְדַע לֵיהּ בַּר קָרְבָּן הוּא – אֵימָא לָא לִיתְלֵי!
ומשיבים: הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו], השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] שמקור הדין הוא בכתוב ״מפשעיהם לכל חטאתם״ (ויקרא טז, טז) ואתה למד שחטאים דומיא [בדומה] לפשעים, מה פשעים דלאו [שאין הם] בני קרבן אף חטאים נמי [גם כן] דלאו [שאינם] בני קרבן, אימא [אמור] באופן אחר: מה פשעים הכוונה דלאו [שאינם] בני קרבן לעולם, אף חטאים אלה דלאו [שאינם] בני קרבן לעולם, ומאי נינהו [ומהם חטאים אלה] שאין מביאים עליהם קרבן כלל? זו טומאה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, שכיון שאין בה ידיעה מתחילה אינו חייב בקרבן עולה ויורד. אבל עבירה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, כיון דכי מתידע ליה [שכאשר יתוודע לו הדבר לבסוף] בר [בן חיוב] קרבן הוא — אימא [אמור] שלא ליתלי [יתלה] לו!
תוספות
ומאי נינהו אין בה ויש בה ולא בעי למימר אין בה ואין בה ואי משום דהא שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים ס״ד נפיך מיפך כתיב התם לה׳ חטאת שאין מכיר בו אלא ה׳ ואפי׳ לר׳ שמעון דלא דריש לה׳ לא ה״מ למינקט מאי נינהו אין בה ואין בה משום היקשא דמתניתין על מה שזה מכפר זה מכפר:
וְכִי תֵּימָא: אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף – שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר,
וכי תימא [ואם תאמר]: טומאה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף — דבר זה שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר,
סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמִינָא נֵיפּוֹךְ מֵיפַּךְ! אָמַר קְרָא: ״לְכָל חַטֹּאתָם״, מִכְּלָל דִּבְנֵי חַטָּאוֹת נִינְהוּ.
סלקא דעתך אמינא ניפוך מיפך [יעלה על דעתך לומר שנהפוך את הדברים], ונאמר ששעיר הנעשה בפנים הוא יכפר על שאין בו ידיעה בתחילה, והחיצון יתלה את כפרתה של טומאה שיש בה ידיעה בתחילה, שהרי בכתוב לא נתפרש על מה מכפר כל אחד מן השעירים. על כן אמר קרא [הכתוב] בענין שעיר הפנימי: ״וכיפר... לכל חטאתם״ (ויקרא טז, טז), מכלל הדברים אתה למד שמדובר באלה שבני חטאות נינהו [הם], והרי רק כאשר היתה ידיעה בתחילה, יוכל להביא קרבן כאשר יוודע לו לבסוף.
רש"י
ניפוך מיפך זה יכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף דלא אתי לכלל קרבן והחיצון יתלה על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ולהכי איצטריך לכל חטאתם:
לכל חטאתם ולא כתיב מפשעיהם וחטאתם לומר עכשיו הוא בפשע שאינו בר קרבן ויתלה עליו עד שיבא לכלל חטאת:
וְנִתְכַּפֵּר כַּפָּרָה גְּמוּרָה! אִי כְּתִיב ״מֵחַטֹּאתָם״ – כִּדְקָא אָמְרַתְּ, הָשְׁתָּא דִּכְתִיב ״לְכָל חַטֹּאתָם״ – לְהָנָךְ דְּאָתוּ לִכְלַל חַטָּאת.
ושואלים: ונתכפר [ושיתכפר] על ידי שעיר זה כפרה גמורה, ולא יצטרך לכפרה אחרת גם כשייוודע לו! ומשיבים: אי כתיב [אם היה כתוב] ״וכיפר... מחטאתם״ הייתי באמת מפרש כדקא אמרת [כמו שאתה אומר], השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] ״לכל חטאתם״ כוונתו להנך דאתו [לאותם שבאים] בסופו של דבר לכלל חטאת, כשייוודע להם.
תוספות
ונכפר כפרה גמורה וא״ת ומי עדיף משעיר המשתלח דאינו אלא תולה כדאמר בפרק בתרא דכריתות (דף כה.) דחייבי חטאות ואשמות ודאין חייבים להביא אחר יוה״כ וי״ל דהכא ממשמעות דקרא קא פריך דוכפר לכל חטאתם. משמע שמכפר לגמרי כל החטא אבל גבי שעיר המשתלח לא כתיב לכל חטאתם אלא גבי וידוי ולא גבי כפרה:
מאי לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת תימה דפריך בפרק בתרא דכריתות (דף כו.) גבי שעיר המשתלח אימא כי מתיידע אחר יוה״כ נמי לא מייתי חטאת ואמאי הא בדידיה נמי כתיב לכל חטאתם וי״ל דהתם נמי כיון שנודע לו קודם יוה״כ שהיה בספק והיה לו להביא אשם תלוי אלא ששעיר המשתלח מכפר אפי׳ כשנודע לו אחר יוה״כ ידיעה ודאית לא יצטרך להביא חטאת דשפיר מיקרי אתי לכלל חטאת הואיל ואתא לכלל אשם אבל פשיטא היכא דלא נודע לו כלל אפי׳ ידיעת ספק קודם יוה״כ שיביא חטאת כשיודע לו מדרשה דכל חטאתם כדדריש הכא אי נמי גבי שעיר המשתלח לית לן למידרש דוקא הנך דאתו לכלל חטאת שהרי מכפר על כמה עבירות שאינן כלל בני קרבן על עשה ועל לא תעשה ושאר עבירות אי נמי שעיר המשתלח עדיף שתולה כי אתיידע ליה סמוך לשקיעת החמה כדפרישית:
וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מְכַפֵּר, לְמָה תּוֹלֶה? אֲמַר רַבִּי זֵירָא: לוֹמַר, שֶׁאִם מֵת – מֵת בְּלֹא עָוֹן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִם מֵת – מִיתָה מְמָרֶקֶת! אֶלָּא אֲמַר רָבָא: לְהָגֵן עָלָיו מִן הַיִּסּוּרִין.
ושואלים: וכי מאחר ש השעיר הפנימי אינו מכפר, אם כן למה תולה? אמר ר׳ זירא: לומר, שאם מת לפני שהביא כפרתו — מת בלא עון. אמר ליה [לו] רבא: אם מת אינו צריך לכך, כי המיתה עצמה ממרקת ומנקה אותו מכל עוונותיו! אלא אמר רבא: תליה זו היא להגן עליו מן היסורין, שלא ייענש עד שיביא את קרבנו.
רש"י
שאם מת קודם שיוודע לו:
מיתה ממרקת דהכי אמרינן בפרק בתרא דיומא (פו.) שמיתה ממרקת כל העונות שעשה תשובה עליהן ואין התשובה גומרת כפרתן ולא יום הכפורים גומר כפרתן כגון עבירות חמורות:
״אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף – שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר״ כו׳.
שנינו במשנה: אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף — שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר, שנאמר ״מלבד חטאת הכפורים..." (במדבר כט, יא), מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה, אף החיצון אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה.
תוספות
מה פנימי אין מכפר אלא על דבר שיש לו ידיעה אף חיצון וכו׳ ואם תאמר התינח לר׳ שמעון דלא דריש חטא שאין מכיר בו אלא ה׳ דאיצטריך היקשא דלא מכפר חיצון ארגלים אלא לר׳ יהודה אמאי איצטריך היקשא הא ע״כ חיצון מכפר אאין בה ויש בה דבמאי מוקמת ליה דליכא למיפרך דנפיך מיפך חיצון ארגלים דהא כתיב לה׳ חטאת שאין מכיר בה אלא ה׳ ואין לומר דאיצטריך היקשא דלא מכפר אשאר עבירות אלא בטומאת מקדש וקדשיו דמלשון מתניתין משמע דאיצטריך אאין בה ויש בה וי״ל דאי לאו היקשא הוה מוקמינן כפרת חיצון באין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו וכפרת ר״ח ודרגלים באין בה ואין בה בשאר עבירות ולא הוי דרשינן הואיל וזה בא בזמן קבוע מה זה אין מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו כו׳ כדדריש תנא דבי ר׳ ישמעאל אלא הוי דרשינן מה זה מכפר אאין בה ואין בה אף זה כו׳ אבל השתא דאיכא היקשא דחיצון מפנימי על כרחך דרשינן כדדריש תנא דבי ר׳ ישמעאל:
מִכְּדִי אִיתְקוּשֵׁי אִיתְקוּשׁ לַהֲדָדֵי, וְנִכַּפֵּר פְּנִימִי אַדִּידֵיהּ וְאַדְּחִיצוֹן, וְנַפְקָא מִינָּהּ – לְהֵיכָא דְּלָא עֲבַד חִיצוֹן! אָמַר קְרָא: ״אַחַת״, כַּפָּרָה אַחַת מְכַפֵּר, וְאֵינוֹ מְכַפֵּר שְׁתֵּי כַפָּרוֹת.
ושואלים: מכדי איתקושי איתקוש להדדי [הואיל והוקשו, הושוו השעירים זה לזה], ונכפר [ושיכפר] השעיר הפנימי אדידיה [על שלו], על הדברים שהוא מכפר, ו על הדברים שמכפר השעיר החיצון, ונפקא מינה [ויוצאת מכאן] מסקנה למעשה להיכא [למקום] שלא עבד [עשה] את השעיר החיצון, שיתכפרו ישראל בשעיר הפנימי! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: ״וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה״ (שמות ל, י), לומר: כפרה אחת מכפר השעיר הפנימי, ואינו מכפר שתי כפרות.
רש"י
וניכפר פנימי אדידיה לתלות על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף:
ואדחיצון על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף:
ה״ג ונפקא מינה להיכא דלא עבד חיצון אם לא היה להם שעירים בכל הצורך:
אמר קרא אחת וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ובמזבח הפנימי כתיב שמכפר עליו מדם הפר ושעיר פר לכהנים ושעיר לעם והכא קרא יתירא הוא דלמאי איצטריך אי לאורויי לך שדם חטאת הכפורים מכפר עליו בהדיא כתיב באחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳ וכפר עליו וגו׳ אלא לדרשה אתא וקאמר אחת דאין כאן אלא כפרה אחת:
תוספות
ניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון אע״ג דלא אתי לכלל חטאת אין לחוש כדפרישית לעיל:
ונפקא מינה היכא דלא עבד חיצון ואם תאמר א״כ חיצון למה בא כלל וי״ל משום טומאה שאירעה בין זה לזה:
כפרה אחת מכפר ואין מכפר שתי כפרות ואם תאמר אמאי לא משני דאי מכפר נמי אדחיצון אם כן תהיה כפרה זו פעמים בשנה וי״ל דאין לחוש כיון דעיקר כפרתו הכתובה בו דהיינו יש בה ואין בה לא תהא אלא פעם אחת בשנה ואם תאמר תיפוק ליה מדאיתקש חיצון לפנימי דבעינן שלא תהא כפרת חיצון אלא פעם אחת בשנה תדע מדקאמר בסמוך גבי חיצון האי שעירי רגלים ושעירי ר״ח מכפרין פירוש ואם כן הויא פעמים בשנה וכן לקמן פריך והא כי כתיב אחת בשעיר הפנימי כתיב ומשני מדאתקש חיצון לפנימי ובסמוך נמי דפריך וניכפר חיצון אדידיה ואדפנימי לישני דאין חיצון מכפר ב׳ כפרות מדאיתקש וי״ל דכיון דלא כתיב אחת בגופיה דחיצון אלא דיליף בהיקשא לית לן למעוטי שלא יכפר פנימי אדחיצון וחיצון אדפנימי ואדרבה מכח היקשא אית לן לומר על מה שזה מכפר זה מכפר ומכח דאיתקוש להדדי הוא דפריך אבל חיצון ור״ח ודרגלים דלא איתקוש להדדי פריך בסמוך שפיר הא שעירי רגלים ושעירי ר״ח מכפרים דלענין כפרת אחרים הוי כאילו כתיב אחת בשנה בגוף דחיצון:
וְנִכַּפֵּר חִיצוֹן אַדִּידֵיהּ וְאַמַּאי דְּעָבֵיד פְּנִימִי, נָפְקָא מִינָּהּ – לְטוּמְאָה דְּאֵירְעָה בֵּין זֶה לְזֶה! אָמַר קְרָא: ״אַחַת בַּשָּׁנָה״, כַּפָּרָה זוֹ לֹא תְּהֵא
ושואלים באופן אחר: כיון שיש היקש, ונכפר [ושיכפר] חיצון אדידיה [על שלו] על זה שהוא בעצמו מכפר, ואמאי דעביד [ועל מה שעושה, תולה] הקרבן הפנימי, נפקא מינה [יוצאת מכאן] תוצאה למעשה, ל ענין טומאה שאירעה בין זה לזה שיתכפר בשעיר החיצון! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] שוב באותו פסוק: ״מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו״, לומר: כפרה זו שמכפר השעיר הפנימי לא תהא
רש"י
אמר קרא אחת בשנה תרי זימני כתיבי אחת בשנה וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר ברישיה דקרא סמך אחת לוכפר על קרנותיו ודרשינן מיניה וכפר אחת שאין כאן אלא כפרה אחת לימד שאינו מכפר כפרה אחרת ובסיפא דקרא סמך יכפר לבשנה דכתיב אחת בשנה יכפר לומר שאין אחד מכל קרבנות השנה מכפר כפרה זו אלא זה בלבד:
תוספות
וניכפר חיצון אדידי׳ ואמאי דעביד פנימי ואם תאמר המקשה דלא ידע הך דרשה אחת בשנה אמאי לא פריך דליכפרו או ליתלו תרוייהו אפנימי ותו לא וי״ל דאהך קושיא ודאי ידע שיתרץ לו אחת בשנה הואיל וחיצון אינו מכפר כפרה אחרת אלא זו אבל אפירכא דפריך וניכפר חיצון אדידיה ואדפנימי לא מיסתבר ליה למקשה דנימעוט מאחת בשנה כיון דעיקר כפרתו לא הוי דפנימי אי נמי י״ל דסברא הוא שלא יבאו שניהם על דבר אחד ולא יועיל זה בלא זה וזה אין סברא לומר שיועיל ולא בא חיצון אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה והשתא אתי שפיר דקאמר לעיל ונפקא מינה היכא דלא עביד חיצון ולא קאמר נפקא מינה להגן ביני וביני דהיכא דעביד חיצון אח״כ לא יכפר פנימי אדחיצון כדי שלא יבא חיצון אטומאה שאירעה בין זה לזה בלבד וא״ת ונימא דלעולם אתו תרוייהו אדפנימי לחוד והוי פנימי לתלות וחיצון לכפרה וי״ל דאי חיצון מכפר לגמרי אם כן לא אתי לכלל חטאת והיאך יתלה על זה פנימי:
לטומאה שאירעה בין זה לזה הכא לא קאמר ונפקא מינה להיכא דלא עבד פנימי כדקאמר לעיל דפנימי קרב קודם חיצון ואי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון:
כפרה זו לא תהא כו׳ פ״ה דלאו היינו קרא דלעיל ונראה דסברתו דלא מצינן למדרש הך דרשה מקרא קמא אע״ג דכתיב ביה נמי אחת בשנה משום דלא סגי דליכתוב אחת בלא שנה ולא מצינו למידרש מיניה אלא דרשה קמייתא דאין מכפר שתי כפרות. (ורש״י) [ור״י] מפרש דהא דרשה נמי שמעינן מקרא קמא מדלא כתיב אחת בעשור וכתיב בשנה וקרא אחרינא איצטריך לשום דרשה: