דְּלֵיכָּא שֵׁם אָשָׁם עַל אִמּוֹ. אֲבָל גַּבֵּי נְקֵבָה לְעוֹלָה – דְּאִיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ, אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה!

דליכא [שאין] שם אשם על אמו, שאין אשם בא כלל מן הנקיבה. אבל גבי [אצל, בענין] המפריש נקבה לעולה — דאיכא [שיש] שם עולה על אמו (בעולת העוף), אפילו ר׳ שמעון מודה שחלה קדושת הגוף על הנקבות לענין זה שלא ימכרו לצורך שלמים, שכן מכח קדושה דחויה הן באות!

וְעוֹד, הָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לְעוֹלָתוֹ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה!

ועוד יש להקשות על הסברו זה של ר׳ יוחנן: הא שמעינן ליה [הרי שמענו אותו] את ר׳ שמעון שסבור שהמפריש נקבה לעולתו הריהי עושה תמורה, הרי איפוא שחלה עליה קדושת הגוף לענין זה, ולפיכך כן תיחשב הנקיבה כמי שבאה מכח קדושה דחויה!

אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר לֵיהּ כְּאִידָךְ תַּנָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אַף לְעוֹלָתוֹ אֵין עוֹשֶׂה תְּמוּרָה.

אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן לר׳ חייא בר אבא בתשובה: כוונתי היתה שר׳ יהושע סבר ליה כאידך תנא אליבא [הריהו סבור כדעת התנא האחר בשיטת] ר׳ שמעון. דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר׳ שמעון בן יהודה אומר משום [בשם] ר׳ שמעון: אף המקדיש נקבה לעולתו אין עושה תמורה. שאף ששם עולה עליה, לא חלה עליה קדושת הגוף, ומשום כך תמכרנה הנקבות לצורך הקרבתן כשלמים, ואינן שלמים הבאים מכח קדושה דחויה.

מתני׳ תְּמוּרַת אָשָׁם, וְלַד תְּמוּרָה, וְלָדָן וְלַד וְלָדָן עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יָבִיא בְּדָמֶיהָ עוֹלוֹת.

בהמה שהיא תמורת קרבן אשם, וכן ולד התמורה, וכן ולדן וולד ולדן עד סוף כל דורות העולם — הרי אלו ירעו עד שיסתאבו (שיפול בהם מום הפוסל מהקרבה), וימכרו, ויפלו דמיו ל קופת המקדש, שממנה מביאים עולות נדבה של ציבור. ר׳ אליעזר אומר: אין אלה הולכים לרעייה, אלא ימותו. ור׳ אליעזר (אלעזר. ראה גרסות) אומר: אין מביאים בדמיהם עולות ציבור של נדבה, אלא הבעלים הוא שיביא בדמיה עולות יחיד.

אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְּעָלָיו וְשֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלָיו – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָמוּתוּ. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יָבִיא בְּדָמֶיהָ עוֹלָה.

ועוד נחלקו חכמים אלה בדין קרבן האשם שמתו בעליו לפני שקרב והתכפרו בו, ו כן בדין קרבן האשם שכיפרו בעליו (וכגון שאבד הקרבן הראשון, והפרישו הבעלים קרבן אחר והקריבוהו והתכפרו בו, ולאחר מכן נמצא הקרבן הראשון) — הרי אלו ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויפלו דמיו לנדבה. ואף באלו ר׳ אליעזר אומר: ימותו, ור׳ אלעזר אומר: יביא הוא עצמו בדמיה עולה.

וַהֲלֹא אַף נְדָבָה עוֹלָה הִיא, וּמַה בֵּין דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר לְדִבְרֵי חֲכָמִים? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁהִיא בָּאָה עוֹלָה – סוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וּמֵבִיא נְסָכִים, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ. אִם הָיָה כֹּהֵן – עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ.

ודנים בדברי חכמים ור׳ אלעזר: והלא אף לדעת חכמים הקרבן הבא ממעות הנדבה עולה היא, ו אם כן מה ההבדל בין דברי ר׳ אליעזר (ר׳ אלעזר) האומר שיביא בדמיהם עולה לדברי חכמים? אלא יש לומר שאין חכמים ור׳ אליעזר (ר׳ אלעזר) עוסקים באותו קרבן. שעולה המוזכרת בדברי חכמים היא עולת ציבור ואילו זו המוזכרת בדברי ר׳ אליעזר היא עולת יחיד. ובין שתיהן כמה הבדלים: עולת היחיד בזמן שהיא באה כקרבן עולה — הרי הבעלים סומך בידיו עליה לפני שנשחטת. ו כן מביא נסכים (יין ומנחה) עם הקרבן, ונסכיה באים משלו (מממונו). ואם היה הבעלים כהן — עבודתה ועורה של העולה הריהן שלו. ו לעומת זאת,

וּבִזְמַן שֶׁהִיא נְדָבָה – אֵינוֹ סוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וְאֵינוֹ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִים, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁל צִיבּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֹּהֵן – עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ מִשֶּׁל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר.

בזמן שהיא עולת ציבור של נדבה — בעל אותו קרבן שנמכר אינו סומך עליה, שהרי של ציבור היא, ואין סמיכה בקרבנות ציבור. ו כן הוא עצמו אינו מביא עליה נסכים, ואולם יש לה נסכים ונסכיה באים משל ציבור. ואף על פי שהוא כהן — אין הוא זוכה בעבודתה ו בעורה, אלא משל אנשי משמר (של הכהנים העובדים בבית המקדש באותו שבוע) הם.

גמ׳ וּצְרִיכָא,

שנינו בתחילת המשנה שנחלקו חכמים ור׳ אליעזר בדינם של תמורת אשם וולד התמורה, ושנינו עוד בהמשך המשנה שנחלקו חכמים ור׳ אליעזר בדיני אשם שמתו בעליו ואשם שהתכפרו בעליו באחר, ו מסבירים מה טעם צריכא [צריך] שתאמרנה שתיהן:

דְּאִי אַשְׁמַעִינַן אָשָׁם – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר יָמוּתוּ, מִשּׁוּם דְּגָזַר לְאַחַר כַּפָּרָה אַטּוּ לִפְנֵי כַפָּרָה.

דאי אשמעינן [שכן אם היה התנא במשנתנו משמיענו] רק את מחלוקתם בדינו של אשם שהתכפרו בעליו באחר — הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [בזה הוא שאמר] ר׳ אליעזר שימותו, משום שגזר באשם זה שלאחר כפרה, אטו [משום] אשם שלפני כפרה. שאם היה נקבע דינו שיביאו בדמיו עולות, היו טועים ואומרים שגם לפני כפרה כגון שאבד אשם, והופרש אשם אחר, ונמצא האשם שאבד, ונשלח אחד מהם לרעייה ונפל בו מום, דינו שמביאים בדמיו עולות, אף שהוא לפני כפרה. ואין הדין כן, כי כאשר לא הוקרב האשם השני, דינו שיביאו בדמיו של זה שרעה קרבן אשם.

אֲבָל גַּבֵּי תְּמוּרַת אָשָׁם וְלַד תְּמוּרָתָהּ – אֵימָא מוֹדֵי לְהוּ לְרַבָּנַן.

אבל גבי [אצל, בענין] תמורת אשם ובענין ולד תמורתה, שאין מקום לגזירה זו (שהרי הם הולכים לרעיה בכל אופן, אף שלא נתכפר עדיין הבעלים באחר) — אימא מודי להו לרבנן [אמור שר׳ אליעזר מודה להם לחכמים] שדינם של אלו לרעיה.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן הָתָם – בְּהָא קָאָמְרִי רַבָּנַן, אֲבָל גַּבֵּי אָשָׁם – מוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. צְרִיכָא.

ו מן הצד האחר, אי אשמעינן התם [אם היה משמיע לנו התנא במשנתנו רק שם] בדינם של תמורת אשם וולד התמורה — הייתי אומר כי דווקא בהא קאמרי רבנן [בזה אומרים חכמים] שדינם לרעיה, משום שאין בהם מקום לגזירה, אבל גבי [אצל, בענין] אשם שהתכפרו בעליו באחר שיש מקום לגזירה, כאמור — היה מקום לומר כי מודו ליה [מודים חכמים לו] לר׳ אליעזר. לכן צריכא [צריך] שתאמרנה שתיהן.

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מַחֲלוֹקֶת – לְאַחַר כַּפָּרָה, אֲבָל לִפְנֵי כַפָּרָה – דִּבְרֵי הַכֹּל הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב אָשָׁם.

ועוד במחלוקת שבין ר׳ אליעזר וחכמים בענין ולד התמורה. אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: מחלוקת זו בדינו של ולד התמורה, הריהי דווקא לאחר כפרה, שהוקרב כבר קרבן האשם עצמו. אבל לפני כפרה, כשעומדים שניהם, ההקדש והתמורה, לפני הבעלים — לדברי הכל אף הוא הולד עצמו יקרב אשם, אם רוצה בכך הבעלים.

אֲמַר רָבָא: שְׁתֵּי תְשׁוּבוֹת בַּדָּבָר, חֲדָא – דְּאֵין אָדָם מִתְכַּפֵּר בְּדָבָר הַבָּא בַּעֲבֵירָה. וְעוֹד, הָתָנֵי רַב חֲנַנְיָא לְסַיּוּעֵי לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּאֲמַר וָלָד רִאשׁוֹן – קָרֵב, וָלָד שֵׁנִי – אֵינוֹ קָרֵב!

אמר רבא: שתי תשובות (פירכות) יש בדבר, חדא [אחת], שאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה. והרי עובר זה בא מן העבירה (אימו, התמורה, שעבר בה על ״לא ימיר״). ועוד, התני [הרי שנה] רב חנניא ברייתא שיש בה לסיועי [לסייע] ל שיטתו של ר׳ יהושע בן לוי שאמר כי דווקא ולד ראשון של שלמים הוא שקרב, אבל ולד שני (ולדו של הולד) — אינו קרב. ואף ולד התמורה, הריהו כעין ״ולד שני״, שכן הריהו כדור שלישי מהקרבן המקורי!

אֶלָּא, אִי אִיתְמַר, הָכִי אִיתְמַר, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מַחֲלוֹקֶת – קוֹדֶם כַּפָּרָה, אֲבָל לְאַחַר כַּפָּרָה – הוּא עַצְמוֹ קָרֵב עוֹלָה.

אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר, כך נאמר]: אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: מחלוקת חכמים ור׳ אליעזר הריהי דווקא קודם כפרה, שלדעת ר׳ אליעזר דינו למיתה, שכן יש חשש שיבואו להקריבו כאשם. ולדעת חכמים דינו לרעיה, שאין חוששים שיבואו להקריבו כאשם. אבל לאחר כפרה שהקריבו את האשם המקורי — שוב אין מקום לחשוש שיקריבוהו כאשם, ולדברי הכל הוא עצמו קרב עולה.

וְהָתָנֵי רַב חֲנַנְיָא לְסַיּוּעֵי לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי! קַשְׁיָא.

ושואלים על כך: כיצד מקריבים את ולד התמורה, והתני [והרי שנה] רב חנניא ברייתא שיש בה לסיועי [לסייע] ל שיטת ר׳ יהושע בן לוי שאין מקריבים ״ולד שני״, ואף כאן אין להקריב את ולד התמורה, שכ״ולד שני״ הוא! ומסכמים: אכן קשיא [קשה].

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אָבִין בַּר חִיָּיא מֵרַבִּי אָבִין בַּר כָּהֲנָא: הִפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם, בְּנָהּ מַהוּ שֶׁיִּקְרַב לְעוֹלָה? וְתִיפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דַּאֲמַר מוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר! לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ.

בעא מיניה [שאל ממנו] ר׳ אבין בר חייא מר׳ אבין בר כהנא: הפריש בהמה נקבה ל קרבן אשם (ואשם בא רק מן הזכרים), וילדה זכר, בנה זה מהו שיקרב לעולה? ושואלים על עצם השאלה: מדוע שאל כן ר׳ אבין בר חייא, ו הרי תיפשוט ליה [תיפתר לו] בעיה זו מ דבריו של ר׳ יוסי בר׳ חנינא, שאמר כי מודה ר׳ אליעזר (ר׳ אלעזר) במפריש נקיבה לאשם שאין בנה קרב כקרבן אשם, שאין שם אשם על אמו, והוא הדין שאינו קרב עולה שאין שם עולה על אמו שהרי הופרשה לאשם! ומשיבים: ר׳ אבין בר חייא לא שמיע ליה [לא שמע אותו, אין דברי ר׳ יוסי בר׳ חנינא הללו נראים לו].

מַאי? אֲמַר לֵיהּ: בְּנָהּ קָרֵב עוֹלָה. הַאי מַאי? עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא מַפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה – דְּאִיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ, אֲבָל גַּבֵּי אָשָׁם, דְּלֵיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ – אֲפִילּוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה!

וחוזרים לשאלת ר׳ אבין בר חייא: מאי [מה] יהא אכן הדין? אמר ליה [לו] ר׳ אבין בר כהנא לר׳ אבין בר חייא בתשובה: בנה קרב עולה. הקשה ר׳ אבין בר חייא לר׳ אבין בר כהנא על קביעתו זו: האי מאי [זה הדין מה עניינו]? שהרי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ אליעזר (ר׳ אלעזר) במשנה (לעיל יח, ב) שהולד עצמו קרב עולה, אלא דווקא במפריש נקבה לעולה וילדה — וטעם הדבר: משום דאיכא [שיש] שם עולה על אמו, אבל גבי [אצל, בענין] המפריש נקבה לאשם, וילדה, דליכא [שאין] שם עולה על אמו, שתחילת ההקדש לא היתה לשם עולה, אלא אשם (תוס׳) — אפילו ר׳ אליעזר (ר׳ אלעזר) מודה שאין הולד קרב כלל!

אֲמַר לֵיהּ: טַעֲמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר – לָאו מִשּׁוּם דְּשֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ, אֶלָּא מִשּׁוּם דַּחֲזִי לְהַקְרָבָה – וְהָא נַמִי חֲזִי לְהַקְרָבָה.

אמר ליה [לו] ר׳ אבין בר כהנא בתשובה: טעמא [הטעם] של ר׳ אליעזר (ר׳ אלעזר) בדין בנה של נקיבה שהופרשה לעולה שקרב הוא עצמו לעולה, לאו [לא] משום ששם עולה על אמו, אלא משום דחזי [שראוי] להקרבה — והא נמי חזי [וזה, בנה של הנקיבה שהופרשה לאשם, גם כן ראוי] להקרבה.

אֵיתִיבֵיהּ: וְלָדָן וְלַד וְלָדָן עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם – יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹלָה. בִּדְמֵיהֶן – אִין,

איתיביה [הקשה לו] עוד ר׳ אבין בר חייא ממה ששנינו במשנתנו בדין ולדן של הנקיבה שהופרשה לאשם, או של תמורת אשם, וכן ולד ולדן עד סוף כל דורות העולם — יביא בדמיהן עולה. ויש לדייק: דווקא בדמיהן — אין [כן], יביא עולה,