חזור
תמורה
דף טז.וְכִי דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר? רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּחַד מָקוֹם גָּמֵיר לְהוּ.
ומבררים את דברי ר׳ שמעון אלה: וכי דנין (למדים) דינו של דבר שהוא בגדר אפשר (כגון שתי חטאות אלו, שהתכפרו בעליה ושעבר שנתה, שאפשר שתתקיימנה בציבור) מ דינו של זה ש הוא בגדר אי אפשר (כגון בשלש החטאות הללו, ולד חטאת, תמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, שאין אפשרות שתתקיימנה בציבור)? ומשיבים: ר׳ שמעון בחד מקום גמיר להו [במקום אחד, כהלכה אחת, למד אותן], את דינן של כל החטאות הללו, ואין לחלק ביניהם בדין.
תוספות
וכי דנין אפשר משאי אפשר בהוריות (דף ו:) משני כולהו בחדא גמרא גמירי כלומר כל החמש חטאות נשנו בחדא שיטה וכיון דאיכא בהו דלא אפשר להיות בציבור כולהו נמי הכי נשנו דאינן בציבור והכא הכי גרסי׳ אמר רשב״ל ארבעה נתנו להן והעמידו על חמש פירוש בסיני נתנו להם ד׳ מתות וחדא רועה ושכחו בימי אבל משה הי מינייהו וגזרו על כולן שימותו ואי ס״ד בציבור הנך מי איתנהו בציבור אלא ע״כ ילמוד סתום מן המפורש ולא מיבעיא אם נגמרה להן בכולן שימותו פשיטא דבחד גמרא הוו גמירי וכיון דאיכא בהו דליכא בצבור כולהו נמי ליתנהו בציבור אלא אפילו השתא נמי דגמרו דאיכא בהו דהויא רועה אמרי׳ דכולהו ליתנהו בצבור ולא מיבעיא אם אותה שרועה היא מאותן דליתנהו בצבור וא״כ כל הד׳ שנגמרו למות נגמרו בחד גמרא וכולהו ליתנהו בצבור דלכל הפחות ב׳ מהם נגמרו שלא בצבור כמו כן נמי הב׳ האחרים נגמרו שלא בצבור אלא אפי׳ את״ל דכפרו בעליה או עברו שנתה דחד מינייהו הוה אותה שנגמרה להיות רועה מיהו אידך נגמרה למות עם שלשה דליתנהו בצבור הרביעית נמי ליתא בצבור ומעתה אותה שנגמרה להיות רועה ושכחוה וגזרו עליה מיתה אע״ג דאפשר להיות בצבור מיהו ילפינן אפשר משאי אפשר וכיון דנגמרו הארבעה למות ביחיד ולא בצבור משום דבחדא גמרא גמירי אידך נמי שנגמרה להיות רועה וגזרנו עליה מיתה מפני שהושכחה ביחיד דוקא נגזור עליה מיתה ולא בצבור דילפינן אפשר משאי אפשר:
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַרְבָּעָה נִתְּנוּ לָהֶן, וְהֶעֱמִידוּם עַל חָמֵשׁ. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּצִבּוּר, הָנָךְ מִי אִיתְנְהוּ בְּצִבּוּר? אֶלָּא עַל כָּרְחֵיךְ – יִלָּמֵד סָתוּם מִמְּפוֹרָשׁ.
אמר ריש לקיש בהסבר הדברים: מעיקרה של ההלכה למשה בסיני, ארבעה חטאות בלבד הן שנתנו להן לישראל שדינן כחטאות המתות, ועוד נאמרה להם הלכה נוספת בחטאת חמישית, שדינה לרעייה. ו אולם כיון שלא ידעו מיהי אותה חטאת חמישית, העמידום חכמים את דין ההמתה על כל חמש החטאות. ו כיון שכל ארבע החטאות נאמרו כהלכה אחת, אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שמדובר בהלכה זו ב חטאות צבור, יש לתמוה: וכי הנך מי איתנהו [הללו, ארבע חטאות, האם כולן ישנן, נוהגות] בצבור? הלא, כאמור, רק שתים מהן שייכות בציבור! אלא על כרחיך יש לומר שנאמרה ההלכה רק בחטאת יחיד. ומעתה, ילמד גם הסתום (דינה של החטאת החמישית, שנתעלמה מיהי) מ הדין המפורש שאין המתה אלא בחטאות יחיד.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אַחַת נִתְּנָה לָהֶן, וְהֶעֱמִידוּהָ עַל חָמֵשׁ.
ואילו ר׳ נתן אומר בהסבר הדברים באופן אחר: רק דינה של אחת מתוך חמש החטאות הללו היא שנתנה להן לישראל כחטאת המתה, ואילו שאר הארבע דינן מעיקרו היה לרעייה, ו מן הספק איזו מהן היא המתה העמידוה חכמים להלכה זו של המתה על כל חמש החטאות.
תוספות
רבי נתן אמר אחת ניתנה והעמידוה על חמש פירוש בסיני נתנה להם אחת מתה וארבעה רועות ונשתכחה בימי אבל משה הי נינהו מתות והי נינהו רועות לפיכך גזרו על כולן שימותו וסמיך אהא דמסיק מה מפורש ביחיד כו׳ אלא פריך על דבריו מקמי דאסיקנא והדר אסיקנא למילתיה דרבי נתן ופריך וליחזי בהי סדרא גמירי אי בצבור אי ביחיד פירוש למה גזרו על כולן למות הרי איכא בהו ג׳ דביחיד איתנהו ולא בצבור וב׳ דאיתנהו בצבור וליחזי אם אותה שנגמרה למות היא מן השלשה לגזור מיתה על השלישית והשנים ירעו ואם היא מן השנים לא היה להם לגזור מיתה רק על הב׳ והשלישית ירעו ומשני שתי שכחות שכחו הי נגמרה למיתה וגם שכחו אם היא מן השנים או מן השלישית לפיכך גזרו מיתה על כולהו והשתא אסיק למילתיה וקשיא להו אי ס״ד כו׳ אלא ש״מ ילמד סתום מן המפורש מה מפורש כו׳ (פירוש חד שנגמר להיות רועות וגמרו בחד גמרא וילמד סתום מן המפורש) פירוש הד׳ שנגמרו להיות רועות נגמרו בחד גמרא וילמד סתום מן המפורש הכל כדפירשנו גבי מילתא דרבי שמעון בן לקיש:
וְלֶיחֱזִי בְּהֵי סִידְרָא גְּמִירִי לְהוּ, אִי בְּיָחִיד אִי בְּצִבּוּר?
ו שואלים על דברי ר׳ נתן אלו: מדוע העמידו חכמים בגלל הספק את דין כל חמש החטאות הללו למיתה, והרי שתי סדרות (קבוצות) חטאות הן: האחת — ולד חטאת, תמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה — שכולן אפשריות רק ביחיד, והשנית — שהתכפרו בעליה, ושעברה שנתה — שאפשריות ביחיד ובציבור. ומעתה, ליחזי בהי סידרא גמירי להו [שיראו, שיבדקו תחילה, באיזו סדרה למדו אותה, את החטאת המתה], אי [אם] בין החטאות הנוהגות רק ביחיד אי [אם] בין החטאות הנוהגות גם בצבור? ושמא דין המתה נאמר בסדרה אחת של החטאות, ורק בהן יתקיים דין המתה, ואילו בסדרה האחרת תישארנה החטאות בדין רעייה!
שְׁתֵּי שִׁכְחִיּוֹת שָׁכְחוּ, וְקַשְׁיָא לְהוּ.
ומשיבים: שתיי שכחיות שכחו, שבתחילה נשכח מהם איזו היא החטאת שדינה למיתה, ולאחר מכן נשכח מהם אף באיזו סדרת חטאות היא נכללת. ו כיון שנשכחו שני אלה, לפיכך קשיא להו [היה קשה להם] מה דינן של החטאות הללו.
וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּצִבּוּר – הָנָךְ מִי אִיתְנְהוּ בְּצִבּוּר? אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ – יִלָּמֵד סָתוּם מִמְּפוֹרָשׁ, מַה מְּפוֹרָשׁ – בְּיָחִיד וְלֹא בְּצִבּוּר, אַף סָתוּם – בְּיָחִיד וְלֹא בְּצִבּוּר.
ו אמרו מן הסברה: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כי הלכה זו של המתה נאמרה גם ב חטאות צבור — יש לתמוה: וכי כל הנך מי איתנהו [אלה, הארבע חטאות הנוספות, האם כולן ישנן, נוהגות] בצבור? והלא רק שתים מהן שייכות בציבור, כאמור לעיל. אלא על כרחך שמע מינה [שמע, למד, מכאן] שנאמרה ההלכה רק בחטאת יחיד. ומעתה, ילמד גם הסתום (דינן של ארבע החטאות שנתעלמו מיהן) מ הדין המפורש, מה במפורש אין המתה בחטאות, אלא ב חטאות יחיד ולא בצבור, אף הסתום — דווקא ב חטאות יחיד ולא ב חטאות צבור.
מתני׳ חוֹמֶר בְּקָדָשִׁים מִבִּתְמוּרָה, וְחוֹמֶר בִּתְמוּרָה מִבְּקָדָשִׁים. חוֹמֶר בְּקָדָשִׁים מִבִּתְמוּרָה: שֶׁהַקָּדָשִׁים עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְּמוּרָה. הַצִּבּוּר וְהַשּׁוּתָּפִין מַקְדִּישִׁין, אֲבָל לֹא מְמִירִין. וּמַקְדִּישִׁין עוּבָּרִין וְאֵבָרִים, אֲבָל לֹא מְמִירִין.
יש צדדים של חומר (חומרה) בקדשים (בהמה שהוקדשה לקרבן) יותר מ אשר בתמורה (בהמה שהוקדשה בדרך המרה), ו יש צדדים של חומר (חומרה) בתמורה יותר מ אשר בקדשים. ומפרטים: חומר בקדשים יותר מבתמורה: שהקדשים עושין תמורה, שהממיר בהמת הקדש על בהמת חולין — חלה התמורה ובהמת החולין קדושה, ולוקה על כך. ואין בהמת תמורה עושה תמורה, שהממיר בהמה שקדושתה באה לה מהיותה תמורה לבהמת קרבן, על בהמת חולין — לא חלה התמורה. ועוד חומרה: שהצבור והשותפין מקדישין בהמה לקרבן, אבל לא ממירין. וחומרה נוספת: מקדישין אף עוברין במעי אמם ואברים של בהמה, אבל לא ממירין אברים ועוברים.
חוֹמֶר בִּתְמוּרָה מִבְּקָדָשִׁים: שֶׁהַקְּדוּשָּׁה חָלָה עַל בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ, וְאֵין יוֹצֵא לְחוּלִּין
ומן הצד האחר, יש חומר בתמורה יותר מבקדשים: ש אם המיר בהמת קודש שאין בה מום קבוע (שאינו עובר) על בהמת חולין שיש בה מום קבוע — הקדושה חלה אף על בהמת חולין זו שהיא בעלת מום קבוע, מה שאין כן בהקדש שאינו חל על בהמה בעלת מום קבוע. ו חומרה נוספת שיש בתמורה ואין בקדשים, שאף אם יפדו את התמורה בדמים — אין היא יוצא (יוצאת) לחולין