אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: וּמוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר בְּמַפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם דְּאֵין בְּנָהּ קָרֵב אָשָׁם. פְּשִׁיטָא, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר – אֶלָּא בְּמַפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה, דְּאִיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ, אֲבָל גַּבֵּי מַפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם, דְּלֵיכָּא שֵׁם אָשָׁם עַל אִמּוֹ, אֲפִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר מוֹדֶה דְּלָא קָרֵב אָשָׁם!

ודנים עוד בשיטת ר׳ אליעזר. אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: ומודה ר׳ אליעזר לחכמים ב מקרה של המפריש נקבה לאשם (ואין אשם בא אלא מן הזכרים), וילדה זכר, שאין בנה קרב אשם. ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר, ואין צורך להשמיענו זאת, שהרי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ אליעזר שהולד קרב, אלא דווקא ב מקרה של המפריש נקבה לעולה וילדה, וטעמו: משום דאיכא [שיש] שם עולה על אמו, (בעולת העוף שקרבה אף נקבה). אבל גבי [אצל, בענין] המפריש נקבה לאשם, דליכא [שאין] שם אשם על אמו. מובן שאפילו ר׳ אליעזר מודה דלא [שאינו] קרב אשם!

אִי לָאו דְּאַשְׁמַעִינַן, הֲוָה אָמִינָא: טַעֲמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לָאו מִשּׁוּם דְּשֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ, אֶלָּא מִשּׁוּם דַּחֲזִי וָלָד לְהַקְרָבָה, וְהַאי נַמִי – הָא חֲזִי לְהַקְרָבָה, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: נצרך ר׳ יוסי בר׳ חנינא להשמיענו כן, כי אי לאו דאשמעינן, הוה אמינא [אם לא שהשמיענו, הייתי אומר]: טעמא [טעם] שיטתו של ר׳ אליעזר במפריש נקבה לעולה שהולד קרב לעולה, הוא לאו [לא] משום ששם עולה על אמו, אלא משום דחזי [שראוי] הולד להקרבה, שהרי ממין זכר הוא, והייתי אומר: האי נמי, הא חזי [זה, הולד הנולד לנקיבה שהופרשה לאשם, גם כן הרי ראוי] להקרבה, שהרי ממין זכר הוא! לכן קא משמע לן [הוא, ר׳ יוסי בר׳ חנינא, משמיע לנו] שאין ולד זה קרב אף לשיטת ר׳ אליעזר.

אִי הָכִי, אַדְּמַשְׁמַע לָן, דְּאֵין בְּנָהּ קָרֵב אָשָׁם, נִישְׁמַעִינַן דְּאֵין בְּנָהּ קָרֵב עוֹלָה, וְהוּא הַדִּין לְאָשָׁם!

ושואלים: אי הכי [אם כך], שהשמיענו ר׳ יוסי בר׳ חנינא זאת הוא כדי שלא נחשוב שטעמו של ר׳ אליעזר הוא מפני שהולד ראוי להקרבה, אדמשמע לן [עד שהוא משמיע לנו] שאין בנה של נקיבה שהופרשה לאשם קרב אשם, נישמעינן [שישמיענו] זאת, ובאופן רחב יותר, ויאמר שאין בנה של נקיבה שהופרשה לאשם קרב עולה אף שהאם רועה עד שיפול בה מום ונמכרת לצורך לעולה, ו נדע מתוך כך שהוא הדין שאין בנה קרב לאשם ומשיבים:

אִי אַשְׁמַעִינַן עוֹלָה – הֲוָה אָמִינָא: עוֹלָה הוּא דְּלָא קָרְבָה – דְּלָא אַקְדְּשָׁהּ לְאִמָּהּ קְדוּשָּׁה עוּבָּרָהּ, אֲבָל אָשָׁם – אֵימָא וָלָד קָרֵב אָשָׁם, קָא מַשְׁמַע לָן.

אי אשמעינן [אם היה משמיענו] ר׳ יוסי בר׳ חנינא מהי שיטתו של ר׳ אליעזר במקרה זה לענין קרבן עולה, הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא לעולה הוא דלא קרבה [שלא קרב] הולד, וטעם הדבר: משום שלא אקדשה [הקדישה] לאמה של ולד זה אותה קדושה שלה יוקרב עוברה, שהרי האם הוקדשה לאשם, והולד אמור להיות מוקרב כעולה. אבל להקריב את הולד לקרבן לאשם, כאותה קדושה שאף אמו הוקדשה לו — אימא [הייתי אומר] כי הולד קרב אשם, לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאינו קרב, אף לשיטת ר׳ אליעזר.

מתני׳ הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם – תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִימָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אָשָׁם. וְאִם קָרֵב אֲשָׁמוֹ – יִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה,

המפריש בהמה ממין נקבה ל קרבן אשם, כיון שאין האשם בא אלא מן הזכרים, מה יעשה? — תרעה הבהמה עד שתסתאב (שיפול בה מום), ותימכר לחולין, ויביא בדמיה קרבן אשם. ו אולם אם בתוך זמן זה הפרישו הבעלים אשם אחר וכבר קרב אשמו, ושוב אין הם נזקקים לאשם — יפלו דמיו של אותה נקיבה לאחר שיפול בה מום ותימכר לעולות נדבה

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תִּימָּכֵר שֶׁלֹּא בְּמוּם.

ר׳ שמעון אומר: כיון שאין בהמה נקיבה זו ראויה (מעצם היותה נקיבה) לקרבן אשם, הריהי כבעלת מום, ולא חלה עליה קדושת הגוף מעיקרה, אלא קדושת דמים בלבד, ומשום כך תימכר אף שלא במום (שלא נפל בה מום) ויביא בדמיה קרבן אשם.

גמ׳ וְלָמָּה לִי תִּסְתָּאֵב? תִּימָּכֵר! כֵּיוָן דְּלָא חַזְיָא לְמִילְּתָא – הַיְינוּ מוּמָא.

שנינו במשנה בדין המפריש נקיבה לאשם, שתרעה הבהמה עד שתסתאב. ושואלים: ולמה לי להמתין במכירתה עד שתסתאב? תימכר מיד אף בלא מום, שהרי כיון דלא חזיא למילתא [שאינה ראויה לדבר שהוקדשה לו], שהרי היא ממין נקיבה — היינו מומא [זהו כשלעצמו מום]!

אֲמַר רַב יְהוּדָה, אֲמַר רַב: הַיְינוּ טַעַם, דְּאָמְרִינַן, מִיגּוֹ דְּנָחֲתָא לָהּ קְדוּשַּׁת דָּמִים – נָחֲתָא נַמִי קְדוּשַּׁת הַגּוּף. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, הִקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו – קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף.

אמר רב יהודה, אמר רב בתשובה לשאלה זו: היינו [זהו] הטעם שאינה נמכרת בלא מום, משום דאמרינן [שאומרים אנו], מיגו דנחתא לה [מתוך שירדה, חלה, עליה] קדושת דמים — נחתא נמי [ירדה, חלה, עליה גם כן] קדושת הגוף, ואף שאין היא עצמה קריבה, הועילה לה קדושת הגוף לענין שלא תימכר אלא אם יש בה מום. אמר רבא: עתה שלמדנו שאין הבהמה נמכרת אלא אם נפל בה מום, אף שחלה עליה בתחילתה רק קדושת דמים, זאת אומרת (מכאן נלמד עוד) שאף מי שהקדיש בהמה ממין זכר לדמיו, שהקדישו על מנת למוכרו ובדמיו יביא קרבן עולה או קרבן אשם — מתוך שחלה עליו קדושת דמים, הריהו אף קדוש קדושת הגוף, וכיון שראוי הוא להקרבה כעולה או כאשם (שהרי זכר הוא) — הריהו קרב.

אִיתְמַר, הִקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו, רַב כָּהֲנָא אָמַר: קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף, רָבָא אָמַר: אֵינוֹ קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף. וַהֲדַר בֵּיהּ רָבָא לִדְרַב כָּהֲנָא, מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב.

איתמר [למדנו], שנחלקו חכמים בדין זה שהקדיש זכר לדמיו, רב כהנא אמר: קדוש קדושת הגוף, ואילו רבא אמר: אינו קדוש קדושת הגוף. ו מעירים: הדר ביה [וחזר בו] רבא משיטתו לשיטת רב כהנא, ואף הוא סבור שקדוש קדושת הגוף, והסיבה שחזר בו רבא — מ תוך הדברים שרב יהודה אמר בשם רב, שמתוך שחלה עליו קדושת דמים — חלה עליו קדושת הגוף.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תִּימָּכֵר שֶׁלֹּא בְּמוּם. אֲמַר לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין לְרַבִּי יוֹחָנָן: מִיגּוֹ דְּנָחֲתָא לֵיהּ קְדוּשַּׁת דָּמִים – תֵּיחוֹת לֵיהּ נַמִי קְדוּשַּׁת הַגּוּף!

שנינו במשנתנו כי ר׳ שמעון חולק על חכמים, ואומר שהמפריש נקיבה לקרבן אשם, הרי זו תימכר אף שלא במום, שכיון שאינה ראויה לקרבן שהוקדשה לו, הרי זה כשלעצמו מום. אמר ליה [לו] רב חייא בר אבין לר׳ יוחנן: מדוע לא נאמר כי מיגו דנחתא ליה [מתוך שירדה, שחלה עליה, על בהמה נקיבה זו] קדושת דמים — תיחות ליה נמי [תרד, תחול, עליה גם כן] קדושת הגוף, שלא תימכר אלא כשיפול בה מום?

אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעֲמֵיהּ, דַּאֲמַר: כָּל מִידִי דְּלָא חֲזִי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ – לָא נָחֲתָא לֵיהּ קְדוּשַּׁת הַגּוּף. דְּתַנְיָא: אָשָׁם בֶּן שָׁנָה וֶהֱבִיאוֹ בֶּן שְׁתַּיִם, בֶּן שְׁתַּיִם וֶהֱבִיאוֹ בֶּן שָׁנָה – כְּשֵׁירָה, וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה.

אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן לרב חייא בר אבין בתשובה: ר׳ שמעון הולך לטעמיה [לטעמו, כשיטתו], שכן אמר: כל מידי דלא חזי ליה לגופיה [דבר שאינו ראוי לו לגופו, להיות קרב בעצמו על המזבח] — לא נחתא ליה [אין יורדת, חלה עליו] קדושת הגוף. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: בהמה שהוקדשה לקרבן אשם שקרב בן שנה (וכגון אשם נזיר ואשם מצורע), ו אולם הביאו בעליו להקרבה כשהוא כבר בן שתים, או לחילופין, בהמה שהוקדשה לקרבן אשם שדינו שהוא קרב בן שתים (וכגון אשם גזילות, אשם מעילות, ואשם שפחה חרופה), ואולם הביאו בעליו להקרבה כשהוא רק בן שנה — הרי זו הקרבה כשירה, ו אולם לא עלו לבעלים לשם חובה, שלא נפטרו בכך מחובת אשם שעליהם, ועליהם להביא קרבן אחר כראוי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל עַצְמָן אֵינָן קְדוֹשִׁין.

ואילו ר׳ שמעון חולק על חכמים ואומר שאין זו הקרבה כשירה, כיון שכל עצמן של קרבנות אלה, מחמת שעבר זמנם או שטרם הגיע זמנם אינן קדושין. הרי ששיטת ר׳ שמעון שדבר שאינו ראוי להקרבה כשלעצמו, לא חלה עליו קדושת הגוף כלל ועיקר.

וַהֲרֵי מְחוּסַּר זְמַן דְּלָא חֲזִי, וַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: דְּקָדוֹשׁ! שָׁאנֵי מְחוּסַּר זְמַן – דַּחֲזִי לְמָחָר.

ושואלים על שיטת ר׳ שמעון: והרי המקדיש לקרבן את המוגדר כ״מחוסר זמן״ (כגון כבש שעדיין לא הגיע יום השמיני ללידתו), דלא חזי [שאינו ראוי] עתה להקרבה, ואמר ר׳ שמעון שהוא קדוש לענין זה שאם שחטו מחוץ לעזרה הריהו בכלל האיסור לשחוט קדשים בחוץ, והרי אין איסור זה חל אלא על הראויים להיות קרבים על המזבח, וזה אינו ראוי?! ומתרצים: שאני [שונה] הוא מחוסר זמן, משום דחזי [שראוי] הוא להיות קרב למחר (מאוחר יותר, לכשיגיע זמנו), ולכן אינו נחשב כאינו ראוי.

אִי הָכִי, אָשָׁם בֶּן שְׁתַּיִם וֶהֱבִיאוֹ בֶּן שָׁנָה, הָא חֲזִי לְשָׁנָה! אֶלָּא הַיְינוּ טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּמְחוּסַּר זְמַן: דְּיָלֵיף לֵיהּ מִבְּכוֹר.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שכל שראוי להיות קרב לכשיגיע זמנו הריהו קדוש בקדושת הגוף, אף אשם הקרב רק כשהוא בן שתים והביאו להקרבה כשהוא עדיין בן שנה, הא חזי [הרי ראוי] הוא להיות קרב לשנה הבאה, כשיהיה בן שתיים, ומדוע לדעת ר׳ שמעון אין הוא קדוש בקדושת הגוף? אלא היינו טעמא [זהו הטעם] של ר׳ שמעון במחוסר זמן: משום דיליף ליה [שלומד אותו] מ דינו של בכור.

כִּדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: מְחוּסַּר זְמַן נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, וַהֲרֵי הוּא כִּבְכוֹר, מַה בְּכוֹר – קָדוֹשׁ לִפְנֵי זְמַנּוֹ וְקָרֵב לְאַחַר זְמַנּוֹ, אַף מְחוּסַּר זְמַן – קָדוֹשׁ לִפְנֵי זְמַנּוֹ, וְקָרֵב לְאַחַר זְמַנּוֹ.

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא], ר׳ שמעון בן יהודה אמר משום [בשם] ר׳ שמעון: מחוסר זמן נכנס לדיר יחד עם בהמות שהגיע זמנן להתעשר מעשר בהמה, והרי הוא לענין זה כבכור, מה בכור — הריהו קדוש לפני זמנו (מיד כשנולד, קודם שעברו שבעת ימים), ו הריהו קרב רק לאחר זמנו, מיום השמיני והלאה, אף מחוסר זמן — הריהו קדוש לפני זמנו, וקרב לאחר זמנו.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּקְדִּישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָתוֹ

ודנים עוד במחלוקת זו שבין חכמים ור׳ שמעון. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: המקדיש נקבה לעולתו