חזור
שבועות
דף ט:הָא גָּמְרִינַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ מִדְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְלָא פָּרְכִינַן – הָתָם כַּפָּרָה מִיכְתַּב כְּתִיבָא, גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא, אֲבָל הָכָא אִיכָּא לְמֵימַר כּוּלָּהּ מִילְּתָא לָא גָּמְרִינַן!
הא גמרינן [הרי למדים אנו] שעיר של ראש חדש מ שעיר של יום הכפורים ולא פרכינן [ואין אנו מקשים]! על כך יש להשיב: התם [שם] בשעיר ראש חודש, כפרה עצמה מיכתב כתיבא [כתובה היא], ששעיר זה מכפר על חטא שאין בו ידיעה כלל, כפי שלמדנו מ״לחטאת לה׳ ", והלימוד משעיר יום הכיפורים גלויי מילתא בעלמא [גילוי דבר בלבד] הוא, אבל הכא [כאן], בשעירי הרגלים, שאין אנו יודעים מן הכתוב שהם באים לכפר על חטא שאין בו ידיעה כלל, ואנו רוצים ללמוד משעיר יום הכיפורים, איכא למימר כולה מילתא לא גמרינן [אפשר לומר שאת כל הדבר אין אנו למדים] שהרי, כאמור, מרובה כפרתו של שעיר יום הכיפורים!
רש"י
התם כפרה בגופיה כתיב (במדבר כ״ח:ט״ו) לחטאת לה׳ פירש לך הכתוב בו כפרה על חטא שאינו ידוע ומשמע דכל חטאים שאינם ידועים במשמע:
גלוי מילתא בעלמא הוא דגמרי מיוה״כ שלא יכפר אלא טומאת מקדש וקדשיו הלכך ליכא למיפרך מה ליוה״כ שכן מרובה כפרתו דהא לא גמרינן מיניה כפרה אלא מיעוטא הוא דגמרינן מיניה אבל כולה מילתא כגון שעירי הרגלים דלא מיפרשא כפרה דידהו לכפר הוא דכתיב בהו ולא פירש על מה וא״ת בא ללמוד משל יוה״כ שיכפר על טומאת מקדש שהוא עון כרת פרכינן מה ליוה״כ שכן מרובה כפרתו:
תוספות
הא גמרינן ר״ח מיוה״כ ולא פרכינן הכא לא גרסינן שכן מרובה כפרה דר״ח מיוה״כ קולא בעינן למילף שלא יכפרו נמי בשאר עבירות ולא שייכא האי פירכא דחומרא אלא גרסינן ולא פרכינן ותו לא והיינו פירכא שכן אינו תדיר:
אֶלָּא כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״שְׂעִיר״ ״וּשְׂעִיר״, הָכָא נַמִי ״שְׂעִיר״ ״וּשְׂעִיר״, וְאִיתְקִישׁ שְׂעִירֵי רְגָלִים לִשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים, מַה שְּׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֵינָן מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, אַף שְׂעִירֵי הָרְגָלִים אֵינָן מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף.
אלא מנין למדים דינם של שעירי הרגלים — כדאמר [כמו שאמר] ר׳ חמא בר׳ חנינא בהסבר שיטתו של ר׳ מאיר במשנה, שהיה יכול לכתוב במוספי הרגלים רק ״שעיר״, וכתוב בהם ״ושעיר״, ובא ו׳ החיבור להקיש את כולם יחד, לומר שדינם שווה. הכא נמי [כאן גם כן] לשיטת ר׳ יהודה, נלמד מן השינוי, שלא כתב ״שעיר״ אלא ״ושעיר״, ואיתקיש [והוקשו] על ידי כך שעירי רגלים לשעירי ראשי חדשים, שנזכרו תחילה באותה פרשה: מה שעירי ראשי חדשים אינן מכפרין אלא על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, אף שעירי הרגלים אינן מכפרין אלא על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.
רש"י
שעיר ושעיר שעיר הוה מצי למיכתב בכולהו וכתיב ושעיר וי״ו מוסיף על ענין ראשון להקיש ומהו ההיקש איתקוש שעירי הרגלים לשל ר״ח והוא כבר למד בבנין אב מיוה״כ ודבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש כל המלמד בכל המדות חוזר ומלמד חוץ מהלמד בהיקש שאין חוזר ומלמד בהיקש בקדשים והכי אמרינן בזבחים בפרק איזהו מקומן (זבחים דף מט:):
תוספות
כדאמר רב חמא שעיר ושעיר כו׳ תימה ועצרת דלא כתיב ביה ושעיר מנ״ל אי בבנין אב דשאר רגלים תפשוט מהכא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב ועוד דאי בבנין אב אתי למילף בקמא דבתר ר״ח נכתוב ושעיר ואינך ניתי בבנין אב ושמא יש לפרש דלא דריש הכא אלא בההוא שעיר דכתיב בתר ר״ח ואינך ושעיר לשום דרשה וממילא אתו שאר רגלים דכיון דגלי בחד הוו אחריני למד סתום מן המפורש ואפילו בנין אב לא צריך ולקמן דפריך מעצרת ויוה״כ עיקר קושייתו מיוה״כ ופריך דוקא לר״מ משום דאמר כל השעירים כפרתן שוה ואפילו דיוה״כ ור״ת פי׳ דה״נ סמיך אהיקשא דרבי יונה כדמסיק לקמן ולא נקט אלא תחלת סוגיא דלקמן דהוי כמו וכו׳ ואע״ג דר׳ יהודה אית ליה היקשא דבמועדיכם וכר״מ מ״מ לא מסתבר ליה לרבי יהודה לומר שיהו כל השעירים כפרתן שוה כמו שאומר ר״מ משום דעדיפא ליה היקשא דחיצון לפנימי ואית לן למימר דאין מכפר ב׳ כפרות וגם שלא תהא כפרתו פעמים בשנה ולר׳ מאיר עדיפא היקשא דמועדות:
אִיבַּעֲיָא לְהוּ: כִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף – הָנֵי מִילֵּי בְּחֵטְא שֶׁאֵין סוֹפוֹ לִיוָּדַע, אֲבָל חֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע – כְּמִי שֶׁיֵּשׁ יְדִיעָה בַּסּוֹף דָּמֵי, וְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. אוֹ דִּלְמָא, אֲפִילּוּ חֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע – הָשְׁתָּא מִיהָא ״חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא ה׳״ קָרֵינָא בֵּיהּ?
איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: כי [כאשר] אמר ר׳ יהודה ששעירי ראשי חודשים ושל רגלים מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, האם הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בחטא שאין סופו ליודע, שהשגגה שבו היתה כזו שאינה יכולה להיוודע כלל, אבל חטא שסופו ליודע — כמי שיש ידיעה בסוף דמי [נחשב], ו דבר זה שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר עליו. או דלמא [שמא] אפילו חטא שסופו ליודע — השתא מיהא [עכשיו על כל פנים] חטא שאין מכיר בו אלא ה׳ קרינא ביה [קוראים אנו בו]?
רש"י
שסופו ליודע כגון שראוהו שנטמא ונכנס למקדש וסופו להודיעו:
תוספות
אבל חטא שסופו ליודע כמי שיש בה ידיעה לבסוף דמי וא״ת ולפ״ז אמאי הוצרך לשנויי לעיל דר׳ ישמעאל סבר לה כר״מ נימא דחיצון מכפר אאין בה ואין בה שסופו ליודע דאהאי לא מכפר רגלים ור״ח דכיון שסופו ליודע לא קרינן ביה חטא שאינו מכיר בו אלא ה׳ ויש לומר כיון דהאמת דלר׳ יהודה חטא שסופו ליודע מכפרים רגלים ור״ח לא מסתבר ליה להש״ס שיחלוק עליה רבי ישמעאל בדבר זה:
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף וְחֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע – שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
כדי לפתור בעיה זו מציעים: תא שמע [בוא ושמע], דתניא [ששנויה ברייתא]: על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף וחטא שסופו ליודע — שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים, אלו דברי ר׳ יהודה. ונפתרה איפוא השאלה, שהרי בפירוש אמר ר׳ יהודה שגם חטא שסופו להיוודע מתכפר בזה, כיון שעכשיו אינו ידוע.
״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׂעִירֵי הָרְגָלִים מְכַפְּרִין, אֲבָל לֹא שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים״ וכו׳.
שנינו במשנה, ר׳ שמעון אומר: שעירי הרגלים מכפרין על טומאה שאין בה ידיעה תחילה וסוף, אבל לא שעירי ראשי חדשים, ועל מה שעירי ראשי חודשים מכפרים — על הטהור שאכל בשר קדשים טמא.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר קְרָא: ״וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה״, וְהַאי קְרָא בְּשָׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ כְּתִיב; וְיָלֵיף ״עֲוֹן״ ״עֲוֹן״ מִצִּיץ, נֶאֱמַר כָּאן ״עֲוֹן״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עֲוֹן״, מַה לְּהַלָּן טוּמְאַת בָּשָׂר, אַף כָּאן טוּמְאַת בָּשָׂר.
אמר ר׳ אלעזר אמר ר׳ אושעיא: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר׳ שמעון, אמר קרא [הכתוב]: ״ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה״ (ויקרא י, יז), והאי קרא [ופסוק זה] בשעיר של ראש חדש כתיב [נאמר], ויליף [ולמד] בגזירה שווה ״עון״ ״עון״ מציץ: נאמר כאן ״עון״, ונאמר להלן בענין הציץ ״עון״ (״והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים״. שמות כח, לח), מה להלן בציץ, מדובר בכפרה על טומאת בשר (״הקדשים״), אף כאן בשעיר ראש חודש, הוא כפרה על טומאת בשר.
רש"י
ואותה נתן לכם בשעיר החטאת אשר דרש משה והנה שורף כתיב ושל ר״ח היה ושלשה שעירים קרבו ביום שהוקם המשכן והוא יום שמיני של מלואים שעיר של ר״ח דכתיב (שמות מ) באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד ושעיר דנחשון שהקריב לחנוכת המזבח ובכל הנשיאים אומר (במדבר ז) שעיר עזים אחד לחטאת ובשעיר שמיני כתיב (ויקרא ט) ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת והשנים אכלו ושל ר״ח נשרף כדילפינן בתורת כהנים ובשחיטת קדשים בפ׳ טבול יום (זבחים דף קא:):
עון עון מציץ דכתי׳ בי׳ ונשא אהרן את עון הקדשים (שמות כח):
מה להלן טומאת בשר שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על הדם או על החלב או על הבשר של עולה שקרב בטומאה ומרצה ציץ על הקרבן שמכשירו לרצון שאין הבעלים צריכין להביא קרבן אחר אף כאן טומאת בשר יכפר על האוכל בשר קודש טמא והוא טהור:
אִי מַה לְּהַלָּן עוֹלִין, אַף כָּאן עוֹלִין! ״עֲוֹן הָעֵדָה״ כְּתִיב.
ושואלים: אי [או] מה להלן מדובר רק בעולין, שהציץ רק מרצה על קרבנות שהועלו על המזבח בטומאה, שיעלו לרצון ולא יצטרכו להקריבם שנית, אף כאן בעולין, ולא בנאכלים כשהם טמאים! ומשיבים: בשעיר ראש חודש ״עון העדה״ כתיב [נאמר], משמע שהכפרה היא לאנשים האוכלים מן הקודש הטמא, ולא בריצוי הקרבנות.
רש"י
אי מה להלן עולין מה הציץ אינו מכפר על שום חטא אלא מרצה על העולין אף זה ירצה על העולין כי היכי דעביד ציץ ונפקא מינה להיכא דנשבר הציץ ולא יכפר על עון האדם האוכל:
עון העדה כתיב אלמא מכפר על עון אנשים הוא:
תוספות
אי מה להלן עולין כו׳ ונפקא מינה היכא דנשבר הציץ כו׳ וציץ נפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה. ואם תאמר אמאי לא משני כדמשני בסמוך דאין אחר נושא אותו עון וי״ל דציץ לא מקרי אחר לגבי ר״ח כיון דעולין לא כתב בר״ח אלא דיליף מציץ אבל אעון העדה דכתיב בר״ח משני שפיר בסמוך דאין אחר נושא אותו עון ומהר״ר שמואל מפרש מה להלן עולין כלומר דציץ מכפר אקרבן עד שיהא מרוצה ור״ח מכפר על עון המקריב שהקריבו בטומאה והשתא אין אנו צריכין לנפקותא דנשבר הציץ ומשני עון העדה כתיב פי׳ עון דלא שייך אלא בעדה ועולין שייך אף בקרבן אי נמי עון העדה ולא עון הכהן:
מִכְּדִי מִיגְמַר גָּמְרִי מֵהֲדָדֵי, נְכַפֵּר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אַדִּידֵיהּ וְאַדְּצִיץ; נָפְקָא מִינָּהּ לְהֵיכָא דְּנִשְׁבַּר הַצִּיץ! אָמַר קְרָא: ״עֲוֹן״, עָוֹן אֶחָד הוּא נוֹשֵׂא, וְאֵין נוֹשֵׂא שְׁנֵי עֲוֹנוֹת.
ושואלים: מכדי מיגמר גמרי מהדדי [הואיל והם למדים זה מזה] בגזירה שווה, נאמר כי נכפר [יכפר] שעיר של ראש חדש אדידיה ואדציץ [על שלו, על מה שהוא מכפר, ועל מה שהציץ מכפר]. נפקא מינה [יוצא מכאן הבדל] להיכא [להיכן, למקרה] שנשבר הציץ, שבמקומו יכפר שעיר ראש חודש! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בשעיר ראש חודש: ״לשאת את עון העדה״, לומר: עון אחד בלבד הוא נושא, ואין נושא שני עונות.
רש"י
מכדי מיגמר גמרי מהדדי בגזירה שוה ניכפר אתרוייהו ניכפר אדידיה כדקאמרת עון העדה כתיב על אדם האוכל טומאת בשר ואמאי דעביד ציץ לרצות על העולין אם נשבר הציץ:
תוספות
וניכפר ר״ח אדידיה ואדציץ פירוש קרבן שקרב בטומאה בשעה שקרב ר״ח דקרבנות שקרבו בטומאה קודם ר״ח אין סברא שיכפר דהיאך יכפר למפרע מה שכבר קרב בטומאה:
וּנְכַפֵּר צִיץ אַדִּידֵיהּ וְאַדְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ; נָפְקָא מִינָּהּ לְטוּמְאָה דְּאֵירְעָה בֵּין זֶה לְזֶה! אָמַר קְרָא: ״אוֹתָהּ״, אוֹתָהּ נוֹשֵׂא עָוֹן, וְאֵין אַחֶרֶת נוֹשֵׂא עָוֹן.
ושואלים מצד שני: ונכפר [ויכפר] ציץ אדידיה [על שלו, על הדברים שהוא מכפר] ו על מה ששעיר ראש חדש מכפר. נפקא מינה [יוצא מכאן הבדל] ל ענין טומאה שאירעה בין זה לזה כלומר, בין הבאת שעיר של ראש חודש אחד לשעיר של ראש חודש הבא! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: ״אתה נתן לכם לשאת את עון העדה״, לומר: אותה נושא עון, דווקא חטאת זו מכפרת על עוון זה, ואין אחרת נושא עון זה.
רש"י
בין זה לזה בין ר״ח לר״ח:
אותה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה:
תוספות
וניכפר ציץ אדידיה ואדר״ח וא״ת ואמאי לא משני דעון אחד הוא נושא ולא ב׳ עונות וי״ל דגבי ציץ כתיב עון הקדשים וטומאת בשר ועולין הוו תרוייהו עון הקדשים ועוד עון הקדשים משמע שפיר ב׳ עונות דקדשים משמע קדשים הרבה:
אמר קרא אותה אפירכא קמייתא לא מצי לשנויי הכי דאותה אעון העדה קאי ודוקא בטומאת בשר אין אחר נושא עון:
רַב אַשִׁי אָמַר: כְּתִיב הָכָא ״עֲוֹן הָעֵדָה״ – עֵדָה וְלֹא קֳדָשִׁים, וְהָתָם כְּתִיב ״עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים״, קֳדָשִׁים וְלֹא עֵדָה.
רב אשי אמר ראיה נוספת: כתיב הכא [נאמר כאן] בשעיר ראש חודש ״עון העדה״ להדגיש: דווקא עוונה של עדה, ולא עוון קדשים, והתם כתיב [ושם, בענין הציץ, נאמר] ״עון הקדשים״ — לומר לרצות על עוון הקדשים ולא עוון עדה, ולכן כל אחד מהם מכפר על דבר לעצמו.
רש"י
רב אשי אמר כו׳ ה׳ יתירא דהעדה ודקדשים דריש למיעוטא:
תוספות
רב אשי אמר העדה כו׳ נראה דלא פליגי וע״כ איצטריך דרשה דאותה משום פירכא דלקמן דרגלים אמאי לא מכפרי אדר״ח ודרשה דרב אשי נמי איצטריך לר״ש כר׳ יהודה דלא משמע ליה אותה כדלקמן:
אַשְׁכְּחַן שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים דִּמְכַפְּרִי עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, שְׂעִירֵי רְגָלִים דִּמְכַפְּרִי עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף מְנָלַן?
ושואלים: אשכחן [מצאנו איפוא] לענין שעירי ראשי חדשים דמכפרי [שמכפרים] על טהור שאכל את הטמא, שעירי רגלים דמכפרי [שמכפרים] על עבירה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מנלן [מנין לנו] לפי שיטת ר׳ שמעון?
כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״שְׂעִיר״ ״וּשְׂעִיר״, הָכָא נַמִי ״שְׂעִיר״ ״וּשְׂעִיר״,
ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] ר׳ חמא בר׳ חנינא להלן בשיטת ר׳ מאיר: ״שעיר״ ״ושעיר״, שלמדים מו׳ החיבור שבשעירי המוספים (במדבר כח—כט) להקישם זה לזה, הכא נמי [כאן גם כן] נאמר ״שעיר״ ״ושעיר״,
תוספות
הכא נמי שעיר ושעיר אהיקשא דר׳ יונה סמיך כדפרישית לעיל: