וְהָתַנְיָא, כַּיּוֹצֵא בּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: ״וְהַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי בְנֵי הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ עֹלוֹת…פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר…אֵילִים תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה כְּבָשִׂים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה שְׂעִירֵי חַטָּאת שְׁנֵים עָשָׂר הַכֹּל עוֹלָה לַה׳״.

והתניא [והרי שנויה ברייתא] בענין חטאת הציבור שמתו בעליה: כיוצא בו אמר ר׳ יוסי על האמור בשיבת ציון, בזמן בית שני: ״והבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עלות לאלהי ישראל פרים בני בקר שנים עשר על כל ישראל, אילים תשעים ותשעה, כבשים שבעים ושבעה, שעירי חטאת שנים עשר, הכל עולה לה׳"(עזרא ח, לה).

וְחַטָּאת מִי קָרְבָה עוֹלָה? אֲמַר רָבָא: כִּי עוֹלָה, מָה עוֹלָה אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת – אַף חַטָּאת אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת. שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עַל עֲבוֹדָה זָרָה הֱבִיאוּם. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: עַל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעָשׂוּ בִּימֵי צִדְקִיָּהוּ.

ועל הנאמר בכתוב זה כי ״הכל עולה״, יש לשאול: והלא אף חטאות בכלל האמור בכתוב, וחטאת מי [האם] היא קרבה כעולה? אמר רבא: אותה חטאת האמורה בכתוב אמנם אינה קרבה כעולה, ואולם הריהי כי [כמו] עולה, וכיצד? — מה עולה אינה נאכלת — אף חטאת זו אינה נאכלת. ש כן היה ר׳ יוסי אומר: שתים עשרה חטאות אלה שהביאו שבי ציון — על עבודה זרה שעבדו עם ישראל הביאום. ו בהסבר דברים אלו, אמר רב יהודה, אמר שמואל: חטאות אלו הובאו על עבודה זרה שעשו ישראל בימי צדקיהו המלך.

קָא סָלְקָא דַּעְתִּין: לְמַאן דְּאִית לֵיהּ חַטַּאת צִבּוּר שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ – מֵתָה, אִית לֵיהּ נַמִי חַטַּאת צִבּוּר שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ – מֵתָה. וְהָא הָכָא – דְּאִיכָּא דְּמֵתוּ בְּעָלֶיהָ, וְקָא קָרְבָה!

קא סלקא דעתין [עולה על דעתנו, יש להניח], כי למאן דאית ליה [לשיטת מי שיש לו, שסבור] כי חטאת צבור שנתכפרו בעליה — מתה, אית ליה נמי [יש לו, סבור הוא, גם כן] כי חטאת צבור שמתו בעליה — מתה, והא הכא [והרי כאן, במסופר בשבי ציון בימי בית שני] — דאיכא [שיש], שהיתה זו חטאת שמתו בעליה (שהרי באה לכפר על דורו של צדקיהו, בזמן הבית הראשון, שמתו מכבר), וקא [ובכל זאת היא] קרבה!

אֲמַר רַב פַּפָּא: אֲפִילּוּ לְמַאן דַּאֲמַר חַטַּאת צִבּוּר שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ – מֵתָה, חַטַּאת צִבּוּר שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ – אֵינָהּ מֵתָה, לְפִי שֶׁאֵין הַצִּבּוּר מֵתִים.

אמר רב פפא בתשובה: אין להביא ראיה מחטאת ציבור שמתו בעליה לענין חטאת ציבור שהתכפרו בעליה באחרת, שכן אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי חטאת צבור שכפרו בעליה — מתה, סבור הוא שחטאת צבור שמתו בעליה — אינה מתה. וטעם הדבר: לפי שאין הצבור מתים.

מְנָא לֵיהּ לְרַב פַּפָּא הָא? אִי נֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ״? אִי הָכִי, אֲפִילּוּ יָחִיד נַמִי!

ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לרב פפא הא [עיקרון זה], שאין מיתה בציבור? אי נימא [אם נאמר] משום דכתיב [שנאמר] ״תחת אבתיך יהיו בניך״ (תהלים מה, יז), שאף שמתו האבות — בניהם עומדים תחתיהם, ונחשב כאילו לא מתו האבות. יש לדחות ראיה זו: שכן אי הכי [אם כך] הוא, אפילו יחיד שמת והשאיר אחריו בנים נמי [גם כן] ייחשב לו הדבר כאילו לא מת!

אֶלָּא הַיְינוּ טַעֲמָא שֶׁאֵין הַצִּיבּוּר מֵתִים – מִשְּׂעִירֵי רְגָלִים וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, דַּאֲמַר רַחֲמָנָא: אַיְיתִינְהוּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה, וְדִלְמָא מֵתוּ מָרַיְיהוּ דְּהָנֵי זוּזֵי? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ – אֵין הַצִּבּוּר מֵתִים.

אלא היינו טעמא [זהו הטעם, המקור] לשיטת רב פפא שאין הציבור מתים — שנלמד הדבר מ קרבנות שעירי רגלים וראשי חדשים, שכן אמר רחמנא [הכתוב] בהם: אייתינהו [הביאם] מ הכספים של תרומת הלשכה שתרמו הציבור משקליהם במהלך חודש אדר, ו יש לשאול: דלמא [שמא] בפרק הזמן שבין חודש אדר לרגלים מתו מרייהו דהני זוזי [בעליהם של הזוזים הללו], ונמצא שמקריבים חטאות ציבור שמתו בעליהן! אלא לאו שמע מינה [האם לא תשמע מכאן] כלל זה שאין הצבור מתים.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי אַקְרוּבִינְהוּ לְהָנֵי חַטָּאוֹת – אַחַיֵּי אַקְרְבִינְהוּ, דִּכְתִיב: ״וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת…בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה״.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: אמנם אף חטאת ציבור שמתו בעליה מתה, ובאשר לשאלה כיצד הקריבו שבי ציון חטאות על עבודה זרה שעשו בני דורו של צדקיהו המלך, יש להשיב: כי אקרובינהו להני [כאשר הקריבום את אותן] חטאות — אחיי אקרבינהו [על אלה שעדיין חיים הקריבו], שבתקופת שיבת ציון נותרו עדיין מבני תקופת בית ראשון, וראיה לדבר, דכתיב [שכן נאמר] בתיאור ייסוד בית המקדש בזמן שיבת ציון: ״ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בכים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול״ (עזרא ג, יב).

וְדִילְמָא הָנָךְ מִיעוּטָא? לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, דִּכְתִיב ״וְלֹא הִכִּירוּ הָעָם בִּתְרוּעָה וְשִׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם״.

ושואלים: ודילמא הנך מיעוטא [ושמא היו אלה שנשארו מיעוט] בלבד, והמיעוט נחשב כיחידים, והיה ראוי להקריב איפוא לכל אחד שעירה, כדין היחיד, ומתוך שהקריבו שעירים, שעיר לכל שבט, כדין מרובים, ודאי בשביל המרובים שמתו כבר הקריבו, ומכאן שאין חטאת ציבור מתה! ומשיבים: לא מצית אמרת [אינך יכול לומר כן], דכתיב [שהרי נאמר] בפסוק שלאחריו ״ולא הכירו העם בתרועה ושמחה לקול בכי העם״ (עזרא ג, יג), הרי שרבים היו הבוכים, בני תקופת בית ראשון, מהשמחים, בני תקופת שיבת ציון, שהרי קול הבכי הוא שגבר.

וְהֵיכִי מְקָרְבִי לְהוּ? וַהֲרֵי מְזִידִין הָווּ! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.

ושואלים עוד: והיכי מקרבי להו [ואיך הקריבו אותן, את החטאות הללו], על עבודה זרה שעשו בני דורו של צדקיהו, והרי מזידין הוו [היו], ואין החטאת באה אלא על השוגג! אמר ר׳ יוחנן בתשובה לשאלה זו: הוראת שעה היתה שהביאו חטאת על המזיד.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, בִּשְׁלָמָא פָּרִים וּשְׂעִירִים – כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, אֶלָּא כְּבָשִׂים כְּנֶגֶד מִי? אֶלָּא – הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, משום דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], יש לשאול: בשלמא [זה נוח] שהקריבו השבים מן הגולה שנים עשר פרים ו שנים עשר שעירים — שכן זהו דינו של ציבור (שבט) שעבד עבודה זרה שמביא פר לעולה ושעיר לחטאת, כאמור בתורה (במדבר טו), והקריבו מכל אחד שנים עשר כנגד שנים עשר שבטים, לכל שבט פר ושעיר, אלא זה שהקריבו תשעים וששה אילים ושבעים וששה כבשים כנגד מי? אלא על כרחך יש לומר כי כל הבאת הקרבנות אז הוראת שעה היתה.

תְּנַן הָתָם: מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵף בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת – אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ.

אגב הדיון בענין חטאת שמתו בעליה, שהיא מן ההלכות שנשכחו בימי אבלו של משה רבינו (ראה להלן טז,א), יובאו דברים נוספים בענין זה. תנן התם [שנינו שם במשנה מסכת סוטה] כי מ זמן שמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו אותם ה מכונים אשכולות, ומסבירים: מהו ״אשכולות״? — איש שהכל בו. ו עוד בעניינם של המכונים ״אשכולות״,

וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁעָמְדוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל מִימוֹת מֹשֶׁה עַד שֶׁמֵּת יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ.

אמר רב יהודה, אמר שמואל: כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר — היו למדין תורה כמשה רבינו, מכאן ואילך — לא היו למדין תורה כמשה רבינו.

וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, אֲמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הֲלָכוֹת נִשְׁתַּכְּחוּ בִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה! דְּאִישְׁתַּכַּח לְהוּ – אִישְׁתַּכַּח, וְדִגְמִירַן לְהוּ – הָווּ גְּמִירִי כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ.

ושואלים על כך: והאמר [והרי אמר] רב יהודה, אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, הרי איפוא שהחכמים שעמדו אחר משה רבינו לא למדו תורה כמותו! ומשיבים: אותן הלכות דאישתכח להו [שנשכחו להם, מהם] — אכן אישתכח [נשכחו] מהם, ו אולם כל מה דגמירן להו [שהיו למודים להם, מסורים בידם] ולא נשכחו — הוו גמירי [היו למודים] אותן כמשה רבינו.

וְהָא תַּנְיָא: מִשֶּׁמֵּת מֹשֶׁה, אִם רַבּוּ מְטַמְּאִין – טִמְּאוּ, אִם רַבּוּ טְהוֹרִין – טִיהֲרוּ!

וחוזרים ושואלים: והא תניא [והרי שנויה ברייתא] בענין דרך הכרעת ההלכה, כי כאשר יש מחלוקת בדבר הלכה בין החכמים מ זמן שמת משה רבינו, כך יש לנהוג: עומדים למנין, ואם רבו החכמים המטמאין — טמאו, אם רבו החכמים הטהורין (המטהרים) — טיהרו. הרי איפוא שאין לימוד התורה לאחר משה רבינו, כבזמנו של משה רבינו. שכן בזמן משה רבינו לא היתה מחלוקת בהלכה, וההכרעה בכל שאלה היתה ברורה!

לִיבָּא דְּאִימְעִיט, מִיגְמַר – הָווּ גְּמִירִי לְהוּ כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ.

ומשיבים: מדובר באותן שלשת אלפים הלכות שהשתכחו בימי אבלו של משה ובהן ליבא דאימעיט [הלב הוא שהתמעט], ולא יכלו החכמים לקבוע בהן הלכה ברורה, ולכך היו צריכים להכרעת הרוב, ואולם בכל ההלכות האחרות — מיגמר הוו גמירי להו [למודים היו אותן] כמשה רבינו.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: כָּל אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁעָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל מִימוֹת מֹשֶׁה עַד שֶׁמֵּת יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה לֹא הָיָה בָּהֶם שׁוּם דּוֹפִי, מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה בָּהֶן שׁוּם דּוֹפִי.

במתניתא תנא [בברייתא שנה החכם] עוד בעניינם של האשכולות, שכך אמרו: כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה — לא היה בהם שום דופי (פגם), ואילו האשכולות שעמדו מכאן ואילך — היה בהן שום דופי.

וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה גּוֹנֵחַ מִלִּבּוֹ. וְשָׁאֲלוּ לָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ: אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיִּינַק חָלָב רוֹתֵחַ שַׁחֲרִית. וְהֵבִיאוּ עֵז, וְקָשְׁרוּ לוֹ בְּכַרְעֵי מִיטָּתוֹ, וְהָיָה יוֹנֵק מִמֶּנָּה חָלָב.

ושואלים על כך: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מעשה בחסיד אחד ש חלה והיה גונח מלבו. ושאלו לרופאים כיצד יירפא, ואמרו הרופאים כי אין לו תקנה (רפואה) עד שיינק מן העטין חלב רותח (חמים) בכל שחרית (בוקר). ו לצורך זה הביאו לו עז, וקשרו לו אותה בכרעי מיטתו, והיה יונק ממנה בכל בוקר חלב.

לְמָחָר נִכְנְסוּ חֲבֵירָיו לְבַקְּרוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הָעֵז, אָמְרוּ: לִיסְטִים מְזוּיָּין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאָנוּ נִכְנָסִים לְבַקְּרוֹ?! יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ בּוֹ עָוֹן אֶלָּא שֶׁל אוֹתָהּ הָעֵז בִּלְבַד.

למחר נכנסו חביריו לבקרו ביקור חולים, כיון שראו את העז שבביתו, אמרו: ליסטים מזויין, היא העז שהיא כליסטים, שהולכת ורועה בשדות אחרים, ישנו בתוך ביתו, ואנו נכנסים לבקרו?! ונמסר כי ישבו חכמים ובדקו אחרי כל מעשיו, ולא מצאו בו כל עון שהוא, אלא של אותה העז בלבד.

וְאַף הוּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי בְּעַצְמִי שֶׁאֵין בִּי עָוֹן, אֶלָּא שֶׁל אוֹתָהּ הָעֵז בִּלְבַד, שֶׁעָבַרְתִּי עַל דִּבְרֵי חֲבֵירַי. שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני בעצמי שאין בי כל עון, אלא של אותה העז בלבד, שעברתי על דברי חבירי. שהרי אמרו חכמים: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, משום יישוב ארץ ישראל, שמשחיתה היא את הצומח בארץ. עד כאן לשון הברייתא.

וְקַיְימָא לָן, כָּל הֵיכָא דַּאֲמַר ״מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד״ – אוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי, וְרַבָּנַן בָּתַר יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה! דָּרֵי דָּרֵי הָווּ,

ו מעתה הרי קיימא לן [מקובל בידינו] כלל זה, כי כל היכא דאמר [היכן שאמרו חכמים בדבריהם] ״מעשה בחסיד אחד״ ולא ציינו במפורש מיהו אותו חסיד — הכוונה היא או לר׳ יהודה בן בבא או לר׳ יהודה בר אילעאי, ו הרי רבנן בתר [חכמים אלו, ר׳ יהודה בן בבא ור׳ יהודה בר אלעאי, אחר] תקופת יוסף בן יועזר איש צרידה, דרי דרי הוו [דורות דורות רבים היו], נמצא איפוא שגם בדורות מאוחרים שלאחר יוסף בן יועזר היו חכמים שלא היה בהם כל דופי!