אֲמַר רַב אַשִׁי: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר – מֵעִיקָּרָא דְּדִינָא פִּירְכָא, מַה לְּבַעַל מוּם – שֶׁכֵּן מוּמוֹ נִיכָּר,

שכן אמר רב אשי: אין ללמוד דינם של הרובע והנרבע בקל וחומר מבעל מום, משום דאיכא למימר [שיש לומר] על קל וחומר זה כי מעיקרא דדינא פירכא [מתחילת, מיסוד הדין, הקל וחומר, יש עליו פירכה], שכן אפשר לומר: מה לבעל מום — שכן מומו ניכר, ומשום כך הריהו פסול להקרבה,

תֹּאמַר בְּרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע – שֶׁאֵין מוּמוֹ נִיכָּר. הוֹאִיל וְאֵין מוּמוֹ נִיכָּר, יְהֵא כָּשֵׁר לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַבְּהֵמָה״ – לְהוֹצִיא רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע.

תאמר ברובע ונרבע — שאין מומו ניכר, והיה מקום לומר שהואיל ואין מומו ניכר — יהא כשר לגבי [אצל] מזבח, אף שנעשתה בו עבירה — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) ״מן הבהמה״ (ויקרא א, ב) — להוציא רובע ונרבע מכלל הכשרים להקרבה.

״מִן הַבָּקָר״ – לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד. וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה אֶתְנָן וּמְחִיר, שֶׁצִּיפּוּיָין מוּתָּרִין – הֵן אֲסוּרִין. נֶעֱבָד, שֶׁצִּיפּוּיוֹ אָסוּר – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּא אָסוּר?

עוד נדרש בברייתא זו הכתוב ״מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם״: ״מן הבקר״ — בא להוציא (למעט) את הנעבד מכלל הכשרים להקרבה. ויש לדון בדבר: למה לי דרשת כתוב זה, והלא דין (קל וחומר) הוא המלמדנו כן, ובאופן זה: ומה אתנן זונה ומחיר כלב, הקלים בדינם ש הרי ציפויין (תוספת ציפוי לקישוט שעליהם) מותרין למקדש, כגון לעשות מהם ריקועים למזבח, מכל מקום הן עצמם אסורין להקדש. ומעתה, נעבד, החמור בדינו, ש הרי ציפויו אסור — אינו דין שהוא עצמו יהיה אסור להקדש. ואין צורך איפוא בלימוד מן הכתוב להשמיענו הלכה זו.

אוֹ חִילּוּף: וּמָה אֶתְנָן וּמְחִיר, שֶׁהֵן אֲסוּרִין – צִיפּוּיֵיהֶן מוּתָּרִין. נֶעֱבָד, שֶׁמּוּתָּר – יְהֵא צִיפּוּיוֹ מוּתָּר?

או שמא נלמד חילוף (באופן הפוך): ומה אתנן ומחיר החמורים, ש הרי הן אסורין להקרבה — בכל זאת ציפוייהן מותרין. נעבד הקל בדינו, ש הרי הוא מותר להקרבה (שלא נאמר בתורה שהוא אסור) — יהא ציפויו מותר להקדש.

אִם כֵּן בִּיטַּלְתָּ ״לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ״!

ואולם אין לומר קל וחומר זה משום שאם כן ביטלת את האמור בתורה: ״פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך״ (דברים ז, כה), שבכלל זה לא רק הפסילים עצמם, אלא אף קישוטיהם (״כסף וזהב עליהם״).

אֲנִי אֲקַיְּימֶנּוּ, ״לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב״ – בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, הוֹאִיל וְהֵן מוּתָּר, יָכוֹל יְהֵא צִיפּוּי מוּתָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַבָּקָר״ – לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד.

ודוחים: אני אקיימנו את האמור ״לא תחמד כסף וזהב עליהם״ — שאיסור זה הוא דווקא ב ציפוי של דבר שאין בו רוח חיים, אבל ב ציפוי של דבר שיש בו רוח חיים, הואיל והן עצמם מותר להקרבה — יכול יהא אף הציפוי שעליו מותר להקדש. לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) ״מן הבקר״ — להוציא את הנעבד ואת הציפוי שעליו. ומעתה, כיון שדבר שיש בו רוח חיים הריהו אסור, וגם ציפויו אסור.

מַתְקִיף לָהּ רַב חֲנַנְיָא: טַעֲמָא – דְּמִעֲטֵיהּ קְרָא, הָא לָא מִעֲטֵיהּ קְרָא – צִיפּוּי מוּתָּר? וְהָכְתִיב: ״וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם״ – כָּל הֶעָשׂוּי לִשְׁמָם!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב חנניא: טעמא [הטעם] שציפוי הנעבד הריהו אסור, הוא רק משום דמעטיה קרא [שמיעטתו התורה] את הנעבד מן הכתוב ״מן הבקר״. ומכאן נסיק: הא [הרי] שאם לא מעטיה קרא [מיעטתו התורה] — היה הציפוי מותר? והכתיב [והרי נאמר] בעבודה זרה שיש לאבדה מכל וכל, ככתוב: ״ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם״ (דברים יב, ג) — ולמדנו מכאן שיש לאבד לא רק את העבודה זרה עצמה אלא אף את כל העשוי לשמם (״ואבדתם את שמם״), ואף ציפוייהם בכלל זה!

הַהוּא – לְכַנּוֹת לָהֶם שֵׁם הוּא דַּאֲתָא: לְ״בֵית גַּלְיָא״ – קָרֵינַן אוֹתוֹ ״בֵּית כַּרְיָא״, ״פְּנֵי הַמּוֹלֶךְ״ – פְּנֵי כֶלֶב, ״עֵין כֹּל״ – ״עֵין קוֹץ״.

ומשיבים: הכתוב ההוא ״ואבדתם את שמם״ לא לכך הוא בא, אלא ללמדנו שיש לכנות להם לעבודה זרה שם של גנאי ולא לקרוא להם בשמם המקורי הוא דאתא [שבא], וכגון: ל מקום עבודה זרה ששמו ״בית גליא״ [בית רם] — קרינן [קוראים אנו] אותו ״בית כריא״ [בית כליון], מקום הנקרא ״פני המולך״ — אנו קוראים ״פני כלב״, ואת העבודה זרה הנקראת ״עין כל״ — אנו קוראים ״עין קוץ״.

וְאֵיפּוּךְ אֲנָא: ״מִן הַבְּהֵמָה״ – לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד, ״מִן הַבָּקָר״ – לְהוֹצִיא רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע!

ושואלים על דרשות הברייתא: למדנו מן הכתוב ״מן הבהמה״ למעט את הרובע והנרבע, ומן הכתוב ״מן הבקר״ למעט את הנעבד, ואיפוך אנא [ואהפוך אני] את דרשות הכתובים, ובאופן זה: ״מן הבהמה״ — להוציא את הנעבד, ״מן הבקר״ — להוציא רובע ונרבע!

הָתָם מֵעִנְיָינָא דִּקְרָא, כְּתִיב גַּבֵּי בְהֵמָה – ״וְאִישׁ כִּי יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת״, גַּבֵּי בָּקָר כְּתִיב – ״וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב״.

ומסבירים: התם [שם] בכתוב ״מן הבהמה״ דורשים אנו מעניינא דקרא [מעניינו של הכתוב] העוסק בבהמה, שכן דין הרובע והנרבע כתיב גבי [נאמר אצל] בהמה — ״ואיש כי יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו. ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם״ (ויקרא כ, טו—טז). ואילו איסור נעבד לעבודה זרה גבי [אצל] בקר כתיב [נאמר] — ״יעשו עגל בחורב וישתחוו למסכה. וימירו את כבודם בתבנית שור אכל עשב״ (תהלים קו, יט—כ).

״מִן הַצֹּאן״ – לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּקְצֶה. ״וּמִן הַצֹּאן״ – לְהוֹצִיא אֶת הַנּוֹגֵחַ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם נֶאֱמַר רוֹבֵעַ – לָמָּה נֶאֱמַר נוֹגֵחַ, וְאִם נֶאֱמַר נוֹגֵחַ – לָמָּה נֶאֱמַר רוֹבֵעַ?

עוד נדרש בברייתא על הכתוב ״מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם״: הביטוי ״מן הצאן״ בא להוציא את המוקצה (המיועד) לעבודה זרה מכלל הכשרים להקרבה, ותוספת וא״ו ״ומן הצאן״ באה להוציא את השור הנוגח שהרג אדם. אמר ר׳ שמעון: אם נאמר מיעוט בתורה לענין הרובע — למה נאמר עוד מיעוט לענין הנוגח? ואם נאמר מיעוט לענין הנוגח — למה נאמר מיעוט נוסף לענין רובע? הלא שניהם שווים בכך שעשו מעשים שבגללם הורגים אותם!

לְפִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּרוֹבֵעַ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנוֹגֵחַ. יֵשׁ בְּרוֹבֵעַ – שֶׁהָרוֹבֵעַ עוֹשֶׂה אוֹנֶס כְּרָצוֹן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנוֹגֵחַ.

ומסבירים: לפי שישנו ברובע צד חומרה מה שאין כן בנוגח, ולהיפך. ומפרטים: יש צד חומרה ברובע, שהרובע עושה בו הכתוב דין אונס כ דין רצון (בין אם הבהמה עשתה דבר זה מרצונה בין אם אנסוה לכך), מה שאין כן בנוגח, ששור שנגח לאונסו פטור.

יֵשׁ בְּנוֹגֵחַ – שֶׁהַנּוֹגֵחַ מְשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּרוֹבֵעַ. הוּצְרַךְ לוֹמַר רוֹבֵעַ וְהוּצְרַךְ לוֹמַר נוֹגֵחַ.

ומן הצד האחר, יש בנוגח צד חומרה שאין ברובע ונרבע — ש כן בעליו של הנוגח משלם את הכופר, מה שאין כן ברובע ובתוך כך הרג את הנרבע, שאין בעליו משלם כופר. לכך הוצרך הכתוב לומר (ללמדנו) את דין הרובע והוצרך לומר את דין הנוגח.

וְהַאי תַּנָּא מַיְיתֵי לָהּ מֵהָכָא, דְּתַנְיָא: הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע (וְכוּלָּם) הֵם כְּקָדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן,

למדנו בברייתא כי איסור הקרבת רובע ונרבע נלמד מדרשת הכתוב ״מן הבהמה״. ומעירים: ו אילו האי תנא מייתי לה מהכא [תנא זה, שדבריו יובאו להלן, מביא, למד אותה הלכה מכאן, ממקרא אחר], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: הרובע והנרבע (וכולם) שהוקדשו — הרי הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן, וכיון שיש בהם עתה מום, אין הם ראויים להקרבה, ואין די בכך כדי להתיר את פדיונם,

וּצְרִיכִין מוּם קָבוּעַ לִפְדּוֹת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם״.

ו כמו בכל מום עובר אחר אין די במומם, אלא צריכין שיהיה בהם מום קבוע כדי לפדות עליהן. וטעם הדבר: ש כן נאמר בסופה של פרשת בעלי המומים הפסולים להקרבה: ״לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם״ (ויקרא כב, כה).

מַאי תַּלְמוּדָא? חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: מִנַּיִן שֶׁהֵן אֲסוּרִין – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ׳הַשְׁחָתָה׳ אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה.

ושואלים: מאי תלמודא [מה, כיצד הוא הלימוד], כיצד מלמד הפסוק הזה לענין הרובע והנרבע? והרי אין הכתוב מדבר אלא בענין בעלי מומים! ומשיבים: חסורי מיחסרא, והכי קתני [חסר בלשון הברייתא, וכך היא שנויה במלואה]: מנין שהן, הרובע והנרבע, אסורין לקרבן? — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) ״כי משחתם בהם מום בם״, ותנא דבי [ושנה החכם של בית מדרשו] של ר׳ ישמעאל כלל זה בלשון הכתובים: כל מקום בתורה שנאמר בו לשון ״השחתה״ — אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה.

דְּבַר עֶרְוָה – דִּכְתִיב: ״כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר״ וגו׳, עֲבוֹדָה זָרָה – דִּכְתִיב: ״פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל״, כָּל שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶן – דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פּוֹסְלִין בָּהֶן.

ומפרט: דבר ערוה — דכתיב [שכן נאמר] בדור המבול שהיו פרוצים בעריות: ״כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ״ (בראשית ו, יב). ועבודה זרה — דכתיב [שכן נאמר] באזהרת עשיית עבודה זרה: ״פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל״ (דברים ד, טז). וכן בבעלי מום נאמרה לשון ״השחתה״, ״כי משחתם בהם מום בם״, ונמצאנו למדים: כל שהמום פוסל בהן בבעלי החיים מלקרב על המזבח — אף דבר ערוה (הרובע או הנרבע) ועבודה זרה פוסלין בהן.

וְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל ״מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן״ מַאי דָּרֵישׁ בְּהוּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ: פְּרָט לְחוֹלֶה זָקֵן וּמְזוֹהָם.

ושואלים: ותנא דבי [של בית מדרשו] של ר׳ ישמעאל, שלמד את פסול הרובע והנרבע, הנעבד והמוקצה מהאמור בפרשת בעלי המומים, דברי הכתוב ״מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן״ שמהם למדנו בברייתא הקודמת את פסול הרובע והנרבע ונעבד ומוקצה, מאי דריש בהו [מה הוא דורש בהם]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] פסוק זה ללמדנו שלושה מיעוטים (הנלמדים מהאמור בפסוק ״מן הבהמה״, ״מן הבקר״, ״ומן הצאן״): פרט לחולה, זקן, ומזוהם (מעלה זיעה ומסריח) שאין הם קרבים.

וְתַנָּא קַמָּא, דְּאַפְּקִינְהוּ לְהָנֵי קְרָאֵי לְרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע, חוֹלֶה זָקֵן וּמְזוֹהָם מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ ״מִן הַצֹּאן מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים״. וּלְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – אוֹרְחֵיהּ דִּקְרָא לְאִישְׁתַּעוּיֵי הָכִי.

וחוזרים ושואלים לצד האחר: ותנא קמא [והתנא בברייתא הראשונה, הקודמת], דאפקינהו להני קראי [שהוציא, שדרש אותם פסוקים] לרובע ונרבע, אם כן החולה, הזקן, ו המזוהם מנא ליה [מנין לו] שהם פסולים להקרבה? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דבר זה מהפסוק ״ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים ומן העזים״ (ראה דברים א, י). ומעירים: ו אילו לתנא דבי [של בית מדרשו] של ר׳ ישמעאל הדורש זאת מהפסוק ״מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן״, מה דורש הוא מהכתוב ״מן הצאן קרבנו מן הכשבים״ וגו׳ — הוא סבור שאין לדרוש כן מהכתוב הזה, כי אורחיה דקרא לאישתעויי הכי [דרך הכתוב לדבר כך].

״אֵיזֶהוּ מוּקְצֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה״ וכו׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין אָסוּר אֶלָּא מוּקְצֶה לְשֶׁבַע שָׁנִים,

שנינו במשנה: איזהו הנקרא מוקצה? — זה המוקצה לעבודה זרה. ובענין זה אמר ריש לקיש: אין אסור להקרבה משום ״מוקצה״ אלא זה המוקצה לשבע

שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר [לוֹ ה׳] קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים״,

שנים. שהקצוהו על מנת שבסוף תקופת שבע השנים ישמש כעבודה זרה. ומקורו של דבר: ש כן נאמר בגדעון ״ויהי בלילה ההוא ויאמר קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרת. ובנית מזבח לה׳ אלהיך... ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרות״ (שופטים ו, כה—כו), הרי שכך היה מנהג עבודה זרה להעמיד פר לשבע שנים.

וְהָתָם מוּקְצֶה בִּלְחוּד הֲוָה? נֶעֱבַד נַמִי הֲוָה! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מוּקְצֶה לַעֲבוֹד, וְלֹא עֲבָדוּהוּ. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם עֲבָדוּהוּ, וְחִידּוּשׁ הוּא, כִּדְרַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא, שְׁמֹנָה דְּבָרִים הִתִּירוּ בְּאוֹתוֹ לַיְלָה: חוּץ, וְלַיְלָה, וְזָרוּת,

ושואלים: ו כי התם [שם] אותו הפר מוקצה בלחוד הוה [בלבד היה]? והרי נעבד נמי הוה [גם כן היה], שהרי עבדוהו בפועל! אמר רב אחא בר יעקב: פר זה מוקצה היה לעבוד בו עבודה זרה, ו אולם בפועל לא עבדוהו. רבא אמר: לעולם עבדוהו, והיה איפוא מקום לאוסרו משום עבודה זרה, ו אולם חידוש הוא, כ דברי ר׳ אבא בר כהנא: שכן אמר ר׳ אבא בר כהנא, שמנה דברים אסורים, התירו לגדעון לעשות באותו לילה (ראה שופטים פרק ו׳): איסור שחיטת קדשים בחוץ (מחוץ למשכן), ו האיסור להקריב קרבנות בלילה, שהרי הקריב בלילה, ו איסור עבודה בזרות (במי שאינם כהנים), שהרי גדעון לא היה כהן,