וְאָתֵי מַעֲשֵׂר וְיָלֵיף מִבְּכוֹר. וּמִי יָלְפִינַן קֹדֶשׁ מֵהֲדָדֵי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לְמֵדִין לָמֵד מִן הַלָּמֵד, חוּץ מִן הַקָּדָשִׁים – שֶׁאֵין לְמֵדִין לָמֵד מִן הַלָּמֵד!

ו מאחר שפשוט לו לר׳ ישמעאל שבכור אינו נאכל בזמן הזה, דן ואמר כי אתי [בא] מעשר שני ויליף [ולמד] מ השוואתו לבכור. ו שואלים על עצם דרך הלימוד המבוססת על השוואת מעשר שני לבשר הבכור: מי ילפינן [האם למדים אנו] דינם של דברים שהם מכלל הקדש מהדדי [אלו מאלו]? והאמר [והרי אמר] ר׳ יוחנן: בכל דיני התורה כולה למדין אנו בדרכי לימוד התורה למד (דין הנלמד) מן הלמד (דין שהוא עצמו נלמד מדין אחר), חוץ מן הקדשים שאין למדין בהם למד מן הלמד!

מַעֲשֵׂר חוּלִּין הוּא. הָנִיחָא לְמַאן דַּאֲמַר בָּתַר לָמֵד אָזְלִינַן, אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר בָּתַר מְלַמֵּד אָזְלִינַן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בָּשָׂר וְדָם חֲדָא מִילְּתָא הִיא.

ומשיבים: אין זה לימוד בקדשים, שכן מעשר שני חולין הוא נחשב. וחוזרים ושואלים: הניחא למאן דאמר [הסבר זה נוח למי שאומר] כי בתר [לאחר] למד אזלינן [הולכים אנו], שאם הנושא הנלמד הוא קודש — אינו נלמד מדין אחר שהוא עצמו נלמד, ואם הוא חולין — הריהו נלמד מדין אחר שהוא עצמו נלמד. אלא למאן דאמר [למי שאומר] כי בתר [אחר] מלמד אזלינן [אנו הולכים], שהדבר הקובע בכלל זה, הוא הדבר המלמד (ובענייננו, בשר הבכור הנלמד מדם הבכור), מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: דין בשר הבכור ו דין דם הבכור חדא מילתא היא [דבר אחד הוא], ואין לומר שהבשר למד מן הדם וממילא אין כאן למד מן הלמד.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל יַעֲלֶה אָדָם בְּכוֹר מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים וְיַקְרִיבֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ…מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ״, מִמָּקוֹם שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר דָּגָן – אַתָּה מַעֲלֶה בְּכוֹר,

שנינו בברייתא שר׳ יוסי מסר שלשה דברים משום שלשה זקנים. ומביאים את הדבר השני, שר׳ עקיבא אומר: יכול מותר שיעלה אדם בכור מחוצה לארץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים, ויקריבנו? — תלמוד לומר: ״ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך״ (דברים יד, כג) — ללמדנו: רק ממקום שאתה מעלה לירושלים את מעשר דגן לאכילה, כלומר, מארץ ישראל — אתה מעלה למקדש את הבכור להקרבה ולאכילה.

וּמִמָּקוֹם שֶׁאִי אַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר דָּגָן – אִי אַתָּה מַעֲלֶה בְּכוֹר.

ו אילו ממקום שאי (שאין) אתה מעלה מעשר דגן (חוצה לארץ) — אי (אין) אתה מעלה בכור. ולפיכך האמור במשנתנו שאם בדיעבד העלו בכורות מחוצה לארץ (אף שאסור מלכתחילה לעשות כן), הרי אלו קרבים, הוא כשיטת ר׳ ישמעאל, הסבור שאף שאין ראוי להביא לכתחילה מחוץ לארץ בכור להקרבה בארץ, אם הביא מחוץ לארץ בכור שאינו בעל מום — הריהו קרב. ומה ששנינו כי בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל, ולא קיבלו אותם ממנו להקרבה — משנה זו הריהי כשיטת ר׳ עקיבא.

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: יָכוֹל מַעֲלֶה אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְיֹאכְלֶנּוּ בְּכָל הָרוֹאֶה? וְדִין הוּא: בְּכוֹר טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם – וּמַעֲשֵׂר טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם, מַה בְּכוֹר – אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, אַף מַעֲשֵׂר – אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה,

ושבים לבאר את הדבר השלישי באותה ברייתא, ובענין אכילת מעשר שני. בן עזאי אומר: יכול מותר הדבר שיהא אדם מעלה את מעשר שני שלו מביתו בארץ ישראל לירושלים, ויאכלנו לאו דווקא בין חומות ירושלים (״לפנים מן החומה״) אלא בכל התחום הרואה את ירושלים? ו מסביר בן עזאי את בעייתו זו: אכן דין (דבר הנלמד) הוא מהשוואת מעשר שני לקרבן בכור, ובאופן זה: קרבן בכור טעון (חייב) בהבאת מקום (העלאה לירושלים), ו אף מעשר שני טעון הבאת מקום. ומעתה יש לומר: מה הבכור — אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר שני — אינו נאכל אלא לפנים מן החומה.

מַה לִּבְכוֹר – שֶׁכֵּן טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, תֹּאמַר בְּמַעֲשֵׂר – דְּלָא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ…מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכוֹרוֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ״, מַקִּישׁ מַעֲשֵׂר לִבְכוֹר, מַה בְּכוֹר – אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, אַף מַעֲשֵׂר – אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה.

אולם אפשר לפרוך: מה לבכור — שכן יש בו צד חומרה, שהוא טעון מתן דמים ואימורין (חלקי הקרבן הקרבים) לגבי מזבח, והאם תאמר במעשר שני — שלא מחוייב באלו?! לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב): ״ואכלת לפני ה׳ אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך״ — מקיש הכתוב דין המעשר ל דין הבכור, ללמדנו: מה בכור — אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר — אינו נאכל אלא לפנים מן החומה.

מַאי קַשְׁיָא לֵיהּ דְּקָאָמַר ״יָכוֹל״? אָמַרְתָּ, הוֹאִיל וּתְנַן: אֵין בֵּין שִׁילֹה לִירוּשָׁלַיִם אֶלָּא, שֶׁבְּשִׁילֹה אוֹכְלִין קֳדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל הָרוֹאֶה, וּבִירוּשָׁלַיִם לִפְנִים מִן הַחוֹמָה,

ודנים: מאי קשיא ליה דקאמר [מה היה קשה לו, לבן עזאי, שהוא אמר] יכול שיעלה את מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה, מדוע נדרש בן עזאי כלל לשאלה זו? ומסבירים: שכן אמרת (יכול היית לומר) שמותרת אכילת מעשר שני בירושלים בכל הרואה, וטעם הדבר, הואיל ותנן [ושנינו במשנה] אין בין הדינים שנהגו בהיות המשכן בשילה ל בין הדינים הנוהגים בהיות בית המקדש בירושלים, אלא ש בהיות המשכן בשילה היו אוכלין קדשים קלים ו כן מעשר שני בכל הרואה, ו אילו בהיות המקדש בירושלים אין אלו נאכלים אלא לפנים מן החומה,

וְכֵן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, מַהוּ דְּתֵימָא: בִּירוּשָׁלַיִם לֵיתֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל הָרוֹאֶה, קָא מַשְׁמַע לָן.

וכן הקרבנות שהם בכלל קדשי קדשים אינם נאכלים, הן בשילה והן בירושלים, אלא לפנים מן הקלעים (בשילה — בין יריעות חצר המשכן, ובירושלים — בין חומות העזרה). ומעתה היה מקום לומר כי מאחר וכאמור, אין במעשר שני חומרה מיוחדת כמו בבכור (שהוא טעון מתן דמים ואימורים), ואם כן מהו דתימא [שתאמר] שאף בירושלים ליתי [יביאו] מעשר שני בכל הרואה, לכן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שאין הדין כן, וכפי ששנינו במשנה.

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: יָכוֹל יְהֵא בְּכוֹר שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ כִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין, וְיִפָּסֵל?

באותה ברייתא הביא ר׳ יוסי מסורת נוספת של חכמים, בענין הבכור. במשנה בבכורות (כו,ב) נאמר שהבכור נאכל בתוך שנתו, כנאמר בו: ״לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה״ (דברים טו, כ). אחרים אומרים: יכול אדם לומר שיהא דינו של הבכור שעברה שנתו כ שאר פסולי המוקדשין (קרבנות שנפסלו), ויפסל בכך?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ״, מַקִּישׁ בְּכוֹר לְמַעֲשֵׂר, מַה מַּעֲשֵׂר – אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶירְתָּהּ, אַף בְּכוֹר – אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶירְתָּהּ.

לכך תלמוד לומר (הכתוב אומר) ״ואכלת לפני ה׳ אלהיך... מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך״, הרי שהכתוב מקיש בכור למעשר, ומכאן נלמד: מה מעשר — אינו נפסל משנה לחבירתה, אף בכור — אינו נפסל משנה לחבירתה.

וּלְרַבָּנַן, דְּמַפְּקִי לְהוּ לְטַעֲמָא אַחֲרִינָא, מִשָּׁנָה לַחֲבֶירְתָּהּ מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מִ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְּשָׁנָה״ – לִימֵּד עַל הַבְּכוֹר שֶׁאֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ.

ושואלים: ולרבנן [ולחכמים, האחרים שבמסורותיו של ר׳ יוסי, ר׳ ישמעאל, ר׳ עקיבא ובן עזאי], דמפקי להו לטעמא אחרינא [שמוציאים הם, שלמדים מכתוב זה בדרך היקש לטעם, לדין אחר], אם כן הלכה זו שאין הבכור נפסל משנה לחבירתה מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: נפקא להו [יוצאת, נלמד להם] הלכה זו מ הכתוב ״לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה״ (דברים ט, ב) — והרי לשון הכתוב ״שנה בשנה״, יש בה הוראת שתי שנים, ובכך לימד בין השאר על הבכור שאינו נפסל משנה לחברתה. ו חוזרים ושואלים לצד ההפוך:

וְלַאֲחֵרִים, ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְּשָׁנָה״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: יוֹם אֶחָד מִשָּׁנָה זוֹ, וְיוֹם אֶחָד מִשָּׁנָה אַחֶרֶת, לִימֵּד עַל הַבְּכוֹר שֶׁנֶּאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.

ל שיטתם של אחרים הלמדים מהיקש הכתוב בכור למעשר, אם כן בכתוב זה ״לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה״ (דברים ט, ב) מאי דרשי ביה [מה הם דורשים בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נצרך להם כתוב זה, להלכה אחרת בבכור, וכמו ששנינו בברייתא] בענין זמן אכילתו של הבכור: שכך נלמד מהכתוב בו ״שנה בשנה״ — שיש אופן שייאכל בשרו על פני שנתיים: ביום אחד (שהוא היום האחרון) משנה זו, ו ביום אחד (שהוא היום הראשון) משנה אחרת, ומכאן לימד הכתוב על הבכור ש הוא נאכל לשני ימים ולילה אחד.

וְרַבָּנַן, דְּנֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד מְנָא לְהוּ? אֲמַר קְרָא: ״יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה״. הדרן עלך אלו קדשים

ושואלים לצד האחר: ורבנן [וחכמים, ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא ובן עזאי], דין זה שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: אמר קרא [המקרא] בדין הבכור ״ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין יהיה לך״ (במדבר יח, יח), ומכפל הלשון ״יהיה לך״ למדנו שמשך אכילת הבכור יש בו יום נוסף (על פני אכילת תודה, הנאכלת ליום ולילה בלבד), והריהו נאכל לשני ימים ולילה.

מתני׳ וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ – יָמוּתוּ. וְשֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ, וְשֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים – תָּמוּת, וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְּמוּרָה.