וְהָאֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה אַקַּרְקָעוֹת דְּחוּלִּין, וְרַבִּי יוֹנָה אֲמַר אַהֶקְדֵּשׁוֹת, תַּרְוַויְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: אוֹנָאָה – אֵין לָהֶן, בִּיטּוּל מִקָּח – יֵשׁ לָהֶם?

והאמר [והרי אמר] ר׳ ירמיה על המשנה המונה את הדברים שאין בהם דין אונאה כי מבין כל אלה מיוחד הוא דין הקרקעות של חולין, ור׳ יונה אמר זאת על דין ההקדשות. ותרווייהו משמיה [שניהם בשמו] של ר׳ יוחנן אמרי [אמרו] זאת, שמיוחד אותו הדבר (הקרקעות או ההקדשות) בכך שאמנם דין אונאה אם היתה עד כדי שתות — אין להן, אבל דין ביטול מקח אם היתה יותר משתות — יש להם. נמצא שלדעת ר׳ יונה שיטת ר׳ יוחנן היא שיש ביטול מקח בהקדשות מן התורה, ומדוע נאמר משמו כי השבת הדמים היא רק מדברי חכמים?

לְעוֹלָם אַבִּיטּוּל מִקָּח, וְאֵיפּוּךְ.

ומשיבים: לעולם תפרש כי מחלוקת זו של ר׳ יוחנן וריש לקיש היא בהפרש שיש בו כדי ביטול מקח (שתות), ו אולם איפוך [הפוך] את שמות האומרים את השיטות, שהדעה שיוחסה לר׳ יוחנן הריהי של ריש לקיש, וזו שיוחסה לריש לקיש הריהי של ר׳ יוחנן. ונמצא איפוא שדעת ר׳ יוחנן במחלוקת זו שדין השבת הדמים הוא מן התורה.

וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ אֵיפּוּךְ? הָנִיחָא לְמַאן דַּאֲמַר אַהֶקְדֵּשׁוֹת – וְכָל שֶׁכֵּן אַקַּרְקָעוֹת.

ושואלים על כך: ומי מצית אמרת איפוך [והאם יכול אתה לומר שיש להפוך] את שמות בעלי השיטות? הניחא למאן דאמר [זה נוח למי שאומר, ר׳ יונה] את דברי ר׳ יוחנן (אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם) בענין ההקדשות, ו אם כן, כל שכן שכך הוא הדין אף בענין קרקעות.

אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר אַקַּרְקָעוֹת, אֲבָל הֶקְדֵּשׁוֹת אֵין לָהֶן בִּיטּוּל מִקָּח, הֵיכִי אֵיפּוּךְ לְהָא?

אלא למאן דאמר [למי שאומר, ר׳ ירמיה] כי דווקא בענין הקרקעות הוא שאמר ר׳ יוחנן שיש להם ביטול מקח, אבל בענין ההקדשות אין להן ביטול מקח, היכי איפוך להא [איך אהפוך את זה] שאמר ר׳ יוחנן על משנתנו בדין השבת הדמים ותאמר שהנוסח הוא ״דבר תורה״?

אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לָא תֵּיפּוּךְ.

ומסבירים: כך אמר ר׳ ירמיה: לשיטתי אכן לא תיפוך [אל תהפוך] את דברי ר׳ יוחנן וריש לקיש שעל משנתנו, ונשארו דברי ר׳ יוחנן שאין דין השבת דמים מדין תורה. שכן להקדשות אין דין ביטול מקח. ור׳ יונה הוא שהופך שיטותיהם לטעמו ועל פי זה מתיישבת שיטתו.

לֵימָא בְּדִשְׁמוּאֵל קָא מִיפַּלְגִי. דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְחוּלָּל. דְּרַבִּי יוֹנָה – לֵית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, וְרַבִּי יִרְמְיָה – אִית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.

ומציעים בהסבר מחלוקת זו שנחלקו ר׳ ירמיה ור׳ יונה, שלדעת ר׳ ירמיה אין דין ביטול מקח בהקדש ולדעת ר׳ יונה יש דין ביטול מקח בהקדש: לימא [אמור] כי ב שיטתו של שמואל קא מיפלגי [הם חולקים]. שאמר שמואל: הקדש ששוה מנה שחיללו על שוה פרוטה, והרי זה הפרש דמים גדול עד מאוד — הריהו מחולל. ובכך נחלקו, שר׳ יונה — לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטתו זו של שמואל, שסבור הוא שיש ביטול מקח להקדש. ו אילו ר׳ ירמיה — אית ליה [יש לו, מקבל] את שיטת שמואל, שסבור הוא שאין דין ביטול מקח בהקדש.

לָא, בֵּין דְּמָר וּבֵין דְּמָר – אִית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, דְּרַבִּי יוֹנָה סָבַר: כִּי אֲמַר שְׁמוּאֵל – דִּיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה – לָא אֲמַר. וְרַבִּי יִרְמְיָה סָבַר: אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה.

ודוחים: לא, אין צורך להעמיד כך את מחלוקתם, אלא בין דמר [לחכם זה] ובין דמר [לחכם זה] — אית ליה [יש לו, מקבל] את שיטת שמואל, ואולם בזאת נחלקו, שר׳ יונה סבר: כי [כאשר] אמר שמואל את שיטתו זו — הרי זה דווקא בדיעבד (משכבר נעשה מעשה), שאם נתאנה ההקדש ביותר משתות אין המקח בטל, אבל לכתחלה — לא אמר שיהא מותר לאנות את ההקדש ביותר משתות. ו אילו ר׳ ירמיה סבר: אפילו לכתחלה אמר שמואל שמותר לאנות את ההקדש ביותר משתות.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לָא תֵּיפּוּךְ, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ מַתְנִיתִין ״אֵלּוּ דְּבָרִים…הֶקְדֵּשׁוֹת״ – כִּדְרַב חִסְדָּא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את דברי ר׳ יוחנן וריש לקיש בדין השבת דמים שבמשנתנו, ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך על שיטת ריש לקיש (הסבור כי דין זה שצריך ״לעשות דמים״ הוא מן התורה) ממתניתין [המשנה] האומרת ״אלו דברים שאין להם אונאה... וההקדשות״, הרי שאין דין השבת דמים בהקדש מן התורה — הרי זה כ הסברו של רב חסדא, שכן

דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא: ״אֵין לָהֶן אוֹנָאָה״ – אֵינָן בְּתוֹרַת אוֹנָאָה, דַּאֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה – חוֹזֵר.

אמר רב חסדא: מה שנאמר במשנה שאין להן אונאה — הכוונה היא: שאינן בתורת דין אונאה הרגיל. שבעוד שכרגיל אין השבת דמים באונאה בפחות מששית (״כדי אונאה״), הרי דינם של הקדשות שאפילו בפחות מכדי אונאה — חוזר, כלומר, מחזיר את ההפרש.

אֲמַר עוּלָּא: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּשָׁמוּי בִּתְרֵי, אֲבָל בְּשָׁמוּי בִּתְלָתָא, וְאַף עַל גַּב דְּאָתֵי בְּמֵאָה – לָא הֲדַר.

ובענין השבת דמים להקדש, כאשר נמצא שהתחלל בפחות משוויו, אמר עולא: לא אמרו שיש להשיב להקדש את ההפרש, אלא בשמוי (ששמו, העריכו את שוויו) בתרי [בשנים], שרק שני אנשים הם שהעריכו, ואחר כך באו שלושה אחרים (כדין) ושמוהו ביותר, אבל ב הקדש השמוי בתלתא [בשלושה], וכסכום הזה שולם להקדש — ו מעתה אף על גב דאתי [אף על פי שבאו] לאחר מכן עוד ששמו אותו, ונישום במאה אנשים שהעריכו את שווי ההקדש ביותר — לא הדר [אין מחזיר] להקדש את ההפרש.

אִינִי, וְהָאֲמַר רַב סָפְרָא: הֵיכָא אֲמַר מֵאָה כִּתְרֵי וּתְרֵי כְּמֵאָה – לְעִנְיַן עֵדוּת, אֲבָל לְעִנְיַן אוּמְדָּנָא – בָּתַר דֵּעוֹת אָזְלִינַן!

ושואלים: איני [האמנם כן]? והאמר [והרי אמר] רב ספרא: היכא אמר [היכן נאמר] כלל זה שמאה אנשים הריהם נחשבים כתרי [כשנים] ותרי [ושנים] כמאה? — הרי זה דווקא לענין עדות, שכן דין עדות היא בשניים, אבל לענין שבאומדנא (הערכה) — בתר [אחר] מספר הדעות (האנשים) אזלינן [הולכים אנו], ולענייננו, צריך לקבל את דעתם של המאה, וצריך להחזיר להקדש את הפרש הדמים.

וְתוּ, תְּלָתָא וּתְלָתָא לָא אָזְלִינַן בָּתַר בַּתְרָא? דְּיַד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה!

ותו [ועוד], אף במקרה שהיו בתחילה תלתא [שלושה] שהעריכו את שווי ההקדש, ו לאחר מכן תלתא [שלושה] אחרים העריכו בסכום את שוויו, גבוה משל קודמיהם, האם לא אזלינן בתר בתרא [אין אנו הולכים אז אחר דברי הקבוצה האחרונה]? שכן כלל הוא שיד הקדש על העליונה!

קָסָבַר עוּלָּא: צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת דָּמִים – מִדִּבְרֵיהֶם, וְכָל דְּרַבָּנַן – אַקֵּילוּ בָּהּ רַבָּנַן.

ומשיבים: קסבר [סבור הוא] עולא כי דין זה שצריך לעשות דמים — אין הוא מן התורה, אלא מדבריהם של חכמים, וכל הלכה דרבנן [של חכמים] — אקילו [הקלו] בה רבנן [חכמים], ולכן אף שהמאה ששמו אחר השלושה העריכו ביותר — אין מחמירים לנהוג כהערכתם.

מתני׳ ״הֲרֵי זוֹ תַּחַת עוֹלָה״, ״תַּחַת חַטָּאת״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״תַּחַת חַטָּאת זוֹ״ וְ״תַחַת עוֹלָה זוֹ״, ״תַּחַת חַטָּאת״ וְ״תַחַת עוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת״ הָיָה לוֹ – דְּבָרָיו קַיָּימִים.

הרוצה לעשות תמורה, ואומר ״הרי בהמת חולין זו תחת עולה״, או שאמר ״הרי בהמת חולין זו תחת חטאת״, שלא אמר שתהא תחת עולה או חטאת מסויימת, אלא בסתם — לא אמר כלום. שאין התמורה חלה אלא בממיר על בהמת הקדש מסויימת. עמדו לפניו בהמת חולין ובהמת חטאת ואמר ״הרי בהמת חולין זו תחת חטאת זו״, ו כן אם עמדו לפניו בהמת חולין ובהמת עולה ואמר ״הרי בהמת חולין זו תחת עולה זו״ — הרי זו תמורה. ואם אמר ״הרי בהמת חולין זו תחת בהמת חטאת שיש לי בבית״, ו כן אם אמר ״הרי בהמת חולין זו תחת עולה שיש לי בבית״, אם אכן היה לו בבית באותה שעה קרבן עולה או חטאת — דבריו קיימים.

אָמַר עַל הַבְּהֵמָה טְמֵאָה וְעַל בַּעֲלַת מוּם ״הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה״ – יִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵיהֶם עוֹלָה.

אם אמר על הבהמה טמאה ו כן אם אמר על בהמה שהיא בעלת מום ״הרי אלו עולה״ — לא אמר כלום. שהרי אין אלה ראויות ליקרב על המזבח. ואולם אם אמר עליהן ״הרי אלו לעולה״ — ימכרו, ויביא בדמיהם עולה, שהרי יש במשמעות הלשון ״לעולה״ — לצורך עולה, שנמכרים ומביא בדמיהם קרבן עולה.

גמ׳ אֲמַר רַב יְהוּדָה, אֲמַר רַב: מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאִי כְּרַבִּי מֵאִיר – הָא אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה.

שנינו במשנה שאם אמר על בהמת חולין ״הרי זו תחת עולה״ — לא אמר כלום. ובענין זה אמר רב יהודה, אמר רב: מתניתין [משנתנו] זו הריהי שלא כ שיטת ר׳ מאיר, דאי [שכן אם] כ שיטת ר׳ מאיר — הא [הרי] לשיטתו אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וזה שאמר ״הרי זו תחת עולה״, לא הוציא דבריו לבטלה, וכוונתו היתה לעולה שיש לו בבית.

״הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בְּדָמָיו עוֹלָה״. טַעֲמָא – דִּבְהֵמָה טְמֵאָה וּבַעֲלַת מוּם דְּלָא חַזְיָין – לָא בָּעְיָין מוּמָא, אֲבָל מַפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם אוֹ לְעוֹלָה – בָּעְיָין מוּמָא.

עוד שנינו במשנתנו שאם אמר על הבהמה הטמאה ועל הבהמה בעלת המום ״הרי אלו לעולה״ ימכרו, ויביא בדמיו עולה. ומדייקים בדברים: טעמא [הטעם דווקא] משום שהרי אלו בהמה טמאה ובעלת מום, דלא חזיין [שאינן ראויות] להקרבה — משום כך לא בעיין מומא [אינן צריכות שיפול בהן מום] על מנת שימכרו לדמיהן. אבל המפריש נקבה לאשם או לעולה, שאינה ראויה לקרבנות אלה, אבל ראויה היא לקרבנות אחרים — בעיין מומא [צריכות שיפול בהן מום] על מנת שימכרו לדמיהן.

אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דִּתְנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תִּימָּכֵר שֶׁלֹּא בְּמוּם. הדרן עלך כיצד מערימין

ומכאן, אמר רב יהודה, אמר רב: מתניתין [משנתנו] הריהי שלא כר׳ שמעון. דתנן [שכן שנינו במשנה במסכתנו], ר׳ שמעון אומר: המפריש נקבה לאשמו, תימכר שלא במום,