מַאי לָאו אֲפִילּוּ רַבָּנַן? לָא, רַבִּי הִיא.

מאי לאו [האם לא] נאמר שמשנה זו היא אפילו כשיטת רבנן [חכמים], שאף הם סבורים כן, הרי שהמופרש תחת קרבן אבוד הריהו כאבוד, אף לדעת חכמים, ושלא כהסברו של ר׳ אבא בשם רב. ודוחים: לא, אין לדייק כן, שכן משנה זו רק כשיטת רבי היא, ואין להוכיח ממנה לשיטת חכמים. ודנים עוד בהסבריהם של רב הונא ור׳ אבא (בשם רב) במחלוקת חכמים ורבי.

תְּנַן: הַמַּפְרִישׁ חַטָּאת וְאָבְדָה, וְהִקְרִיב אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ – תָּמוּת.

תנן [שנינו במשנתנו]: המפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת, והקריב אותה אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאה החטאת שאבדה — הרי זו תמות. שחטאת שהתכפרו בעליה באחרת, היא מכלל חמש החטאות המתות.

טַעֲמָא – דִּקְרִיבָה, הָא לָא הִקְרִיבָהּ – תִּרְעֶה, לָא שְׁנָא מִתְכַּפֵּר בַּאֲבוּדָה, לָא שְׁנָא מִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה, לָא שְׁנָא מָשַׁךְ, וְלָא שְׁנָא לָא מָשַׁךְ,

ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] שהיא מתה — משום דקריבה [שכבר קרבה] החטאת האחרת לפני שנמצאה, הא [הרי] שאם נמצאה החטאת שאבדה כאשר עדיין לא הקריבה את החטאת שהופרשה תחתיה — הדין הוא שתרעה. לא שנא [אינו שונה] אם הוא מתכפר ב חטאת האבודה, לא שנא [אינו שונה] אם הוא מתכפר ב חטאת שאינה אבודה, לא שנא [אינו שונה] הדין אם הוא עצמו משך והקריב את זו, ולא שנא [אינו שונה] הדין אם לא הוא עצמו משך והקריב. בכל האופנים דינה של החטאת השניה שתרעה ולא תמות.

תְּיוּבְתָּא דְּתַרְוַיְיהוּ!

והרי זו איפוא תיובתא דתרוייהו [קושיה חמורה על שניהם], הן להסברו של רב הונא בשם רב המבחין בין עמד ומשך ובין הבא להימלך בבית דין, והן על הסברו של ר׳ אבא בשם רב המבחין בין אם כבר התכפר בשאינה אבודה לבין אם התכפר באבודה.

מִילְּתָא דִּפְסִיקָא לֵיהּ – קָתָנֵי, מִילְּתָא דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ – לָא קָתָנֵי.

ומשיבים: אין לדייק כן מדברי המשנה, משום שמילתא דפסיקא ליה [דבר שפסוק, ברור לו לתנא] שאין בו חילוקי דינים — קתני [הוא שונה], כהלכה זו שאם הקריב כבר את החטאת שהופרשה תחת החטאת שאבדה, ולאחר מכן נמצאה החטאת שאבדה, שדין החטאת האבודה למיתה. ו אילו מילתא דלא פסיקא ליה [דבר שלא פסוק, ברור לו], כגון חילוקי הדינים היוצאים מדברי רב הונא (משך, או בא להמלך), ור׳ אבא (נתכפר באבודה, או בשאינה אבודה) — לא קתני [אינו שונה].

תְּנַן: הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאת וְאָבְדוּ, וְהִפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, וְאַחַר כָּךְ נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת – יָבִיא מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ חַטָּאת, וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה,

ושבים ומקשים מדיוק משנתנו: תנן [שנינו בה]: המפריש מעות לחטאת, ואבדו, והפריש מעות אחרים תחתיהם, ואחר כך, לפני שלקח במעות האחרות חטאת, נמצאו המעות הראשונות שאבדו — יערב את המעות הראשונות והשניות, ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר (יתרת הכסף) יפלו ל קרבן נדבה.

טַעֲמָא – דְּמִתְכַּפֵּר מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ, הָא מֵאֶחָד – יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח,

ומדייקים: טעמא [הטעם] להלכה זו שהריהו יכול להיות מתכפר מאלו ומאלו — משום שעדיין לא התכפר באחד מהמעות הללו. ונסיק מכאן: הא [הרי] אם כבר התכפר מאחד מהם — יוליכם את האחרות לים המלח.

לָא שְׁנָא מִתְכַּפֵּר בַּאֲבוּדָה, וְלָא שְׁנָא מִתְכַּפֵּר בְּשֶׁאֵינָהּ אֲבוּדָה, וְלָא שְׁנָא מָשַׁךְ, וְלָא שְׁנָא לָא מָשַׁךְ, תְּיוּבְתָּא דְּתַרְוַיְיהוּ! הָכָא נַמִי, מִילְּתָא דִּפְסִיקָא לֵיהּ – קָתָנֵי, וּמִילְּתָא דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ – לָא קָתָנֵי.

לא שנא [אינו שונה] דין זה אם הוא מתכפר ב מעות האבודה, לא שנא [אינו שונה] אם הוא מתכפר ב מעות שאינה אבודה, לא שנא [אינו שונה] הדין אם הוא מדעתו עמד ומשך והקריב את זו, ולא שנא [אינו שונה] הדין אם לא עמד ומשך והקריב. בכל האופנים הרי דינן של המעות האחרות להולכה לים המלח. והרי זה איפוא תיובתא דתרוייהו [קושיה חמורה על שניהם], הן להסברו של רב הונא והן על הסברו של ר׳ אבא! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] נשיב באותו אופן שהשבנו על השאלה הקודמת: מילתא דפסיקא ליה [דבר שפסוק, שברור לו לתנא] שאין בו חילוקי דינים — קתני [הוא שונה], כהלכה זו במקרה שהקריב כבר חטאת באחת מקבוצות המעות, ו אילו מילתא דלא פסיקא ליה [דבר שלא פסוק, ברור לו], כגון במקרה שעדיין לא הקריב — לא קתני [אינו שונה].

אָמַר רַבִּי אַמִי: הַמַּפְרִישׁ שְׁנֵי צִיבּוּרֵי מָעוֹת לְאַחֲרָיוּת – מִתְכַּפֵּר בְּאֶחָד מֵהֶן, וְשֵׁנִי – יִפְּלוּ לִנְדָבָה.

ועוד בענין המפריש מעות לחטאתו, אמר ר׳ אמי: המפריש שני ציבורי מעות ל צורך קרבן חטאתו באחריות, שאם יאבד ציבור אחד של המעות, יביא את קרבנו מהשני — הריהו מתכפר ב מעות שבאחד מהן, ו המעות שבשני יפלו ל קרבן נדבה.

אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִילֵימָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי – פְּשִׁיטָא דְּיִפְּלוּ לִנְדָבָה, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלָּא בְּמַפְרִישׁ לְאִבּוּד, אֲבָל לְאַחֲרָיוּת – מוֹדֶה.

ודנים בדבריו: אליבא דמאן [לשיטת מי] אמר ר׳ אמי הלכה זו, אילימא אליבא [אם תאמר לשיטת] רבי — פשיטא [פשוט] שלדעתו במקרה זה המעות יפלו לנדבה. שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבי שהמעות האחרות הולכות לים המלח אלא במפריש מעות לאיבוד (במקום מעות ראשונות אבודות), אבל במקרה שהפריש מראש מעות אחרות רק ל צורך אחריות — מודה רבי שאין הן הולכות לים המלח, אלא נופלות לקרבן נדבה.

וְאֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּיִפְּלוּ לִנְדָבָה, קַל וָחוֹמֶר: הָשְׁתָּא מַפְרִישׁ לְאִיבּוּד אֲמוּר רַבָּנַן לָאו כְּאִיבּוּד דָּמֵי, לְאַחֲרָיוּת מִיבָּעֲיָא?

ואלא תאמר כי אמר זאת אליבא דרבנן [לשיטת חכמים] — אף זה פשיטא ליה [פשוט לו] שיפלו לנדבה, שהרי קל וחומר הוא זה: השתא [עכשיו] במפריש מעות לאיבוד אמור רבנן לאו [אמרו חכמים כי המעות הללו לא] כאיבוד הוא דמי [דומה, נחשב], ואין המעות הולכות לים המלח, המפריש מעות לאחריות מיבעיא [נצרך] לומר שאין המעות הולכות לים המלח?!

וְאֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, מַהוּ דְּתֵימָא: לֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן נְדָבָה, קָא מַשְׁמַע לָן דְּאִית לֵיהּ נְדָבָה.

ואלא יש לומר כי אליבא [לשיטת] ר׳ שמעון איצטריכא ליה [נצרך לו, לר׳ אמי] להשמיענו. שכן סבור ר׳ שמעון שחטאת שהתכפרו בעליה באחרת שדינה שהיא מתה בכל מקרה, אף אם חטאת זו הופרשה רק לצורך אחריות, כיון שהתכפרו הבעלים באחרת. שכן מהו דתימא לית ליה [מהו, היה מקום שתאמר כי אין לו, אינו סבור] ר׳ שמעון שכאשר הפריש מעות לאחריות והתכפר באחרות שהמעות שלא התכפר בהן יפלו לנדבה, אלא לדעתו אף אלה הולכות לים המלח, לכן קא משמע לן [הוא, ר׳ אמי, משמיע לנו] דאית ליה [שיש לו, שסבור ר׳ שמעון] שבמקרה זה הולכות הן לנדבה.

וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּלֵית לֵיהּ נְדָבָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן? וְהָתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר שׁוֹפָרוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְהָיָה כָּתוּב עֲלֵיהֶן: ״תִּיקְלִין חֲדַתִּין״, וְ״עַתִּיקִין״, ״קִינִּין״, וְ״גוֹזְלֵי עוֹלָה״, ״עֵצִים״, וּ״לְבוֹנָה״, וְ״זָהָב לְכַפֹּרֶת״, וְשִׁשָּׁה לִנְדָבָה.

ושואלים על הסבר זה: ומי מצית אמרת דלית ליה [והאם יכול אתה לומר, להעלות זאת כאפשרות, שאין לו], הלכה זו של נפילה לנדבה ל שיטת ר׳ שמעון? והתניא [והרי שנויה ברייתא (משנה)] במסכת שקלים: שלשה עשר שופרות (קופות צדקה שצורתן כשופר) היו ב עזרה שבבית המקדש, והיה כתוב עליהן, על כל אחת מהן, לצורך מה הכסף הניתן בו. על האחד היה כתוב ״תיקלין חדתין״ [שקלים חדשים], שבהם היו נותנים את השקלים (מחצית השקל) שהביאו בשנה זו; ו על אחר היה כתוב שנועד ל״תקלין עתיקין״ [שקלים עתיקים, ישנים], של השנה שעברה, שלא הגיעו לתעודתם בזמנם. ועל אחר היה כתוב ״קינין״, ונועד לקרבנות חובה של זוג תורים או בני יונה (לזב, זבה, יולדת ומצורע); ו על אחד היה כתוב: ״גוזלי עולה״, עבור נדבת עולת העוף; ועל האחר היה כתוב ״עצים״, למנדב עצים למערכה על המזבח; ו על האחר היה כתוב ״לבונה״, למנדב לבונה הבאה עם המנחה; ו על האחר היה כתוב ״זהב לכפרת״, למי שנדב זהב למקדש. ו עוד ששה שופרות, ששימשו ל קניית בהמות לעולות נדבה.

וְתָנֵי עֲלָהּ, שִׁשָּׁה לִנְדָבָה – לְעוֹלָה הַבָּאָה מִן הַמּוֹתְרוֹת, שֶׁאֵין עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ותני עלה [ושנינו עליה ברייתא] המרחיבה את דברי המשנה הללו: ששה שופרות אלה שהכסף שניתן בהם נועד ל עולות נדבה — הכוונה היא לעולה הבאה מן המותרות, שנשאר מהכסף שהופרש לצורך קניית חטאת או אשם, ובכסף זה מביאים עולה ל״קיץ המזבח״, שמקריבים עליו בזמן שאין עליו קרבנות אחרים, על מנת שלא יהיה פנוי מהקרבה, ודינה שאין עורה ניתן לכהנים, כשאר עולות, אלא חוזרים ומוכרים אותו, ודמיו נופלים לנדבה, ל״קיץ המזבח״. אלו דברי ר׳ יהודה.

אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה, וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם כֵּן, בָּטְלָה מִדְרָשׁוֹ שֶׁל יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן. דְּתַנְיָא, זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן: ״אָשָׁם הוּא״, כּוּלּוֹ, לְהָבִיא כָּל דָּבָר הַבָּא מִמּוֹתַר חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת לִיקַּח בְּדָמָיו עוֹלוֹת, הַבָּשָׂר – לַשֵּׁם, וְעוֹרוֹת – לַכֹּהֲנִים.

אמר לו ר׳ נחמיה, ואמרי לה [ויש אומרים כי היה זה] ר׳ שמעון: אם כן, בטלה מדרשו של יהוידע הכהן. דתניא [שכן שנויה במשנה שם], זה המדרש דרש יהוידע הכהן הגדול (בימי יהואש המלך) על הכתוב בפרשת הקרבנות בקרבן האשם: ״אשם הוא אשם אשם לה׳" (ויקרא ה, יט). ונמצא בכתוב זה כעין סתירה, שהרי הלשון בתחילת הפסוק ״אשם הוא״ מורה שהוא אשם, ואשמות נאכלים לכהנים. ואילו הלשון שבסוף הפסוק ״אשם לה׳" מורה שכולו לה׳, כקרבן עולה! אלא יש בכתוב זה להביא (לרבות) כל דבר הבא ממותר דמי קרבנות חטאות ו כן ממותר דמי קרבנות אשמות שיש ליקח (לקנות) בדמיו עולות, ודינם של עולות אלה שהבשר — כולו לשם על המזבח, ו אילו העורות — ניתנים לכהנים, כדין כל העולות.

אַלְמָא: אִית לֵיהּ נְדָבָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן! אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא, כִּי אִית לֵיהּ נְדָבָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן – בְּחַד סִידְרָא,

אלמא [הרי נסיק] כי אית ליה [יש לו] דין זה שמותר חטאת הריהו הולך לעולת נדבה לר׳ שמעון, ואין איפוא צורך להשמיענו כי אף ר׳ שמעון סבור כן, כדרך שאמר ר׳ אמי בדין המפריש שתי קבוצות מעות לאחריות חטאתו! ומשיבים: איצטריך [נצרך] ר׳ אמי להשמיענו כן, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך] לומר: כי אית ליה [כאשר יש לו] דין זה של מותר חטאת שהולך לעולת נדבה לר׳ שמעון — הרי זה דווקא בחד סידרא [בסדרה אחת] של מעות, וכגון זה המפריש קבוצת מעות אחת לצורך קרבן חטאתו, ולאחר מכן הוזלו הקרבנות, ונותרו בידו מעות — הרי מותר זה מופנה לעולת נדבה, ודינו כשאר העולה,