מתני׳ כֵּיצַד מַעֲרִימִין עַל הַבְּכוֹר: מַבְכֶּרֶת שֶׁהָיְתָה מְעוּבֶּרֶת, אוֹמֵר: ״מַה שֶּׁבְּמֵעֵיהָ שֶׁל זוֹ, אִם זָכָר – עוֹלָה״, יָלְדָה זָכָר – יִקְרַב עוֹלָה. ״וְאִם נְקֵבָה – זִבְחֵי שְׁלָמִים״, יָלְדָה נְקֵבָה – תִּקְרַב שְׁלָמִים.

ואימא [ויאמר]: הכי נמי [כך, אף באופן זה, גם כן] אסור הדבר. משום כך, השמיענו רב יהודה כי אפילו הכי [כך] — הא [היתר זה] להטיל מום בבכור לפני שיצא לאויר העולם כדי שיוכלו לשוחטו מיד כחולין עדיפא יתירא [עדיף יותר] מהחשש שמא יצא כבר רוב ראשו והרי זה כמטיל מום בקדשים, מדאתי ביה [משום שאפשר לחשוש שיבוא בו] הכהן אם נאסור עליו לעשות כן, לידי איסור גיזה ועבודה בו.

״אִם זָכָר – עוֹלָה, וְאִם נְקֵבָה – זִבְחֵי שְׁלָמִים״, יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה – הַזָּכָר יִקְרַב עוֹלָה, וְהַנְּקֵבָה תִּקְרַב שְׁלָמִים. יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים – אֶחָד מֵהֶם יִקְרַב עוֹלָה, וְהַשֵּׁנִי יִמָּכֵר לְחַיָּיבֵי עוֹלָה, וְדָמָיו חוּלִּין.

עוד שנינו במשנה מה הדין אם אמר הבעלים על עובר הבהמה המבכרת ״אם נקבה תקדש לזבחי שלמים״. ותוהים על כך: מדוע בבהמה המבכרת צריך להקדישה לשלמים, כדי לפטור בכך את הולד מקדושת הבכור, וכי נקבה מי קא קדשה [האם היא מתקדשת] בבכורה שיש צורך להפקיע קדושה זו? והלא אין בכור אלא זכר! ומשיבים: סיפא אתיא [בסוף חלק זה של המשנה בא, עבר] ל ענין אחר, שהוא עוסק בבהמה של הקדש, שרוצה להפקיע את הולד שבמעיה מקדושת אמו. וכגון שהאם קדושה בקדושת חטאת, ולכשיוולד העובר יהא דינו למיתה כדין ״ולד חטאת״, ובדרך זו של הערמה הריהו מבקש להביאו לקדושה אחרת.

יָלְדָה שְׁתֵּי נְקֵבוֹת – אַחַת מֵהֶם תִּקְרַב שְׁלָמִים, וְהַשְּׁנִיָּה תִּימָּכֵר לְחַיָּיבֵי שְׁלָמִים, וְדָמֶיהָ חוּלִּין. יָלְדָה טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין קְדוּשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן.

מאחר שהעמדנו את המשך דברי המשנה בבהמת הקדש, מבררים את המשך הדברים, שאם ילדה שני זכרים — אחד מהם יקרב כקרבן עולה לנדר הבעלים, והשני ימכר לחייבים בהבאת עולה, ודמיו חולין. וכן אם ילדה שתי נקיבות — אחת מהן תקרב לשלמים, והשניה תימכר לחייבי שלמים ודמיה חולין. ואמרי [אומרים] בשאלה: אי [אם] מדובר בבהמה מעוברת של הקדש, אם כן היאך דאקדיש [עובר זכר זה שהקדיש] אותו לעולה — אכן ליהדר [יחזור, יבוא לכלל] קדושת עולה, ואולם אידך [הזכר האחר] שילדה — נהוי בקדושתיה דאימיה [שיהיה בקדושתה של אמו], ודמיו יהיו של הקודש! ומשיבים: סיפא אתאן [סוף המשך זה של דברי המשנה בא] ל ענין בהמת חולין המבכרת.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה: מוּתָּר לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר קוֹדֶם שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. תְּנַן: אוֹמֵר אָדָם ״מַה שֶּׁבְּמֵעֵיהָ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״, עוֹלָה – אִין, שְׁלָמִים – לָא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ דְּמָצֵית מַפְקַעַת לֵיהּ מִקְּדוּשָּׁתָהּ!

שנינו בסוף המשנה את שיטת רבן שמעון בן גמליאל שאם ילדה טומטום ואנדרוגינוס — אין קדושה חלה עליהם.

אֲמַר לָךְ רַב יְהוּדָה: הָנֵי מִילֵּי – בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כִּי קָאָמִינָא אֲנָא – בַּזְּמַן הַזֶּה, דְּלָא חָזֵי לְהַקְרָבָה.

כיצד (באיזה אופן) הבעלים מערימין (רשאים להתחכם) על הבכור, להפקיעו מהחובה להינתן לכהן, ובמקום זה להשתמש בו לצורך קרבן אחר שהם חייבים בו? — הבהמה המבכרת (שטרם ילדה עד כה, והולד הראשון שיוולד לה הריהו איפוא בכור), בעת שהיתה עדיין מעוברת, אומר הבעלים: ״מה שבמעיה של זו, אם הוא זכר — הריהו מוקדש לקרבן עולה״. ואם אכן ילדה הבהמה זכר — אין הוא קדוש בקדושת בכור, אלא בקדושת עולה, ויקרב כקרבן עולה. ואם אמר הבעלים על הבהמה המעוברת: ״מה שבמעיה של הבהמה זו אם הוא נקבה — הריהו מוקדש לזבחי שלמים״, אם ילדה הבהמה נקבה — הרי זו תקרב כקרבן שלמים.

אִי בַּזְּמַן הַזֶּה. מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא נִגְזַר דִּלְמָא נָפֵיק רוֹב רֹאשׁוֹ וְקָשָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא.

ואם אמר הבעלים על הבהמה המעוברת: ״אם העובר שבמעיה זכר — הריהו מוקדש לעולה, ואם הוא נקבה — הריהו מוקדש לזבחי שלמים״, אם ילדה הבהמה זכר ונקבה, הזכר — יקרב עולה, והנקבה — תקרב שלמים. ואם ילדה שני זכרים — חלה קדושת עולה על שניהם, ואולם מאחר שלא נדר אלא קרבן עולה אחד, אחד מהם — אכן יקרב עולה כנדרו, ו אילו השני — ימכר ל אחרים שהם חייבי עולה, ויקרב כעולה לחובתם, ודמיו הריהם חולין.

וְאֵימָא הָכִי נַמִי! אֲפִילּוּ הָכִי הָא עֲדִיפָא יְתֵירָא מִדְּאָתֵי בֵּיהּ לִידֵי גִיזָּה וַעֲבוֹדָה.

ואם ילדה שתי נקבות — אחת מהם תקרב כקרבן שלמים, ו אילו השניה תימכר ל מי שהם חייבי קרבן שלמים, ודמיה הריהם חולין. ואם ילדה טומטום (זה שאין מינו נודע) ואנדרוגינוס (שיש בו סימני הזכר והנקיבה), והרי שני אלה פסולים לקרבן — רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן.

״אִם נְקֵבָה זִבְחֵי שְׁלָמִים״. נְקֵבָה מִי קָא קָדְשָׁה בִּבְכוֹרָה? סֵיפָא אָתְיָא לִבְהֵמָה דְּהֶקְדֵּשׁ.

שנינו במשנה בדין הבכור קודם שיצא ממעי אמו, ובענין זה אמר רב יהודה: מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, שהרי טרם התקדש בקדושת הבכור. ומקשים עליו: תנן [שנינו] במשנתנו, כי אומר אדם (הבעלים) על הבהמה המבכרת: ״מה שבמעיה של בהמה זו יהיה לקרבן עולה״. ונדייק מכאן: רק כאשר הוא מקדיש את הולד בקדושת עולה — אין [כן] מותר להפקיעו מקדושת בכור, מפני שקדושת עולה חמורה מקדושת בכור, אבל להקדישו בקדושה קלה וכגון בקדושת שלמים — לא מותר הדבר. ו אילו את [אתה] אמרת דמצית מפקעת ליה [אומר אתה שיכול הבעלים להפקיע אותו] מקדושתה מכל וכל, במום שיטיל בו קודם שיצא לאויר העולם?

״יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים״ כו׳. אָמְרִי: אִי בְּהֵמָה דְּהֶקְדֵּשׁ, הֵיאַךְ דְּאַקְדֵּישׁ עוֹלָה – לִיהֲדַר עוֹלָה, אִידָךְ – נֶהֱוֵי בִּקְדוּשָּׁתֵיהּ דְּאִימֵּיהּ! סֵיפָא אֲתָאן לִבְהֵמַת חוּלִּין.

אמר [יכול לומר, להשיב] לך רב יהודה על שאלה זו כך: הני מילי [דברים אלה], שאין רשאים להקדיש את עוברה של המבכרת אלא בקדושה חמורה כקדושת עולה, אמורים דווקא בזמן שבית המקדש היה קיים, והיו הקדשים קרבים על המזבח. ואילו כי קאמינא אנא [כאשר אמרתי אני] שמותר להטיל בו מום ולהפקיעו מן הקדושה — הרי זה דווקא בזמן הזה, דלא חזי [שאינו ראוי] להקרבה, וממילא עתיד הוא להיאכל כחולין לכשיפול בו מום.

״יָלְדָה טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס״ כו׳.

ומקשים על תירוץ זה: אי [אם] אמר רב יהודה את שיטתו זו רק בזמן הזה — מאי למימרא [מה, מקום יש לומר זאת]? והרי פשוט הדבר! ומשיבים: ראוי לומר זאת, שכן מהו דתימא [היה מקום שתאמר]: נגזר [נגזור, נאסור] להטיל מום בבכור אף קודם שיצא לאויר העולם, משום החשש דלמא נפיק [שמא כבר יצא] לאויר העולם רוב ראשו של העובר, ובכך נחשב כבר לנולד, וכבר התקדש הבכור בכך, וקשדי ביה מומא [ויטיל בו מום], והרי זה כמטיל מום בקדשים,