אֲמַר לָךְ שְׁמוּאֵל, דִּלְמָא הָךְ תַּנָּא נַמִי סָבַר: כָּל הֵיכָא דְּלָא חַזְיָא לְגוּפָהּ – לָא נָחְתָא לָהּ קְדוּשַּׁת הַגּוּף. הדרן עלך יש בקרבנות

בברייתא שהובאה למעלה למדנו את דין תמורות וולדות השלמים מייתור הכתובים ״זכר״ ו״נקבה״, ו אילו האי תנא מייתי לה מהכא [תנא זה מביא, לומד, אותה מכאן], שנאמר ״רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה׳. ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה׳ אלהיך ודם זבחיך ישפך על מזבח ה׳ אלהיך והבשר תאכל״ (דברים יב, כו—כז).

מתני׳ אֵלּוּ קָדָשִׁים שֶׁוַּולְדוֹתֵיהֶן וּתְמוּרוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן: וְלַד שְׁלָמִים, וּתְמוּרָתָן, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם – הֲרֵי הֵן שְׁלָמִים, וּטְעוּנִין סְמִיכָה, וּנְסָכִים, וּתְנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק.

ובאופן זה: ״רק קדשיך״ — אלו תמורות, ״אשר יהיו לך״ — אלו הוולדות. ונאמר בהם ״תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה׳" — שחייב להעלותם למקדש.

גמ׳ כֵּיוָן דְּתָנָא ״וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן״, ״עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם״ לָמָּה לִי? תַּנָּא דִּידָן שְׁמָעֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר דַּאֲמַר וְלַד שְׁלָמִים לֹא יִקְרַב שְׁלָמִים, וַאֲמַר לֵיהּ תַּנָּא דִּידָן: לָא מִיבָּעֲיָא בִּוְולָדָן – דְּלָא מוֹדֵינָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ עַד סוֹף הָעוֹלָם – לָא מוֹדֵינָא לָךְ.

ומעתה יש לדון בדבר: יכול יהא דינם שיכניסנו לבית הבחירה, ו אולם ימנע מהם מים ומזון כדי שימותו? — לכך תלמוד לומר (השמיענו הכתוב): ״ועשית עלתיך הבשר והדם על מזבח ה׳ אלהיך והבשר תאכל״, ללמדנו: כדרך שאתה נוהג ב קרבן עולה — אתה נוהג אף בתמורה של עולה, וכדרך שאתה נוהג ב קרבן שלמים — אתה נוהג אף בולדי שלמים ובתמורה של שלמים.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״זָכָר״ – לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד.

ומעתה יש לשאול: יכול דין כל קדשים כן הוא, שתמורתם וולדותיהם קרבים על המזבח? — לכך תלמוד לומר (משמיענו הכתוב) ״רק קדשיך״, בלשון מיעוט (ולהלן יפורט איזה ולד התמעט), אלו דברי ר׳ ישמעאל. ר׳ עקיבא אומר: אינו צריך מקרא זה של ״רק״, שהרי הוא אומר בדין קרבן האשם ״אשם הוא אשם אשם לה׳" (ויקרא ה, יט), והמלה ״הוא״ באה להורות כי רק הוא, האשם עצמו, קרב על המזבח, ואין תמורתו קריבה.

וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמַה תְּמוּרָה, שֶׁאֵין גִּידּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ – קְרֵיבָה. וָלָד, שֶׁגִּידּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְרַב?!

ודנים בדברי ברייתא זו. אמר מר [החכם] בברייתא: ממשמעות הכתוב ״תשא ובאת״ יכול תהא למד כי יכניסנו את הוולד או התמורה לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון עד שימותו — תלמוד לומר: ״ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה׳ אלהיך״.

מַה לִּתְמוּרָה – שֶׁכֵּן נוֹהֶגֶת בְּכָל הַקָּדָשִׁים, תֹּאמַר בְּוָלָד – שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּכָל הַקָּדָשִׁים, אֵינוֹ קָרֵב הוֹאִיל וְאֵינוֹ נוֹהֵג בְּכָל הַקָּדָשִׁים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זָכָר״ – לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד. ״נְקֵבָה״ – לְרַבּוֹת הַתְּמוּרָה.

ושואלים: מנא תיתי הא [מנין תבוא, תעלה סברה זו], שיסתפק בהעלאתם למקדש, ושם ימנע מהם מים ומזון כדי שימותו? שהרי כיון דגמרי [שנלמדו בהלכה למשה מסיני] דינן של חמש חטאות ושתיים מהן הריהן ולד החטאת ותמורת החטאת, נסיק מכאן כי דווקא חטאות אלה הן שמוצאות למיתה, ואילו הנך מקרב קרבי [אלו, ולדות שלמים ותמורות שלמים, הריהן קריבות]!

אֵין לִי אֶלָּא תְּמוּרַת תְּמִימִין וּוְלַד תְּמִימִין, וְלַד בַּעֲלֵי מוּמִין וּתְמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם זָכָר״ – לְרַבּוֹת וְלַד בַּעֲלֵי מוּמִין. ״אִם נְקֵבָה״ – לְרַבּוֹת תְּמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין.

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר, יכול היית לומר] כי חמש חטאות הללו דינן שהן מתות (מובאות לכלל מיתה) בכל מקום, ו אילו הנך [אלו] וולד ותמורת שלמים — דינם שימותו דווקא בבית הבחירה, לכן קמשמע לן [הוא משמיע לנו] שאינו כן, והריהן קרבות.

אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְאַבַּיֵי: וְאֵיפּוּךְ אֲנָא! מִסְתַּבְּרָא, מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְרַבְּתָה תְּמוּרַת תְּמִימִין – נִתְרַבְּתָה תְּמוּרַת בַּעֲלֵי מוּמִין.

ומתרצים: אמר [יכול לומר] לך שמואל על כך כי דלמא הך תנא נמי סבר [שמא התנא הזה גם כן סבור] כשיטת ר׳ אלעזר שכל היכא [מקום] דלא חזיא [שאינה ראויה] לגופה — לא נחתא לה [חלה עליה] קדושת הגוף. ואולם אני סבור כחכמים החולקים עליו, וסבורים שחלה קדושת הגוף.

אֲמַר לֵיהּ: מִי קָאָמִינָא לָךְ לֵיפּוּךְ ״אִם זָכָר״ ״אִם נְקֵבָה״, אֲנָא כּוּלֵּיהּ קְרָא קָאָמִינָא, אֵימָא ״זָכָר״ – לְרַבּוֹת אֶת הַתְּמוּרָה, ״נְקֵבָה״ – לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד! אֲמַר לֵיהּ: ״וָלָד״ – לְשׁוֹן זָכָר מַשְׁמַע, ״תְּמוּרָה״ – לְשׁוֹן נְקֵבָה מַשְׁמַע.

לְמַאי הִלְכְתָא? אֲמַר שְׁמוּאֵל: לִיקְרַב, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר.

אלו הם הקדשים (קרבנות) ש דין וולדותיהן (הוולדות שנולדו לקרבנות ממין נקיבה) ו דין תמורותיהן (בהמות חולין שהמירו בהן) הינו כיוצא בהן (כדין אותם הקדשים שמהם נאצלה קדושתם): ולד קרבן השלמים, ותמורתן של השלמים, ואף ולדן של וולד השלמים או של תמורת השלמים, ו כן ולד ולדן, וכן הלאה עד סוף כל דורות העולם — הרי הן עומדים בקדושת קרבן שלמים, וחלים עליהם דיני השלמים, ו לכן הריהם טעונין (חייבים) סמיכה על ראש הקרבן, ונסכים (יין הבא עם הקרבן), ותנופת, כלומר, לקיחה מהקרבן ונתינה לכהן של החזה ו השוק.

דְּמַהוּ דְּתֵימָא, כִּי קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר עוֹלָה – דְּאִיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ, אֲבָל הָנֵי וְלָדוֹת – לָא קָרְבִי, קָמַשְׁמַע לָן.

שואלים: כיון דתנא [שכבר שנה] התנא ״ולדן וולד ולדן״, אם כן ״עד סוף כל העולם״ למה לי? ומשיבים: התנא דידן [שלנו] שמעיה [שמע אותו] את ר׳ אלעזר (בהמשך המשנה, בעמוד הבא) שאמר כי ולד שלמים לא יקרב למזבח כקרבן השלמים, אלא כונסים אותו למקום שבו נמנע ממנו מזון, והרי הוא מת. ואמר ליה [לו] התנא דידן [שלנו]: לא מיבעיא [נצרך] לומר בוולדן — דלא מודינא [שאין אני מודה] לך, וסבור אני שהוא קרב על המזבח כשלמים, אלא אפילו עד סוף העולם גם כן לא מודינא [אינני מודה] לך, בכך וסבור אני שכולם קרבים שלמים.

בַּר פַּדָּא אֲמַר: לִרְעִיָּה, וְאַלִּיבָּא דְּדִבְרֵי הַכֹּל. דְּאִתְּמַר רָבָא אֲמַר: לִיקְרַב, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר. רַב פַּפָּא אֲמַר: לִרְעִיָּה, וְאַלִּיבָּא דְּדִבְרֵי הַכֹּל.

עוד שנינו במשנה שדין הולדות והתמורות כדין השלמים עצמם, ומבררים: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים, מה המקור להם בתורה]? — דתנו רבנן [שכן שנו חכמים בברייתא] על האמור בתחילת פרשת השלמים ״ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו..." (ויקרא ג, א). שמאחר וכבר כתב ״אם מן הבקר״ — די בכך, והמילים ״זכר או נקבה״ מיותרות. אלא באה תוספת לשון זו, ״זכר״ — לרבות לכל דיני השלמים אף את הולד הנולד לבהמת שלמים.

וְהַאי תַּנָּא מַיְיתֵי לָהּ מֵהָכָא.

ושואלים: מדוע נזקק כתוב ללמדנו דין ולדות השלמים, והלא דין (דרך לימוד, קל וחומר) הוא המלמדנו כן, ובאופן זה: ומה תמורה של שלמים, הקלה, ש הרי אין היא גידולי הקדש, שלא גדלה במעי בהמת הקדש — דינה שהיא קריבה כשלמים. ולד שלמים, החמור, ש הרי הוא גידולי הקדש — אינו דין שיקרב כשלמים?!

״רַק קָדָשֶׁיךָ״ – אֵלּוּ תְּמוּרוֹת, ״אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ״ – אֵלּוּ הַוְּולָדוֹת, ״תִּשָּׂא וּבָאתָ״.

ומשיבים: ניתן לפרוך קל וחומר זה, שכן: מה לתמורה, שיש בה צד חמור, שכן תמורה נוהגת בכל הקדשים של יחיד, תאמר בולד, שיש בו צד קל, ש כן אינו נוהג בכל הקדשים (שיש קרבנות הבאים מן הזכרים, ואין בהם ולד הקדשים). והיה מקום לומר בולד השלמים שאינו קרב כשלמים, הואיל ו דין קדושת הולד אינו נוהג בכל הקדשים — לכך תלמוד לומר (משמיענו הכתוב) בייתור המלה ״זכר״ — לרבות את הולד. ומה שאמר עוד הכתוב ״נקבה״ — הרי זה בא לרבות את התמורה של השלמים, שדינה כשלמים.

יָכוֹל יַכְנִיסֶנּוּ לְבֵית הַבְּחִירָה, וְיִמְנַע מֵהֶם מַיִם וּמָזוֹן כְּדֵי שֶׁיָּמוּתוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם״, כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה נוֹהֵג בְּעוֹלָה – אַתָּה נוֹהֵג בִּתְמוּרָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה נוֹהֵג בִּשְׁלָמִים – אַתָּה נוֹהֵג בִּוְולַדֵי שְׁלָמִים וּבִתְמוּרָה.

ומעירים: אין לי ללמוד מכתוב זה אלא בתמורת שלמים ו בולד שלמים שהם תמימין שדינם כשלמים, ואולם ולד של בעלי מומין ותמורת בעלי מומין שהם עצמם תמימים מנין לנו שגם כן דינם כשלמים? לכך תלמוד לומר״אם זכר״, שהתוספת באה לרבות ולד בעלי מומין וכן ״אם נקבה״ — לרבות תמורת בעלי מומין. ודנים בדברי ברייתא זו.

יָכוֹל כָּל קֳדָשִׁים כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רַק״, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה׳״ – הוּא קָרֵב, וְאֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵיבָה.

אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי: מנין לנו שמ״אם זכר״ למדים לענין ולד השלמים ומ״אם נקבה״ למדים לענין התמורה, ואיפוך אנא [ומדוע לא אהפוך אני] את דרשות הכתובים, שמ״אם זכר״ למדים לענין התמורה ומ״אם נקבה״ למדים לענין הולד? השיב לו אביי: מסתברא [מסתבר] הדבר, מ אותו מקום שנתרבתה תמורת תמימין (מן הכתוב ״נקבה״), בודאי נתרבתה ממנו (מהכתוב המורחב ״אם נקבה״) גם תמורת בעלי מומין. ובדומה לכך, כיון שמ״זכר״ למדנו לענין ולד השלמים התמימים, אף ולד השלמים בעלי המום נלמד מאותו כתוב (״אם זכר״).

אָמַר מָר: ״תִּשָּׂא וּבָאתָ״ – יָכוֹל יַכְנִיסֶנּוּ לְבֵית הַבְּחִירָה,

אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי בהסבר שאלתו: מי קאמינא [האם אמרתי] לך ליפוך [להפוך] את הדרשות הנלמדות מהכתוב ״אם זכר״ ומהכתוב ״אם נקבה״? אנא, כוליה קרא קאמינא [אני, בשאלתי, על כל הכתוב אמרתי], וכך כוונת דברי: אימא [אמור] שהלשון ״זכר״ בא לרבות את התמורה, בין בתמימים בין בבעלי מומים, והלשון ״נקבה״ בא לרבות את הולד בין של התמימים בין של בעלי מומים! אמר ליה [לו]: אביי בתשובה: מסתבר לדרוש כדברי הברייתא, שכן ״ולד״ — לשון זכר משמע, ואילו ״תמורה״ — לשון נקבה משמע.

מְנָא תֵּיתֵי הָא? כֵּיוָן דְּגָמְרִי חָמֵשׁ חַטָּאוֹת – הָנָךְ מִקְרַב קָרְבִי!

שנינו בברייתא זו כי אף ולדותיהם של קרבנות שלמים בעלי מומים נוהג בהם דין השלמים. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לענין איזו הלכה] נאמרו הדברים? אמר שמואל: ליקרב [שיקרב] הולד על המזבח, אף שאימו בעלת מום, ואינה קריבה. ואליבא [וכשיטת] ר׳ אלעזר, שכן אמר ר׳ אלעזר (להלן יח,ב) שהמפריש בהמה נקבה לקרבן עולה, וילדה אותה בהמה ולד זכר — הרי ולד זה קרב כעולה, אף שאימו אינה קריבה לעולה. ואף שכך היא שיטת ר׳ אלעזר, נצרכה הברייתא להשמיענו כן בוולדות שלמים בעלי מומים, שכן מהו

מַהוּ דְּתֵימָא: חָמֵשׁ חַטָּאוֹת – מֵתוֹת בְּכָל מָקוֹם, וְהָנָךְ – יָמוּתוּ בְּבֵית הַבְּחִירָה, קָמַשְׁמַע לָן.

דתימא [שתאמר, היה מקום לומר]: כי קאמר [כאשר אמר] ר׳ אלעזר את שיטתו זו, הרי זה דווקא בקרבן עולה — משום דאיכא [שיש] שם עולה על אמו, משום שיש מציאות של עולה אף בנקיבות, בעולת העוף, אבל הני [אלו] ולדות שלמים בעלי מומים — לא קרבי [אינם קרבים], משום שאין אופן בו ייקרא שם שלמים על בעלי מומים. לכך קמשמע לן [הוא משמיע לנו] שאף אלה קרבים.

אָמַר מָר: יָכוֹל אַף כָּל הַקֳּדָשִׁים כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״רַק קָדָשֶׁיךָ״. וָלָד דְּמַאן? אִי דְּעוֹלָה – זָכָר הוּא, וְלָאו בַּר אוֹלוּדֵי הוּא! וְאִי דְּחַטָּאת – גְּמִירִי לָהּ דִּלְמִיתָה קָיְימִי!

בר פדא אמר: לא אמרה הברייתא שדין ולדות שלמים בעלי מומים הריהו כדין השלמים אלא ל ענין רעיה, שיש בהם קדושה כקדושת אימם, והריהם רועים עד שיפול בהם מום, וייפדו ויביאו בדמיהם עולה, אבל הם עצמם אינם קרבים. ואליבא [ולשיטת] דברי הכל. דאתמר [שנאמר] שנחלקו במחלוקת זו של שמואל ובר פדא אף רבא ורב פפא, רבא אמר: נאמר דין ולדות בעלי מומים לענין ליקרב [שיקרב], ואליבא [וכשיטת] ר׳ אלעזר, ואילו רב פפא אמר: לא נאמר דין זה אלא ל ענין רעיה, ואליבא [וכשיטת] דברי הכל.