וְיָלֵיף סוֹף הֶקְדֵּשׁ מִתְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ, מַה תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ – יוֹרֵשׁ מֵימַר, אַף סוֹף הֶקְדֵּשׁ – יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ.

והסבר השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו], כי כיון שאמר מר [החכם] על הכתוב בפרשת ערכין ״איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה׳" (ויקרא כז, ב): מה תלמוד לומר (מה מלמדתנו) לשון מיוחדת זו ״כי יפליא נדר״, ולא רק ״כי ידור נדר״? — לרבות את מי שהוא מופלא הסמוך לאיש (קטן מיום שמלאו לו שתים עשרה שנה ויום אחד ועד להיותו בן שלש עשרה שנה ויום אחד שאם נדר, ומצאו שהוא יודע לשם מי נדר — נדרו נדר), דקדשו [שהקדשו] שהקדיש הרי הוא קדוש. ומעתה יש לדון בדבר: האם מ כיון שקטן שכזה אקדושי [להקדיש] הוא מקדיש — אמורי נמי [להמיר גם כן] הוא ממיר. או דלמא [שמא]: כיון דלאו [שלא] בר עונשין הוא על מעשיו, שהרי עדיין קטן הוא — בתמורה לא מיתפיס [אין הוא מתפיס, גורם שתיתפס בקדושה אף בבהמת החולין].

רַבִּי יְהוּדָה, הַאי ״וְאִם הָמֵר יָמִיר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה. וְכִדְתַנְיָא: לְפִי שֶׁכָּל הָעִנְיָן כּוּלּוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא לְשׁוֹן זָכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ״, אִשָּׁה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִם הָמֵר יָמִיר״ – לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה.

ובעקבות בעיה זו הנוגעת לדין הקטן בתמורה העלה רמי בר חמא בעיה נוספת: אם תימצי [תמצא] לומר בהכרעת הבעיה הקודמת, שקטן (מופלא הסמוך לאיש) עביד [עושה] תמורה, וטעם הדבר — משום שאף שעתה אינו בן עונשים, מכל מקום שייך הוא בכך, דהא אתי [שהרי הוא בא], לכשיגדל, לכלל עונשין של תורה, ואולם גוי שאינו בא לעולם לכלל עונשים מהו דינו לענין זה שימיר? וצדדי השאלה: מי אמרת מדאקדושי [האם אומר אתה מכיון שלהקדיש] הוא מקדיש, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר ״איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה׳ לעולה״ (ויקרא כב, יח), ומה תלמוד לומר (מלמדנו) כפל לשון זה ״איש איש״ — לרבות את הגוים, ש הריהם נודרים נדרים ונדבות כישראל, שהקדשם הקדש. לכן יש מקום לומר שאמורי נמי [להמיר גם כן] ממיר הגוי. או דלמא [שמא]: כיון דלא אתי [שאין הוא בא] לעולם לכלל עונשין שהרי גוי הוא, משום כך כי עביד [כאשר הוא עשה] תמורה — לא קדשה [אינה מתקדשת]?! אמר

וּלְרַבִּי מֵאִיר, אִשָּׁה מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וְאִם״. וְרַבִּי יְהוּדָה – ״וְאִם״ לָא דָּרֵישׁ.

רבא: תא שמע [בא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה דתניא [ששנויה בברייתא], קדשי גוים — לא נהנין ולא מועלין בהם (שאין נוהג בהם דין מעילה, שאם נהנה מהם אינו מביא קרבן אשם מעילות), ואין חייבין עליהם משום פיגול (אם חשב עליהם הכהן בשעת הקרבתם לאכול את בשרם מחוץ לזמן אכילתם), ואין חייבים על קרבנות הגוי משום נותר (אם אכלום לאחר שעבר זמן אכילת הקרבן) וטמא (אם נטמא). וכן אין הגוים עושין תמורה, ואין הם מביאין עליהם נסכים בפני עצמם, כקרבן לעצמו בפני עצמם. אבל קרבנו של הגוי טעון (חייב בהבאת) נסכים. כל אלה דברי ר׳ שמעון.

וּבֵין רַבִּי מֵאִיר וּבֵין רַבִּי יְהוּדָה, טַעְמָא – דְּרַבִּי קְרָא לְאִשָּׁה, הָא לָא רַבְּיָיהּ קְרָא, הֲוָה אָמִינָא: כִּי עָבְדָא תְּמוּרָה – לָא לָקְיָא? וְהָאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם״ – הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכָל עוֹנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה!

אמר ר׳ יוסי: בכולן, בכל הדינים הללו, אני רואה (דעתי) להחמיר, אף בקדשי הגוים. ובמה ששנינו בדברי ר׳ שמעון שאין דין מעילה בקדשי גוים, מסבירים: במה דברים אמורים — דווקא בקדשי מזבח בקרבנות המוקדשים להקרב על המזבח, אבל בקדשי בדק הבית (שמקדיש כל דבר בעל ערך לצורך המקדש) — מועלין בהן. עד כאן דברי הברייתא. קתני מיהא [שנינו על כל פנים] בה שאין הגוים עושין תמורה!

אִיצְטְרִיךְ, מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי – עוֹנֶשׁ דְּשָׁוֶה בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִבּוּר, אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּעוֹנֶשׁ שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה בַּכֹּל הוּא, דִּתְנַן: אֵין הַצִּבּוּר וְהַשּׁוּתָּפִין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, אִשָּׁה נַמִי, כִּי עָבְדָא – לָא לָקְיָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: ורמי בר חמא ששאל שאלה זו, מה משיב הוא על פתרון זה מהברייתא? ומשיבים: אין מברייתא זו פתרון לשאלה, משום שב מקרה שהקדיש הגוי קרבן כדי להתכפר בו אותו הגוי — לא קמיבעיא [נשאלה] לי כלל, שברור שאין הגוי עושה תמורה. ובמקרה זה עוסקת הברייתא. ואולם כי קמיבעיא [כאשר נשאלה] לי שאלתי זו — הריהי בהקדיש גוי ומתכפר בישראל (כדי שיתכפר בו ישראל). וצדדי השאלה: האם בתר [אחר] המקדיש הגוי אזלינן [הולכים אנו], ואין הוא עושה תמורה. או בתר [אחר] המתכפר הישראלי אזלינן [הולכים אנו], ועושה הגוי תמורה?

בָּעֵי רָמִי בַּר חָמָא: קָטָן מַהוּ שֶׁיָּמִיר? הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא בְּקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים – לָא תִּיבָּעֵי לָךְ, דְּכֵיוָן אַקְדּוּשֵׁי לָא אַקְדֵּישׁ, אֲמוּרֵי מֵמִיר? אֶלָּא כִּי קָמִבָּעֲיָא לֵיהּ, בְּקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים.

ומציעים: תיפשוט ליה [תיפתר לו, לרמי בר חמא] הבעיה מ תוך דברי ר׳ אבהו, שכן אמר ר׳ אבהו, אמר ר׳ יוחנן: המקדיש בהמה משלו כדי שיתכפר בה חבירו, ונפל בה מום, אם הוא רוצה לפדותה, הריהו מוסיף על מחירה חומש (חמישית), כדין כל בעל חפץ שפודה את מה שהקדיש, אבל מי שעבורו הקדיש בהמה זו אינו מוסיף חומש. ו מצד אחר, מתכפר, כלומר, מי שבשבילו נועד הקרבן — הוא עושה תמורה. ו עוד: התורם (המפריש תרומה) לכהן מ תבואתו שלו

מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דַּאֲמַר מָר: ״אִישׁ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי יַפְלִיא נֶדֶר״ – לְרַבּוֹת מוּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ, דְּקָדְשׁוֹ קָדוֹשׁ. מִדְּאַקְדּוּשֵׁי מַקְדִּישׁ – אֲמוּרֵי נַמִי מֵמִיר. אוֹ דִּלְמָא, כֵּיוָן דְּלָאו בַּר עוֹנָשִׁין הוּא – בִּתְמוּרָה לָא מִיתְפִּיס?

ויליף [ולמד] דין הנוגע לסוף הקדש (סמיכה) מ דין הנוגע לתחילת הקדש (תמורה), ובאופן זה: מה (כשם) שבתחילת הקדש — היורש מימר (ממיר), אף בסוף הקדש — היורש סומך.

אִם תִּימְצֵי לוֹמַר: קָטָן עָבֵיד תְּמוּרָה – דְּהָא אָתֵי לִכְלַל עוֹנָשִׁין, גּוֹי מַהוּ שֶׁיָּמִיר? מִי אָמְרַתְּ, מִדְּאַקְדּוּשֵׁי מַקְדִּישׁ, דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אִישׁ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַגּוֹיִם, שֶׁנּוֹדְרִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל, אֲמוּרֵי נַמִי מֵמִיר. אוֹ דִּלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא אָתֵי לִכְלַל עוֹנָשִׁין, כִּי עָבֵיד תְּמוּרָה – לָא קָדְשָׁה?

ושואלים: ולשיטת ר׳ יהודה שיורש אינו ממיר, האי [כפל הלשון שבפסוק זה] ״ואם המר ימיר״ (ויקרא כז, י), מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו, דורש ממנו]? ומשיבים: כפל לשון זה בא לרבות את האשה לענין תמורה, שאם המירה אשה — חלה התמורה, והריהי לוקה על כך, כאיש. וכדתניא [וכמו ששנויה ברייתא]: לפי שכל הענין כולו (פרשת התמורה האמורה בתורה, ויקרא כז, י) אינו מדבר אלא בלשון זכר, ש כן נאמר: ״לא יחליפנו ולא ימיר אתו״, ויש לשאול: אשה מנין לנו שאף היא בכלל דין התמורה? לכך תלמוד לומר (משמיענו) המשך הפסוק: ״ואם המר ימיר״ — לרבות את האשה.

אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא, קָדְשֵׁי גוֹיִם – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא, אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאֵין מְבִיאִין עֲלֵיהֶם נְסָכִים, אֲבָל קָרְבָּנוֹ טָעוּן נְסָכִים. דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.

ושואלים: ול שיטת ר׳ מאיר שדרש מכתוב זה שהיורש ממיר — אשה שאף היא בכלל דין התמורה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה מ האמור בפסוק זה ״ואם המר ימיר״, ובאה תוספת הוא״ו שבמלה ״ואם״ לרבות דין האשה בתמורה. ושואלים: ור׳ יהודה מדוע אין הוא לומד את דין האשה בתמורה מ״ואם״? ומשיבים: מתוספת זו, ״ואם״ לא דריש [אינו דורש], שלדעתו אין ללמוד מכך.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בְּכוּלָּן אֲנִי רוֹאֶה לְהַחְמִיר, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת – מוֹעֲלִין בָּהֶן. קָתָנֵי מִיהָא ״אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה״!

ושואלים: ובין לשיטת ר׳ מאיר הלמד מהכתוב ״ואם״ שהאשה בכלל דין התמורה, ובין ר׳ יהודה הלמד דין זה מהכתוב ״ואם המר ימיר״, מובן כי טעמא [טעם] הדבר שהאשה היא בכלל דין התמורה הוא רק משום דרבי קרא [שריבה הכתוב] לאשה, ונדייק: הא [הרי מכאן] שאם לא רבייה קרא [מרבה הכתוב אותה], כי אז הוה אמינא [הייתי אומר]: כי עבדא [כאשר אשה עשתה] תמורה — לא לקיא [אינה לוקה] על כך. ויש להקשות, האמר [הרי אמר] רב יהודה, אמר רב, וכן תנא דבי [שנה החכם של בית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: בכתוב ״איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה׳ ואשמה הנפש ההיא״ (במדבר ה, ו) השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ובכלל זה גם עונש מלקות לממירה!

וְרָמִי בַּר חָמָא, בְּהִקְדִּישׁ גּוֹי לְהִתְכַּפֵּר גּוֹי – לָא קָמִיבָּעֲיָא לִי, כִּי קָמִיבָּעֲיָא לִי – בְּהִקְדִּישׁ גּוֹי וּמִתְכַּפֵּר בְּיִשְׂרָאֵל. בָּתַר מַקְדִּישׁ אָזְלִינַן, אוֹ בָּתַר מִתְכַּפֵּר אָזְלִינַן?

ומשיבים: אף שהושוותה האשה לאיש לכל עונשים בתורה, מכל מקום איצטריך [נצרך] הכתוב ללמדנו שאשה לוקה על התמורה, שכן מהו דתימא [שתאמר]: כי הני מילי [דברים אלה, שאשה נענשת כאיש] אמורים דווקא בעונש השוה בין ביחיד בין בצבור, אבל הכא [כאן, בתמורה] כיון שעונש שאינה שוה בכל הוא, שאין דין תמורה נוהג בציבור, דתנן [שכן שנינו במשנה בסוף פרקנו]: אין הצבור והשותפין עושין בבהמותיהם של חולין תמורה לבהמת הקדש, וכן אין ממירים בהמת הקדש של ציבור ושל שותפים על בהמת חולין, ואם כן אשה נמי [גם כן] כי עבדא [כאשר עברה ועשתה תמורה] — לא לקיא [אינה לוקה], לכן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שהאשה לוקה על איסור תמורה.

תִּיפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבִּי אַבָּהוּ, דַּאֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּקְדִּישׁ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, וּמִתְכַּפֵּר – עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, וְהַתּוֹרֵם מִשֶּׁלּוֹ

ומתוך שנידון דינה של האשה בתמורה, נידון אף דינו של הקטן בתמורה. בעי [שאל] רמי בר חמא: קטן מהו דינו לענין זה שימיר (שמעשה תמורה שלו יהיה תקף)? ודנים בשאלה זו: היכי דמי [כיצד בדיוק המדובר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בקטן שלא הגיע עדיין לעונת נדרים (שהריהו פחות מבן שתים עשרה שנה ויום אחד, ואין נדריו נחשבים) — בכגון זה לא תיבעי [תישאל] לך כלל, כיון שאקדושי לא אקדיש [להקדיש לקרבן אין קטן זה מקדיש], האם אמורי [להמיר] הוא ממיר?! אלא כי קמבעיא ליה [כאשר נשאלה לו, לרמי בר חמא] שאלה זו, הריהי בקטן שהגיע לעונת נדרים.